איך לומדים תורה
תורת ישראל בנויה על חינוך ולימוד הבאים תוך הבנה עמוקה של
נפש האדם
ועלינו ללומדה וללמדה
בשלושה שלבים:
לגיל הרך – "ושיננתם
לבניך"
לגיל הנוער – "חנוך לנער"
ולגיל הבוגר –
"והגית בו"
אפתח בסיפור [אלגוריה] –
לעיר אחת הגיע קרקס נודד, שכדרכם של קרקסים פתח במופע מעורר סקרנות – מצעד ראווה
בחוצות העיר: תהלוכה של תזמורת, להטוטנים, אקרובטים ולוליינים, ובעקבותיה מצעד
חיות הקרקס. רב העיר – שקולות הנגינה הרמים משכו אותו לחלונו – צפה בעניין רב
והחליט לצאת בין השמשות אל מחנה הקרקס. לא כדי לצפות במופע ["ביטול-תורה"]
אלא לחזות בחיי המחנה. ביחוד עוררו את סקרנותו החיות. מנהל הקרקס ליווה אותו בהסברים.
הוא ראה שהחיות מצויות בכלובים משוריינים, פרט לחיה אחת – הפיל הענק, שטבעת פלדה
נענדה לרגלו וחבל דק קשור ליתד הנעוצה בקרקע קשור אליה. תמה הרב, הרי במשיכה אחת
יכול הפיל לשלוף את היתד, להרוס את המחנה ולצאת להשתולל בעיר!? ענה לו המלווה:
אמת, נכון הדבר! אך הפיל גדל אצלנו מאז היותו פילון-תינוק, אז ניסה מאות פעמים
להשתחרר ולא הצליח. הוא למד את הלקח ומאז אינו מנסה יותר.
אמר הרב לעצמו – כאן
טמון הלקח של "ושיננתם". אדם, כמו חיה, רוכש דרכי חשיבה והנהגה בילדותו
ומאז הן מוטבעות עמוק בנפשו.
בגיל הנערות פועלת על
נפש האדם "החוויה הדתית לסוגיה". השבת, סעודות החג, תפילות הימים
הנוראים ושמחת החגים ומנהגיהם מטביעים חותמם "וגם כי יזקין לא יסור
ממנה".
בבגרות מוביל השכל: ההגייה
וההגיון. אז עליו להעמיק בדברי התורה ולראות את האור שבה, וכל חפצו בה.
ואם הזכרנו "והגית
בו", אנצל זאת להביא מעט מהגיגי-הגותי על "ושיננתם":
א.
זה
הבסיס שבלעדיו אי אפשר להמשיך. קודם כל יש להפנים אבחנה ברורה בין הכתוב – הטקסט
המקודש – לבין הפירושים וההגות הבנויים עליו, אחרת ח"ו עלולים להגיע לכדי
קיצוץ-בנטיעות. עלי להבהיר שהפירושים ואפילו הציטטות שאני מביא הן פרי הבנת הנקרא
שלי ואין בהם דבר מחייב. אתה ואת יכולים
לקרוא אותו קטע, אותו פסוק, ולהבין אותו בצורה שונה ולהגיע למסקנות אחרות. הנה גם
אני, כשאני חוזר וקורא את הדברים פעם נוספת עורך שינויים והוספות, ואקווה שבפעם
הבאה שאגיע לעיון בהם אצליח להגיע גם לדרגה הגבוהה של מחיקות. בדברי תורה אין דרך
נכונה אחת, כל אחד
מגיע להבנה לפי השכלתו ונטייתו. לכן נאמר "והגית" בלשון יחיד, וכולם
דברי א-לוהים חיים. בהזדמנות זו אחזור ואדגיש, אינני רב מוסמך ובוודאי לא פוסק
הלכות. כלל איני עוסק בהלכה שאינה משה ממקומה, באתי רק לעורר חשיבה ולהצביע על דרך
אפשרית להבנה.
ב.
יש לי
ביקורת חריפה על הנעשה. כאשר נכדותי המתוקות חוזרות
מהגן או מהכתות הנמוכות של בית הספר ומספרות את אשר למדו על
"פרשת-השבוע", עולה למשל הסיפור על תרח אשר השאיר את אברם הקטן לשמור על
חנות הפסלים, והנער השתמש בהזדמנות זו כדי לנפץ את כולם, ואחר שם את המקבת בידי
הגדול שבהם והורה עליו כמי שחולל את ההפיכה. הן בטוחות שזה כתוב בתורה. ביום מן
הימים הן עלולות להגיע למחשבה שמה שלמדו אינו בהכרח כולו נכון ומדויק, וכאן טמון
'זרע-הפורענות'.
ג.
שיטת
המבחנים הנהוגה מובילה לכך שגם בכתות הגבוהות לא מפתחים חשיבה עצמית אלא דורשים
רמת שינון יותר גבוהה.
ד.
אני
חוזר וקורא את הדברים וחושש שמא נטפלתי לטפל ואני
"שופך את התינוק עם המים". השינון חשוב ביותר, וביקורת עוד יותר חריפה
יש לי על אלה אשר ביטלו את הלימוד-בעל-פה שהוא השינון האמיתי.
ה.
