פרשת בלק ובלעם: וַיַּרְא בָּלָק... אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (כב, ב). ירושלמי (סוטה ה): משה כתב חמישה ספרי תורה וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם. במדרש: [הפרשה נכתבה] להודיע למה סילק ה' רוח הקודש מאומות העולם. מה שישראל אוכלין, מכח ברכות בלעם, אבל ברכות האבות לעתיד לבוא. אברבנאל: מדוע החשיבות לקללה ולברכה בעיני בלק ובעיני ה', כי הם עשויים לקבוע מחשבת עמי הארץ, כמו שראינו בדברי רחב. וגם לגרום לישראל לחשוב שצרות באות עליהם בגלל הקללה. שפת אמת (בלק תשמ"ח) : משה כולל את כל הנביאים ובלעם קיבל את כל הנבואה של הגויים. [אמנם במקום אחר (תרנ"ב) כותב כי עד שנהיו ישראל לעם היו נביאים לגויים]. רגע באפו חיים ברצונו - כי הרגע שורש הזמן, אבל רצונו אין בו חרון אף כלל. [ולכן ניתנה לישראל קביעת המועדים שהם למעלה מן הזמן].
וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב... וַיִּשְׁלַח... אֶל בִּלְעָם... פְּתוֹרָה... אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ... לְכָה נָּא אָרָה לִּי (כב, ד-ו). במדרש: כשביקש סיחון להילחם במואב היה מתיירא, ושכר את בלעם לקללם וניצח. וולף: בלק בן ארצו של בלעם נתמנה מלך על מואב לאחר שהעלה את מועמדות בלעם לקלל את ישראל.
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ (כב, ד). הנצי"ב: כמנהג שונאי ישראל לבדות דברים בזויים, עיקר השנאה היא הקנאה.
כִּי יָדַעְתִּי... וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כב, ו). בר שאול: אין בי"ג מידות זעם, כי הקב"ה נוהג רק בטוב, וגם עונש הוא בגדר זה. רק בלעם ראה שעה שהקב"ה כועס.
לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר (כב, ח). העקידה: חטא בזה כי ידע אהבת ה' לנו.
וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים (כב, ט). במדרש: בלעם היה צריך לומר הכל ידוע לך ואמר בלק שלח אלי. אמר אותו רשע, יש שעה שאינו יודע, אעשה כרצוני.
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים... לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם (כב, יב). הכתב והקבלה: לא תעשה רצונם. הנצי"ב: אלא עם נכבדים מהם, אבל אחר כך אומר ה' (כב, כ) 'לך איתם' אבל לא עמהם - שלא תזדהה עם כוונותיהם, אבל בלעם הלך 'עימם' ולכן חרה בו אף ה' ועצרו המלאך, שאמר - כי ירט הדרך לנגדי - אתה הולך בדרך לא נכונה. [ובעצם כך גם בדברי רש"י: עם שרי מואב, ליבו כליבם שווה]. אביה הכהן: 'אלוקים' כשם ה' נמצא בעיקר בבראשית, בפרשת וארא כתוב "ושמי ה' לא נודעתי להם". לאחר מעמד סיני נמצאת המילה 'אלוקים' כמעט רק כתואר - ה' אלוקינו, ה' אלוקיכם, אבל אצל בלעם כתוב "ויבוא אלוקים", וכן אל אבימלך ואל לבן. כשבלעם אומר 'לינו פה הלילה' ואחר כך 'שבו נא בזה' - מראה השתדלותו להגיע לשינוי לא תאור.
כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם (כב, יג). אור החיים: הסתיר את ציווי ה' לא לקלל.
סיכום: אברבנאל: מדוע החשיבות לקללה ולברכה בעיני בלק ובעיני ה', כי הם עשויים לקבוע מחשבת עמי הארץ, כמו שראינו בדברי רחב. וגם לגרום לישראל לחשוב שצרות באות עליהם בגלל הקללה. בר שאול: אין בי"ג מידות זעם, כי הקב"ה נוהג רק בטוב, וגם עונש הוא בגדר זה. רק בלעם ראה שעה שהקב"ה כועס .