נעבור
לשלב "חנוך לנער" בו אנו שמים דגש על החוויה היוצרת את הזכרון החזק. זה
בעצם הדבר שאנו עוברים, החג והחגיגה בקהל-עם, חוויית ה"ביחד" ומאכלי החג
הדשנים פועלים על כולנו, ישירות על פנים המח ומטמיעות בנו את הזכרון-הפעיל.
אני מרשה לעצמי להוסיף מעט בנושא זה. זכרון האדם
אינו פועל רק מכנית. הוא אינו "טייפ-רקורדר" ואינו מעלה מנבכיו במדויק
את אשר הוכנס לתוכו. לדוגמא: כאשר אנו אומרים באחד הרגלים - "זכר ליציאת
מצרים" אין הכוונה לספר על ארוע הסטורי בלבד, אלא לחזור ולחוש כעת אותה חוויה
מרוממת של משעבוד לגאולה, מאפלה לאורה ומאבל ליום-טוב. ומעתה באותו חלק בגולגולת
שלנו, ב"היפו-קמפוס", נוסף רובד לאותו ידע קדום שהיה בו, ויתכן שאף
הכניס שינויים בתוכן שהיה טמון בו קודם. [בסוגריים: זה מה שאמור גם לעשות
השיעור-שיחה שלנו כעת, לא ללמד דברים חדשים אלא לרענן את אשר ידענו תוך תוספת
קטנה. ומעתה המוצר הסופי הוא נכס אישי שלנו].
הנה הבאתי את הסיפור עם מוסר ההשכל שבו. וכעת אני
קורא לנו לעבור יחד מהשלבים הראשונים של הלימוד השטחי-השינון, ועל בסיס החוויות האופפות
אותנו להפעיל את ההגייה-החשיבה ולחשוב על הדברים המובאים בפנינו בדפדפת המצורפת.
ובקשה אליך –
הערות-הארות והשגות תתקבלנה ברצון.
פרד"ס
איך
ללמוד תורה
[מוקדש לזכר ידידי ורעי אציל הנפש מר שלמה פרדס נ"ע,
וידיד נפשי ועמיתי שמוליק שמיר נ"ע, ישמשו לכולנו מליצי יושר במרומים,
אכי"ר]
נושא זה הוכן במקורו לקראת יום השלושים לפטירתו של ידידי
אציל הנפש הר' שלמה פרדס זצ"ל, המוכר לבטח לרבים מאתנו [היה בנו של
הרב הראשי לירושלים, שימש מנהל ענף הטלפונים במחוז ירושלים במשרד התקשורת [בזק]
ועם רעייתו דבורה תבל"א השתתף עמנו בסיורים רבים. תנצב"ה].
הועלה, הורחב והועמק להעברה ב"חוג מטיילי שמיר"
החוגגים את הרגלים יחדיו ברוב-עם והדרת מלך.
פרדס
"ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי ובן זומא,
אחר ורבי-עקיבה...
בן-עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב
אומר [תהילים קט'ז] 'יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו' ;
בן-זומא הציץ ונפגע, עליו הכתוב
אומר [משלי כ'ה] 'דבש מצאת אכול דייך...' ;
אחר [אלישע בן אבויה] הציץ וקיצץ
בנטיעות, עליו הכתוב אומר [קהלת ב'] 'אל תתן את פיך להחטיא את בשרך...'
רבי עקיבה עלה בשלום וירד בשלום,
עליו הכתוב אומר [שיר השירים א] 'משכני אחריך נרוצה..'
[תוספתא
חגיגה ב'ב]
אמנם הרמב'ם במורה נבוכים אומר: פרדס הוא כינוי לתורת הסוד ,במיוחד מעשה-מרכבה ומעשה-בראשית. כלומר: סתרי-תורה וסודות היקום
אך אנו מסורת אבותינו בידינו ואנו רואים במונח זה -
על
כל אדם מישראל ללמוד ולהבין את התורה.
כדי
ללמוד נכון ניתנו לנו דרכי לימוד ['הוראות יצרן'] :
א.
י'ג מידות בהן התורה נדרשת [דבר המביא אל
"שבעים פנים לתורה"]
ב.
בארבע דרכים התורה נדרשת
שתי
המערכות אינן סותרות – אלא אדרבא – הן משלימות וחוברות זו לזו. ננסה להסביר:
כל
בני האדם נוצרו שווים, אך לכל אחד פנים יחודיות ואופי משלו. כך גם התורה - יש לה
פנים רבות [שבעים פנים] להבנתה. אין דרך אחת שהיא הנכונה ואין בלתה. אמנם יש 13 דרכים
ללימוד שיש להן משמעות להלכה,
אך
כדי להמנע מסטיות המרוחקות מדרך האמת ניתנה לנו ההוראה -ההדרכה השניה:
בארבע
דרכים התורה נדרשת – פשט,רמז, דרש, סוד [ראשי תיבות פרד"ס]. לכל דרך נתיבים ונתיבי משנה, אך כולם מובילים
לאותו יעד - להבנה.
פשט – קריאה של הכתוב והבנה שלו לפי
יכולת הקורא. לעזרה נתנו לנו כמה כללים, כמו - השוואת טקסט לנוסח דומה בהקשר אחר -
הבנת הרצף והמקום - ידיעת ההקשר בו מובאים הדברים - הרקע ההסטורי בו נאמרו הדברים.
רמז – המושג "רמז" כבר
מבהיר לנו כי הבנתו נתונה רק למי שיש לו את הקוד לפענוח הרמז.
דרש
- במובן שונה מן
המילה אשר הבנו מקודם. אם 'התורה נדרשת' היא מה שהתורה דורשת מאתנו, ולמה אנו נדרשים
כדי להבינה ולקיימה - כאן הכוונה היא לרעיון שאינו כתוב כלל, אך ניתן
להסתמך על הכתוב ולהציג אותו. זו אחת מתכונות 'המדרש'. הרבה פעמים המדרש משתמש
באמצעי סיפורי, מופרך או מוגזם, כדי להמחיש את כוונתו [ההגזמה באה כדי להבטיח
שהמסר יקלט בזכרון].
סוד – ברור מעצם השימוש במילה, שההבנה
מוגבלת מראש רק לחכמי הנסתר. מילה נרדפת לתורה זו היא 'קבלה' ולה שני מובנים : א.
תורה המועברת מאדם לאדם, מדור לדור, כאשר בדור הבא מלמד אותה רק המוסמך לכך ומקבל
אותה רק הראוי לכך, כי רק מעטים מסוגלים ל'קבלה' ולהבנתה. ב. קבלה במובן להסכים, לקחת
על עצמך.
נאמר
לנו ללמוד את התורה "שניים מקרא ואחד תרגום",
ראשי תיבות שמו"ת. ואילו מערכת החינוך נקטה בדרך של שתו"ם = "שניים
תרגום ואחד מקרא" [כלומר לקבל דברי הפרשנות שנכתבו במשך
הדורות כמתווי הדרך]. ננסה אנחנו להציג לימוד וללמוד בדרכים שהזכרנו לעיל:
נראה
שהדברים יובנו יותר אם נשתמש בדוגמא. בפרשת "ואתחנן" מובא פסוק שהוא
נדבך יסוד של כל תורת ישראל [דברים ו'4]:
"שמע ישראל, השם א-לוהינו, השם
אחד"
באמירת
פסוק זה מסרו נפשם רבבות בני-ישראל, וכל יהודי נאמן משתדל לאמרו עם צאת נשמתו. פסוק
זה שהוא קטע מנאומו של משה רבנו היה למוטו מכונן, בעל אופי דרמטי, ואמירתו מביעה
הרבה יותר מהמובן המילולי של מילותיו. [כל יהודי מצווה לאמרו פעמיים ביום. "בשכבך
ובקומך" - תורגם למעשה לארבע פעמים, פעמיים בינו לבין עצמו - בסדר 'קרבנות'
ובקריאת שמע שעל המיטה, ופעמיים בציבור – שחרית וערבית].
הבה ננסה להבין אותו לפי הדרכים שנמסרו
לנו.
פשט - "שמע"
כל
אחד אומרו לעצמו בשקט [בציבור - ינסה להשמיעו לאוזניו] ולהבינו 'על פניו' - לפי
הבנתו האישית.
שמע
- הפעל את אוזניך. מכאן אמרו חז"ל "הקורא את שמע [שהיא חובת יסוד פעמיים
ביום לפחות] צריך שישמיע לאוזניו, שנאמר "שמע ישראל" (מסכת ברכות דף טו
עמוד א').
ברובד
'פשט יותר עמוק' הבא מתוך השוואת פירוש המילה "שמע" למקומות אחרים במקרא
: "הבן"- הבנת פשר המילים, כלומר הבנה והטמעה של תוכנן. ומכאן
אמרו חז"ל: "הקורא את 'שמע' צריך שיכוון את לבו" (ברכות י'ג א').
בהמשך
הפרשה מובא מובן נוסף של "שמע", "והיה אם שמוע... ועשיתם"
כלומר – שמיעה המביאה לידי מעשה. מובן נוסף הוא "שמע" -
"קבל", וכך מתרגם אונקלוס.
ואכן
המובן הפשוט היא קריאתו של האומר אל העם כולו – "עמי ישראל , האזן והבן, אמנם אנו
כולנו יחידים, אבל נתאחד בהכרת הכח העליון שהוא אחד ויחיד והוא א-לוהי כולנו".
רמז - כאן רומזת התורה שאין די בשמיעה והבנה
שטחית אלא ב"קבלת עול מלכות שמים". לכך מרמזות הדגשת אותיות בכתב. אם
נסתכל בספר תורה הכתוב על פי המסורה - מודגשות האותיות הסופיות של המילה הראשונה
והמילה האחרונה : שמע, אחד. כלומר "כל אדם מישראל האומר
את הפסוק בקול הוא עד
למלכות שמיים [עיין להלן פירוש הרש"ר הירש]. עוד ראשי תיבות מקובלים = שמע – שאו
מרום עיניכם.
דרש – אחד מגדולי הדרשנים רבנו יעקב
"בעל הטורים" מביא את הדרש הבא: 'שמע' בגימטריה 410 – שווה למספר
השנים בהן ניצב בית המקדש על מכונו'.