הליכת בלעם: אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם... וילך עם שרי מואב... וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' (כב, כ-כב). בזוהר: מלאך רחמים היה ורצה למונעו מלחטוא. רמב"ן: אם יתרצו שתלך שלא לקלל, ובלעם לא אמר להם. אברבנאל: קודם אסר הליכה בהקשר לאיסור קללה בלבד. [ראיתי בשם הגר"א שה' התיר לו ללכת אתם – פיזית, אך הוא הלם עם – במחשבה שלהם]
וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא (כב, כב). רשב"ם: כי הולך הוא ברצון לקלל.
וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן (כב, כח). רמב"ם: על הנאמר בפרקי אבות שנוצר בששת הימים - חכמינו לא האמינו בחידוש הרצון בכל עת, אלא בתחילת הדברים שם בטבע הן את התמידי והוא הטבעי והן את החידוש לעתים רחוקות - המופת. כלומר הכל חלק מהטבע והבריאה. [ופירש בעל תפארת ישראל שניתן כח בברואים שיוציאו הפלא בשעתן]. אבל במורה נבוכים אומר הרמב"ם שהכל במראה הנבואה. [אזכיר את הרמב"ן בסוף בא, שאין לאדם חלק בתורה עד שיאמין שכל מקרינו הם נסים נסתרים]. שד"ל: אם הייתה האתון מדברת כבני אדם היה בלעם מגיע לחרדת מוות. ומציע שהאתון השמיעה יללות שייצגו את הדברים שנכתבו, וזה פירוש 'ותאמר לבלעם'. נבון: ה' פתח את פי האתון כדי לשכנע את בלעם שגם פיו ייפתח רק ברצון ה', שכולנו רק כלים בידי ה'. בלעם לא למד לקח והמשיך לחפש דרך לפגוע בישראל.
עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ (כב, לב). רמב"ם: מכאן שלא נתנהג באכזריות אלא בעדינות ורחמנות, אפילו לבעלי חיים.
כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי (כב, לג). בכור שור: משמע שכבר הרג אח נעריו.
אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר (כב, לה). בכור שור: אם תחשוב לקלל תיהרג.
סיכום: וַיִּחַר אַף אלוקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא (כב, כב). רשב"ם: כי הולך הוא ברצון לקלל. נבון: ה' פתח את פי האתון כדי לשכנע את בלעם שגם פיו ייפתח רק ברצון ה', שכולנו רק כלים בידי ה'. בלעם לא למד לקח והמשיך לחפש דרך לפגוע בישראל.
בלעם מנסה להגיע לקללה ומברך: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם... וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (כג, א). נחמה: בלעם ניסה לקבל נבואה על ידי קרבנות, ולבסוף קיבל נבואה כחכה, לפי רבי אליעזר. נביאים אחרים ניבאו מרוח ה' הבוערת בם ואולצו לנבא. [והבנתי כוונתה שלפי יחזקאל קויפמן זה מין ניחוש האסור מפני שהוא חלק מעבודה זרה, ואכן כשלא הצליח בניחוש אמר 'כי לא נחש ביעקב'].
וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי (כג, ג). רמב"ן: אל ראש הגבעה, כמו "ושאי על שפים" בירמיהו ג. חזקוני: מכותת ושבור כמו "ושפו עצמותיו" באיוב ג. הנצי"ב: לאט כדרך המתבודד.
וַיִּקָּר אֱלֹ-הִים אֶל בִּלְעָם (כג, ד) הנצי"ב: ואחר כך (כג, טז) "וייקר ה' אל בלעם" וזו דרגת נבואה גבוהה יותר. כפי שנאמר לאהרן ומרים "אם יהיה נביאכם ה'", שאז זה ייתכן במראה או בחלום, כשהנבואה הרגילה בשם אלוקים היא על ידי מלאך.
עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (כג, ט). רש"י: כתרגומו - זכו לו אבותיו לשכון בדד ולא ייעשה כלה כשאר העמים. בכור שור: כמו בטח בדד, שאינו ירא. ראב"ע: מכולם רק עם זה ישרוד. רמב"ן: רק אמונת ישראל תישאר טהורה. הנצי"ב: כשישראל אינם מתערבים בגויים ישכנו בכבוד למרות שהגויים מזלזלים בהם. רוב היותנו בגלות כדי להיות אור לגויים, בעקבות ונברכו בך כל גויי הארץ. החיבור וההיבדלות משולבים כי לישראל שליחות לעולם. וכריה"ל ישראל בעולם כלב באיברים, תפקיד וגם גיאוגרפית, וגם הרגיש בעמים. כדי למלא שליחותו עליו לשמור זהותו. נתיבות שלום: הברכה היא עצם הדביקות בה' והקללה התרחקות, כפי שכתוב במורה נבוכים שכל זמן שישראל דבוקים בה' אין יכולים לפגוע בם ואין דינים שולטים עליהם. בלעם היה יודע דעת הקליפה שעניינה לנתק את הדביקות בה'. וניתן ללמוד את זה מכך שבלעם אומר לה' דברי בלק 'הנה עם יוצא ממצרים', וכי איננו יודע שזה עם ישראל שזכה לניסים, אלא שהתכוון לכך שאין זה בדיוק אותו עם, והשיב לו ה' 'לא תאור כי ברוך הוא', הוא אותו העם הברוך שקיבל תורה. וזה גם פירוש 'אולי אוכל ואגרשנו מן הארץ' - לגרש את שלטון הקדושה מן הארציות - השלימות שישיגו כשייכנסו לארץ. בגמרא כתוב שמברכותיו אנו לומדים מה הייתה כוונתו לקלל - להרחיקם מה'. הברכות הם בעצם תיאור דביקותם בה': א. מי מנה עפר יעקב - שענייני תאוות אינם פוגעים בדביקותם בה'. והתכוון לקללם שהתאוות ירחיקו. ב. לא הביט אוון ביעקב ה' אלוקיו עמו - אפילו כשחוטאים ה' עמם. והתכוון לקללם שהחטאים ירחיקו. ג. מה טובו אוהליך, וביאר ברש"י: יגיעו למקדש ולכפרה, והתכוון לקללם שיהיו מפורדים. אבל ראה את העם שוכן לשבטיו ועוסקים בתורה. ובהמשך בגמרא שכל מה שנהפך לברכה חזר לקללה חוץ מבתי כנסיות ומדרשות - תפילה ותורה שהם הנשמה של כלל ישראל ובכוחם לבטל את כל הקללות. וכן וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה' - כי כוחות הטומאה אינם שולטים אלא על היחיד, וכלל ישראל ממתיק את הדינים. בסופו של דבר הצליח בלעם על ידי עצת הזנות להביא את ישראל למצב בו ה' אומר 'ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי' - רק מסירות הנפש של פנחס הצילה את העם. ברור כי שכיבה עם גויה אינו עוון חמור בהשוואה לבעל פעור, והגיעו לכך, כי התאוות מרחיקות מה'. בהקשר זה מתו 24 אלף במגיפה כי היו מנותקים, וכן גם 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. יונתן זקס: עם ישראל שורד וחי מכח תורותיו (רס"ג). שטיינזלץ: מרכז הפרשה הוא בלעם. קשה להבין כיצד נביאות וחזון לעתיד כה חשובים באים לאדם שאינו מוסרי. הרבי מקוצק אומר שזה לא ייתכן אצל ישראל אבל ייתכן אצל גוי. זה ייתכן כיון שהמחשבה וכושר ההפשטה הם אינטלקטואליים בלבד ואין להם קשר עם הרגשות ועם ההתנהגות האנושית שלו. קדושת ישראל תלויה בקשר של המחשבה עם המעשה. ככל