כלומר
האחזות במילה ידועה כדי לקבל אסוציאציה לרעיון.
אך
יש דרש שהוא יותר בגדר הסבר: המילה "אחד" כאשר אותיותיה נדרשות כשווה
הערך המספרי שלהם : א-1 הוא ראשון, ח-8 מרמז לשבעה רקיעים והארץ, ד-4
ארבע רוחות השמים. כלומר עליונות הקב"ה על כל העולמות והכיוונים.
סוד – פסוק זה הוא עיקר נשמתה של תורת הסוד,
שכן הוא עוסק בייחוד הבורא. אנו כולנו קיבלנו מתורת הקבלה את הגינונים החיצוניים –
את כיסוי העיניים והצליל הארוך של המילה א-ח-ד, אך הבה ננסה להציץ מעבר לפרגוד
החיצוני :
האומר
פונה אל כל עם ישראל ואומר לו: שים לב להמשך הפסוק.
[אחד
מיסודות תורת הקבלה הוא העיסוק העמוק והמסובך במשמעות השם המפורש, שם אדנות וכינוייו
השונים. אנו ננסה להתייחס רק באופן שטחי].
"אדו-שם"
שהוא הכינוי הגדול ל'יוצר בראשית' הוא א-לוהינו.
המושג
א-לוהים בא בתורה במשמעויות שונות ורבות אך מרביתן מצביעות על כח, החל מכוחות הטבע
ועד כוחות המשפט והצדק. המילה "א-ל" פירושה בעברית "כח" ["נעלית
על כל א-לוהים" פירושו על כל הכוחות].
כאן
עיקרו של מובן המשפט:
עמי
– עם ישראל האזן והבן אדונ-ם היוצר הוא גם התגלמות הכוחות המרומזים בכינוי א-לוהים
והוא גם בעל ההשגחה הפרטית ולכן ניתן לאמרו בהטיית השייכות 'א-לוהינו' אבל נשים לב לעיקר המשפט, ל'אחדות הבורא'.
למושג
אחד, גם בדרך הפשט יש שתי משמעויות: 1. אחידות 2. בלעדי ות.
בשכל האנושי הפשוט אלה הם מושגים סותרים, אך כאשר הם מוסבים על ריבון העולמים הם
כליל השלמות.
כי
במושגי אנוש - אם יש אחד יש גם שתיים. ואילו בהבנת הבורא ה"אחד" הוא אחד
יחיד ומיוחד אשר בו חזות הכל והוא מאחד במהותו את כל הכוחות וההפכים.
בגימטריה:
אחד=יג =אהבה, מפנה אותנו מייד להמשך של "ואהבת".
קבלה
– "ושמעת
היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"
(דברים ד' 39 ). הבנה בשני המובנים:
אם
תשמע תפנים ותבין, אז תדע כי אלו-הי השמים הוא גם אל-הי הארץ. 'אחידות הבורא'
וגם ייחוד הבורא "אין עוד" בלתו - ואז ממשיך הכתוב (דברים ד'40 ):
"ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" [וגם תורת הגמול באה-]
"אשר ייטב לך ולבניך אחריך למען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך
כל הימים".
בקטע זה לא נפרט יותר כי תורת הסוד
מאריכה כאן הרבה ולא ניתן ללמדה ולהבינה במסגרת קצרה.
כיון
שהזכרנו את החובה לקרוא פעמיים ביום קריאת שמע [נזכיר כי החיוב לכוון הוא רק לפסוק
הראשון] אם כי כפי שכבר הזכרנו לעיל וגם אנו מדגישים תמיד - איננו עוסקים בהלכה,
אלא רק בחשיבה, ברעיון ובמסר הטמון במילים.
הכוונות
שיש לכוון לפי תורת הסוד בעת אמירת פסוק זה הן:
א.
קודם שיתחיל באמירת הפסוק יכוון לקיים:
1. מצוות עשה: "לקרוא
בכל יום פעמיים ["בשכבך ובקומך"] ק"ש.
2. מצוות עשה: יכוון ליחד את ה'
["ה' אחד"]
ב.
אות ע' במילה שמע ואות ד' במילה אחד הן כפי שהזכרנו רמז לעדות, שכל אחד
מאתנו הוא עד – המעיד שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים.
ג.
יקרא כל שתי תיבות יחד ויכוון את המשמעות
שמע ישראל - ה' א-לוהינו - ה' אחד.
שמע ישראל: שמע =הבן קבל,
ישראל = עם ישראל
ד.ה'
א-לוהינו: אני מאמין שהוא היה הווה
ויהיה
א-לוהינו
- הוא בעל הכוחות כולם.
ה.ה'
אחד: ה' שהיה הווה ויהיה
ו. אחד: עוד יכוון בערך המספרי של האותיות:
באות א'1 יכוון שה' הוא אחד
באות ח' 8 יכוון
שה' אצל מרותו על שבעה רקיעים ועל הארץ.
באות ד' 4 יכוון שה' בכל רוחות השמים.
המכוון
כל אלה יצא ידי חובת הכוונה לפי תורת הקבלה [יורשה לנו, יהודים של יום יום, להסתפק
בכוונה - לקיים המצווה בלבד].
כדי
להראות עד כמה הבנתי ב'קבלה' מוגבלת. אני מבקש להביא את הקטע הבא: [מסכת מנחות דף צט
ע"ב]: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון יוחאי: אפילו לא קרא אלא קריאת-שמע
שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש'. ודבר זה אסור לאמרו בפני עמי הארץ, ורבא אמר:
מצווה לאמרו בפני עמי הארץ". להסברה: מקובל הפירוש 'והגית בו יומם ולילה'
כמכוון לכל היום וכל הלילה, וכך למדוני מורי ב"ישיבה" [אגב, זה פירושו
של המושג "ישיבה", האומר שב ולמד ללא הפסקה]. אך רשב"י אומר שאף אם
אדם אומר את הפסוקים בתפילת שחרית וערבית – כבר יצא גם ידי חובת לימוד. ואומר בכל הצניעות הראויה, לא כך הבנתי את תורת
הקבלה.
אזכיר
משהו שהתחדש לי על הפרשיות הכלולות בקריאה:
הפרשה
הראשונה היא "ואהבת" - כלומר החיוב לאהוב את הבורא מבלי שום פנייה אלא
רגש שבלב.
הפרשה
השניה היא "והיה אם שמוע" בה מפורטים כל הטובות האמורות לחול על ישראל
באם ישמרו את המצוות [הארץ, הפירות, ואפילו גשמים].
נראה
שמטרת הכתוב היא להעמידנו על כך ששני הדברים באים כאחד ואינם סותרים, אלא משלימים.
פרשת
"שמע" כולה עשויה מאהבה, ,פרשת "והיה אם שמוע" כולה יראה [יראת
העונש וקבלת שכר על העשייה]. אומר הרמב"ם [מורה נבוכים" חלק
ג' כ"ח] 'פרשת והיה' נועדת לאנשים נמוכים ואילו פרשת "ואהבת"
לאנשים במעלה גבוהה יותר המשתדלים לקיים ללא ציפייה לגמול"
הקבלה גם מתייחסת לכל "קריאת
שמע". ואומר המהר"ל:" בקריאת שמע רמ"ח תיבות כמספר אבריו של
האדם, כי רמ"ח אבריו הם צלם האדם ועל הצלם הזה הוא מקבל מלכות שמים".
[נתיב התורה ט'ו]
עד כאן הדוגמית שהעליתי להמחשת דרכי
הלמידה, אך בשל הערך המיוחד והחשיבות של 'קריאת-שמע' נראה לי ששומה עלי להביא מבחר
של מקורות נוספים הדנים בנושא, כדלהלן:
[מסכת ברכות דף יג
עמוד ב]:"תנו רבנן: 'שמע
ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד' – עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי ר'
מאיר, אמר רבא: הלכה כרבי מאיר. תניא: סומכוס אומר כל המאריך בא-ח-ד מאריכין לו
ימיו ושנותיו. אמר רבי אחא בן יעקב: ובדלי'ת. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בח'ית. רבי
ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חיא בר אבא] חזיה דהוה מאריך טובא. אמר ליה: כיון
דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת".
"אמר רב נתן
בר מר עוקבא אמר רב יהודה: 'על לבבך - בעמידה' . על לבבך סלקא
דעתך? אלא אימא – עד על לבבך בעמידה, מכאן ואילך – לא. ורבי יוחנן אמר: כל הפרשה
כולה בעמידה.
אמרו לי כי מורה נבון
לא יכביד על שומעיו וישלב גם 'מילתא דבדיחותא'. אספר כאן מעשיה מעניינת [כי יש בה
גם הרבה מוסר השכל]. באחת הערים בארה"ב הלכה הקהילה היהודית והצטמצמה ובאף אחד
מבתי הכנסת לא הצטבר 'מנין'. נאספו ראשי הקהל לטכס עצה והחליטו לשגר שליח לעיר
סמוכה בה יש עדי ין רב מכהן ולבקש
הדרכתו. אמר הרב: סיגרו את מרבית בתי הכנסת ורכזו את המתפללים לאחד מהם. כעצתו עשו ונמצא מנין שלוש פעמים ביום. במועדי ם, בימים שיש בהם 'הזכרת נשמות', היו כל בתי הכנסת
מלאים. אך אז החל ויכוח בבית הכנסת המרכזי – איך להתנהג בקריאת שמע – האם יש לאמרה
מעומד או מיושב. חזרו אל הרב וביקשו עצתו. אמר הרב: אין לשנות ממנהג המקום, חפשו מתפלל
ותיק מאותה הקהילה ובררו איך היה המנהג, וכך תעשו. שאלו ובדקו ומצאו שגבאי בית
הכנסת עדי ין חי והוא בבית אבות במיאמי. יצאה אליו
משלחת של שתי הדעות. פנה הראשון ושאל אותו נכון שבעת 'קריאת-שמע' נהג הציבור
לעמוד? ענה הגבאי לא! פנה הנציג השני ואמר – נכון שנהגו לשבת? ענה הגבאי לא ולא !
אמרו שניהם: אז כך
נוצרת אנדרלמוסיה, חלק כך וחלק כך, יווצרו צעקות ומריבות ! ענה הגבאי – כך בדיוק
[צעקות ומריבות] היה המנהג !