שמשה עלה בנבואה מיעט את הערכתו לעצמו, כי היה ברור לו שכל השגה נוספת מחייבת לעשות משהו עם עצמו, לחיות עם האמונה - צדיק באמונתו יחיה. איוב בלעם ויתרו היו אנשים שהגיעו כמו אברהם לאמונה במציאות ה'. הניגוד בין בלעם לאברהם בולט כשנצטוו לעשות משהו העומד בסתירה לכל הווייתם. אברהם ממשיך ללכת עם ה' גם במצב הבלתי אפשרי, בלעם נשאר עם אינטרסים גם כשהוא נחשף לנבואה גדולה כשל משה. גינזבורג: בלעם ידע לראות נקודה רעה בכל אדם, בדומה לעצירת הסרטה וליצירת חור שחור, כמו שרבי נחמן מלמד שאפשר למצוא נקודה טובה בכל אדם ולעשותו טוב. אבל, כשבלעם מגיע לישראל איננו מצליח - לא הביט אוון ביעקב, נחשפת האמת - ה' אוהב את ישראל. חנן פורת: כיצד אדם מושחת נהיה נביא? בגמרא מובא שה' נתן חכה בפיו - השתמש בו כמכשיר. חנן מציע כי הייתה זו סכיזופרניה כמו ד"ר מייקל ומיסטר הייד. הליכת בלעם - קשה להבין את ההוראות ללכת ולא ללכת, רס"ג אומר שה' אמר לו לא ללכת עם הראשונים אלא עם נכבדים מהם [הנצי"ב מדייק כך מלא תלך עמהם]. הרמב"ן איננו מסכים עם זה, ומציע כי כעס ה' והמלאך היו על כך שלא אמר לשליחים שה' אמר לו לא תאור. הראב"ע מסביר כי ה' השאיר לו את הבחירה. העקידה מסביר כי ה' נתן לו ללכת כדי שיגיע לבושות - בדרך שאדם רוצה לילך לשם מוליכין אותו. חנן : משווה את העניין למלכות שאול שה' לא הסכים מראש ובאמת שאול הכזיב בסוף, וכן גם יונה שברח מנבואתו, הגיע אליה בסוף. חנן אומר כי זה כלול באימרה 'הכל צפוי והרשות נתונה'. וכן זה מה שקורה לציונות החילונית וכולנו סובלים בגללה.
סיכום: נחמה: בלעם ניסה לקבל נבואה על ידי קרבנות, ולבסוף קיבל נבואה כחכה, לפי רבי אליעזר. העקידה מסביר כי ה' נתן לו ללכת כדי שיגיע לבושות - בדרך שאדם רוצה לילך לשם מוליכין אותו.
ברכות בלעם: א. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב... תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (כג, י). בכור שור: בקשתו למות ישרים מהווה בקשה לגן עדן הכלולה בנבואתו. ספורנו: אחריתי פירושו צאצאי. אור החיים: דבריו אלה הם לא ברוח הקודש. הרבי: ללמדנו כי אוצרות אהבה ויראה טמונים בלב כל יהודי כאילו בעפר.
ב. לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב... ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ (כג, כא). הרבי: לכל יהודי חלק אלוקי.
ג. וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב... כִּנְחָלִים נִטָּיוּ... כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם (כד, ב-ג). במדרש: ברכת בלעם "כארזים" הינה גם קללה כי ארז נעקר ברוח גדולה, ואחייה שקילל שינודו כקנה, יש בזה ברכה, כי אינו נעקר ברוח. זוהר: 'עליו' - על ישראל. בכור שור: האוהלים יתפשטו כמו התפשטות מי הנחלים.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו (כד, ז). אבן עזרא: מדליותיו - ענפיו. הירש: מדלי של ה'.
ד. אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (כד, יד). רשב"ם: כאן סתם משה את העצה ולא נודעה עד שפירשה בשעת הצורך. אברבנאל: עכשיו אל תפחד כי לא יעשו לך כלום עד אחרית הימים. [בגמרא ובתנחומא מובא שה' נתן נבואה לגויים, אבל כשהגיעה נבואת בלעם לבושות, נפסקה. וקשה לי להבין איך זה משתלב עם תיאור ההכנה לנבואה ברמב"ם]. הרב קוק: בלעם ותלמידיו רואים את הרצון החומרי של האדם לעשות לעצמו ולשלוט כגורם העיקרי בחיי העולם, וכן גם שופנאואר וכל הרשעה שאחריו עם ההשקפה הפסימית הם מתלמידי בלעם. זה מקביל לדברי חז"ל שיצה"ר מתגבר על האדם בכל יום. אלא שבעינינו ברור כי מה שצריך לשלוט היא ההוויה המכוננת של שכלול ושלימות. כלומר היצר הוא העיוור ולא הרצון האמור להשתמש בחכמה האלוקית וליצור עינים לראות ולב לדעת את החכמה האלוקית. נחמה: לפי חז"ל 'איעצך' לבלק - להפילם בזימה, אמנם באחרית הימים אתם תיפלו.
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב (כד, יז). אונקלוס: יקום מלך מיעקב ויגדל משיח מישראל, ויהרוג גדולי מואב וישלוט בכל בני האדם. ירושלמי (תענית ד): רבי עקיבא אמר על בר כוכבא כי זהו מלך המשיח, ואמר לו רבי יוחנן בן תורתא - יעלו עשבים בלחייך ועדיין משיח בן דוד לא בא. רמב"ם (הלכות מלכים יא): 'אראנו' זה דוד, 'אשורנו' זה המשיח, 'דרך כוכב' זה דוד, 'וקם שבט' זה משיח, 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד, 'וקרקר בני שת' זה משיח, 'והיה אדום ירשה' זה דוד, 'והיה ירשה שעיר אויביו' זה המשיח. ואל יעלה על דעתך שהוא צריך לעשות מופתים, שהרי רבי עקיבא דימה שבן כוזיבא הוא המשיח. ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה... וייכוף ישראל לילך בה... וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש וקיבץ נידחי ישראל הרי זה משיח ודאי, ויתקן את העולם כולו. הראב"ד שם: בדקוהו חכמים אם מריח ודן ומצאו שלא וקטלוהו. רמב"ן: המשיח יקבץ מכל קצוות הארץ כמו הכוכבים מקצה השמים וכן ימחץ כל בני שת.
וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (כד, יט). הרבי: בלעם מביא את חזון אחרית הימים שהוא חשוב לנו כדי להבין לאן אנחנו חותרים.
עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ (כד, כב). הנצי"ב: במדרש מובא שכל המלכויות נקראו אשור, כפי שפרס נקראו אשור בעזרא ו.
אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (כד, כג). גמ' סנהדרין (דף קו): אוי לה לאומה שתפריע כשה' ישים את שמו על ישראל. הירש: מי יוכל לחיות [כעצמאי] מאז שה' עשה את ישראל [שיתוקן העולם במלכות ה']. הנצי"ב: כשישימו מלכות ה' יאבדו כל שאינו מאמין.
וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ (כד, כה). אברבנאל: הלך כדי לשוב, אבל התעכב ונהרג עם מלכי מדין.
סיכום: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (כד, יט). הרבי: בלעם מביא את חזון אחרית הימים שהוא חשוב לנו כדי להבין לאן אנחנו חותרים.
זנות עם מואביות: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (כה, א). אברבנאל: אין הכוונה לכל העם. ולמעשה זנו עם בנות מדין. יונתן זקס: קשה להבין כיצד אחרי סיפור בלעם נפילה של הדור החדש אל בנות מואב ומדיין, ועד למעשה זמרי, ומסתבר שבני ישראל לא ידעו בשלב זה על מעשה בלק ובלעם. [כללית - ספר במדבר מלמדנו על משמעות מציאת הכיוון ואיבוד הכיוון של העם].
הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו (כה, ה). אבן עזרא: לא באר הכתוב שעשו אך משמע שעשו. רמב"ן: יש לומר שלא עשו עד שקם פנחס, ואחריו מגפה וגם סליחה.
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית (כה, ו). אברבנאל: וברור שלא עשה משפט בשבטו. בחיי: 'והמה בוכים' - מפני המגפה שהתחילה.
סיכום: וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: אברבנאל: אין הכוונה לכל העם.