[במדבר רבה, פרשה י'ג']: "את ה' האמרת היום...וה'
האמירך.."
אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. ככתוב:
"שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד"
ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם, שנאמר:"מי כעמך ישראל גוי
אחד בארץ"
[רקאנטי לחומש דברים ו' 4]: "ופסוק זה שורש האמונה
,ועל כן הזכירו אחר עשרת הדברים, והעיקר בו לפי הכוונה.... שש תיבות יש בו , ושש ב"ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד"
1.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף יח עמוד ב:
ואנון
יחודא אחרא רזא ושמו אחד. בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה (דברים ו') שמע ישראל, יקו'ה אלהינו יקו'ה אחד, דא לקביל דא, יקוו מדידו דקו
ומשחתא, הכא שית תיבין, והכא שית תיבין,
תרגום באדיבות המקובל ידידי הרב יעקב הדאיה שליט"א:
"ועל
ידם אנו עושים יחוד בסוד –"ושמו אחד, ברוך שם כבוד.." – יחוד התחתון וייחוד
עליון – "שמע ישראל הוי'ה אלוקינו הוי'ה אחד" - זה במקביל לזה, יקוים ע"י קו המידה, ונעשה מידה
וקצבה לספירות: שכאן שש תיבות וכאן שש תיבות".
2. זוהר
כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קמח עמוד א:
אלמלא יעקב לא אתקיים עלמא, ת"ח בשעתא דייחדו בנוי יחודא דלעילא
ואמרו (דברים ו') "שמע
ישראל ה' א-להינו ה' אחד" דא הוא שלימו עלאה
לאתיחדא ביחודא חד כדין אתחבר יעקב.
[אלמלא יעקב אבינו לא
היה העולם קיים, כפי שאנו למדנו כי בשעה שבני יעקב יחדו את שם העליון ואמרו
"שמע ישראל". זה הוא שהביא ליחוד עליון כך שכל הספירות התאחדו ויעקב
התאחד עם בניו]
[ספר
התודעה, נעילה ביום כיפור]:
גמרו
את התפילה, שליח ציבור אומר בקול רם: שמע ישראל פעם אחת, והציבור עונין אחריו בקול רם. וצריך כל אחד לכוֵּן
לבו שהוא מוכן למסור עצמו על קידוש השם.
לאחר
אמירת הפסוק "שמע ישראל" מוסיפים בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד". לפי המדרש זה הפסוק אותו אמרו בני יעקב לאחר אביהם קרא את שמע. ולדעתי,
לאחר שראינו לאלו כוונות נדרש אדם באמרו את הפסוק הוא אולי יוציא שם שמים לבטלה, ולכן
הוא אומר את בשכמל"ו.
את
הנופך הדרמתי נתן לפסוק זה יותר מכל
הסיפור המזעזע על גדול ישראל – רבי עקיבא [ברכות ס'א עמוד ב']:
"בשעה שהוציאו את רבי
עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה
והיו
סורקים את בשרו במסרקות של ברזל
והיה
מקבל עליו עול מלכות שמיים
אמרו
לו תלמידיו:'רבנו, עד כאן?'
אמר
להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך,
אמרתי
'מתי יבוא לידי ואקימנו. עכשיו שבא לידי לא אקימנו?"
היה
מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו באחד.
יצאה
בת-קול ואמרה: 'אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך בטהרה'.
עסקנו
בפן המילולי, ועברנו גם אל הרגשי:
[האמרה היתה למוטו
בעת הקרבת הנפש על קידוש השם" - קרבנות האינקויזיציה, רס"ן רועי קליין ].
יש המכניסים לתוך תורת הקבלה את המאגיה [אלו
אנשים המתחזים, ואין להם מושג בקבלה, אך משתמשים במושגיה].
נבהיר את המושגים:
קבלה - סודות ויסודות המועברים מדור לדור, מפה לאוזן ורק מי שמקובל
על המוסר כראוי, יעביר אליו
קבלה – גם במובן מי שמקבל על עצמו דפוסי הנהגה מחמירים
מאגיה - כוחות נסתרים היכולים להשפיע על האחר [כולל: חרמות וקללות, ברכות,
קמעות וכו']
לאחר שסיימתי כתיבת הנושא דלעיל, הגיע לידי ספר ה"תניא"
בפירושו של מו"ר הר"ר עדי ן שטינזלץ
כותב
בעל התניא: " נכתב בתורה [דברים כ'א 22 ]: כב כִּי אִם-שָׁמֹר
תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--לַעֲשֹׂתָהּ:
לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱ-לֹהֵיכֶם," צריך להבין איך שייך לשון עשייה לגבי אהבה
שבלב, אך העניין הוא שיש שני מיני אהבת ה'. האחת היא – כלות הנפש בטבעה אל
בוראה"...
מפרש הרב שטינזלץ : אהבת ה' היא לא
מסוג אחד אחיד . באופן כללי: מעבר לחילוקים הרבים שיש בכל הרגשה לעצמה, אפשר לדבר
– על שתי דרגות בסיסיות של אהבת ה'.
האחת,
היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה – דרגה זו של אהבת ה' נובעת מעצם מהותה של הנפש ומהתייחסותה אל
הקב"ה. נפש האדם מהיותה חלק אלו-ה ממעל, ניצוץ מן המאור הא-לוהי. יש בה שאיפה
מהותית להתקרב אליו ולהיות צמודה ככל האפשר אל מקור הקיום שלה. הרגשה זו קרויה
"כלות הנפש" משום שצמאון הנפש חפצה ותשוקתה הם להיכלל לגמרי במקור, אף
על פי (לפעמים בכוונת מכוון) שתתבטל ממציאותה הפרטית לגמרי.
כאשר
תתגבר הנפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה – אהבה זו אינה ניכרת בכל אדם
ובכל עת. האדם אינו נפש טהורה בלבד, נפש האדם עטופה בכמה מעטים של רציות ותשוקות
של גוף השואף לכיוונים אחרים (לאו דווקא הפוכים, אבל שונים(. מהכיוון המהותי של כלות הנפש בטבעה אל בוראה... תשוקותיו של הגוף
מעמעמות ומסתירות את תשוקותיה של הנפש עד שלפעמים... האדם החומרי אינו אלא כלי
ביטוי של צרכים ביולוגיים. רק כאשר מתגברת הנפש השכלית על החומר ... נשמע קולה של
הנפש. ואז עולה האהבה מאליה. אהבה זו של הנפש לקב"ה אינה זקוקה להסברים
ולהבהרות – הנפש עצמה ... פועמת ופועלת מתוך תשוקה זו. אהבה זו לא כל אדם יכול
להגיע אליה.
לעומת
זאת יש אהבה שכל אדם יכול להגיע אליה אך עליו לעורר בתוכו את רגש האהבה.
ועליו להתבונן "היטב"-כלומר לא רק לקבל את הרושם שיש דבר כזה, אלא
להעמיק דעת ולחשוב עד שיגיע להבנה בהירה .
וגם
צריך "מעומקא דליבא" = מעומק הלב, ברצינות רבה ובהתקשרות הנפש. כלומר ללמוד
את הנושא כפי שלומדים מדעים ולערב בו גם את הויתו העצמית, לא להסתפק בידיעה אלא גם
"לשים אל לבו" לשלב את הרגשות והתרגשות הנפש.
דברים
אלה הם העשייה.
הרב
ממשיך ונותן מערך מובנה מה בדיוק על "האדם מישראל" לעשות כדי להגיע אל
אהבת ה'. אך נראה לי כי כבר העמסתי הרבה, והמסגרת הראויה היא אכן ספר. אז אנא
"לכו בנים שמעו לי" ופנו אל "ביאור התניא" [כרך ב' שער היחוד
והאמונה. עמודים 12 עד28].
ועיקר
מצוות "ואהבת" אינה שאדם חייב לאהוב כי אין לצוות על הרגש. אלא - עליך
החובה להשתדל לאהוב, וגם אם לא תצליח - את המצווה קיימת.
אחזור ואזכיר: כאמור איני עוסק כלל בהלכה, וכל אדם ינהג כמנהג
אבותיו. אני רק מנסה לעשות את המוטל עלי "להגות בדברי תורה", ואת אשר
העליתי בהגיגי אני מבקש לשתף את בני משפחתי ידידי ומכרי ומקווה שבעקבות התחלה זו
הם יגיעו להגייה שלהם [לא במקרה נקטה התורה במילה "והגית" שלדעתי
משמעותה הפעל את ההגיון שלך].
כבר הארכתי
הרבה אך כדי שנצא עם מסר ברור אביא פירוש גדול הוגי הדעות ביהדות המערב בדור שקדם
לנו הר"ר שמשון רפאל הירש זי"ע:
שמע- הכרת השם, שיש
לחזקה בכל יום מחדש, תושג לדעת חז"ל בעת שניתן דעתנו בקריאה "שמע"
על הערצת השלטון היחיד על ארץ ומלואה בשמים ובארץ... וקבלת עול מלכות שמים. ביטול
עצמיותנו תחת מלכות שמים בלעדי ת היא
התוכן של 'קריאת-שמע' [ברכות דף טו עמוד ב']. כשנצרף ל-ע' הרבתי הנמצאת במילה שמע את ד' רבתי הנמצאת
במילה אחד, נמצא את המילה 'עד' – עדות ואזהרה מפי ישראל לישראל. כל האומרה מעיד את
עצמו כעד ה' לעצמו ולעולם. אנו סבורים כי "עין" הווי אומר העין היתה עד הדבר
ש"שמע ישראל" מעיד עליו. 'שמע' מורישה לנו אותה ידיעה על הקב"ה, שהיתה
פרי ההבחנה בכל החושים ככתוב "אתה הראית לדעת, כי ה' הוא הא-לוהים, אין עוד
מלבדו" [דברים ד' 35].
אבודרהם הידוע כמקובל כותב בפירושו לתפילה :
"בכוונה הפשוטה
'שמע ישראל' הוא דרך עדות כאילו כ"א [כל אחד] אומר לחברו שמע שאני מאמין
כי ה' שהוא א-לוהינו הוא יחיד בעולמו. ובשם ספרי כתב שכך פירש ה' א-לוהינו
בעולם הזה שאין מייחד א-לוהינו אלא עלינו לבד, ה' א-לוהינו לעולם הבא שנאמר 'אהפוך
אל עמים' לקרוא כולם בשם ה' – 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' .
יקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות, והוא קבלת עול מלכותו
ואדנותו ית"ש [יתברך שמו] עליו ועל בניו אחריו וימליך אותו ית"ש על כל
אבר ואבר שלו כדאיתא בתיקונים – יחשוב במחשבתו "הריני רוצה לקיים מע"ש
[מצוות עשה] של ק"ש [קריאת שמע] שציווני בוראי, לשם יחוד קודשא בריך הוא
ושכינתיה, ואני מכוון לכלול עצמי עם אינון דמיחדין למריה".
הגאון מוילנה רבי אליהו
זי"ע עם היותו גדול כל הדורות בלימוד
הפשט היה מגדולי תורת הקבלה ובסידור "אזור אליהו" שהוצא ע"י צאצאיו
[מהדורת
בטורי ירושלים תשע"א] לאחר מחקרים ובדיקות רבות – מובא בשמו [ע'
ל"ו]:
לכוון
קודם ק"ש – ובכוונה זו בעינן לכל הפרשיות – ובנוסף צריך שיכוון ליבו לפרוש
המילות לכל הפחות בפסוק הראשון שיש בו יחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים [באור
הגר"א לשולחן ערוך או"ח סימן ס' שק"י, שהכריע כדעת הרשב"א].
"בשני
השמות שבפסוק 'שמע ישראל' יכוון פירוש קריאתו – אדון הכל, ויאריך עד שיחשוב
היה-הווה-ויהיה [אבל בשאר השמות אין צריך לכוון אלא פירוש קריאתו [שהוא אדון-הכל].
הגר"א
אומר שבכל מקום שאומרים שם אדנות יש לכוון "אדון-הכל" אחד: 1. יכוון לקבל עליו עול מלכות שמים
2.
הוראה ביחוד ה' שהוא אחד ואין בלתו.
וכפי
שאמרתי, איני פוסק הלכות, וכ"א מנהג אבותיו בידו. ומנהג אבותי מנהג ירושלים
הוא שטבעו תלמידי הגר"א. וכשאני מתפלל, בקריאה זו אני מסתפק בשני המשפטים
האחרונים שאמר הגאון מוילנה.
אולי
זה מיותר – אך אחזור עליהם, ובזה נסיים:
הגר"א
אומר שבכל מקום שאומרים שם אדנות יש לכוון "אדון-הכל" אחד: 1. יכוון לקבל עליו עול מלכות שמים
2.
הוראה ביחוד ה' שהוא אחד ואין בלתו.
ענפים לפרדס
כאשר קראתי שוב את אשר כתבתי, נראה לי שאולי לא ניסחתי כראוי, ואי מי
עלול לחשוב שאני ח"ו מזלזל בפרשנות שנכתבה ע"י תלמידי חכמים אדירים.
אבקש להסביר:
א.
איני כותב פרשנות
לתורה אלא רק מעלה הרהורים בעקבות שאלות העולות למקרא הדברים. גם מכך אני נמנע
במקרים שנראה לי שלא הגעתי לתשובה מספקת.
ב.
נוכח השינויים בשפה
והתקדמות המדע והטכנולוגיה יש לנו מידע שלא היה לקדמונים, וגם שאלות חדשות עומדות
בפני בני דורנו. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לי להציע תשובות בפני רבים.
ג.
חלק מדברי הפרשנים
סתומים וקשה להבינם [אשמח אם מי מקוראי יצביע בפני על פירוש לפרשן החריף והנהדר
רבנו אברהם אבן-עזרא, שרבים מדבריו סתומים וטעונים פירוש בהיר].
ד.
גם נראה לי שחובה
עלינו להגות בדברי תורה, ומי שזוכה חייב להביאם מתוך אמונה שהדברים נאמרו באופן שכולל
דברים המתחדשים בכל דור ושמטרתם לחשוף ולהבין כוונת הכתוב [בפרט שעיסוקי
בגיאוגרפיה-הסטורית חושף בפני צד שאינו מוכר לרבים מקוראי].
ה.
זו גם אחת הסיבות
שבחרתי לקרוא לדברים "תורה-היום". כך דורנו מבין אותם, והם נכתבו לכל
דור ודור כדי שיפרש אותם בהתאם. סיבה נוספת היא מתן כבוד ל'באר ממנה שתיתי', לתורה
שלמדתי ממורי-ידידי הרב פרופסור פנחס הכהן פלאי זצ"ל.
תודה
על הסבלנות! נראה לי שמבוא זה יכול לשכנע שטוב הדבר שדברים שאני מביא באתר זה - אני
מתרכז רק בפשט ולא מאריך על כך.
והערה-הארה
נוספת לסיום: בחרתי בשם "תורה היום" , מתוך נאמנות לדרכו של מורי-ידידי הרב
פרופסור פנחס הכהן פלאי זצ"ל, שהורני כי התורה מתחדשת בכל יום, והיא
מיועדת להתוות לנו את הדרך בה נלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה