יום רביעי, 30 במרץ 2016

פסח - על שלושה דברים

בהגדה של פסח אנו מצטטים קטע ממסכת פסחים [דף קטז עמוד ב']:
"רבן גמליאל היה אומר – כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".
רבים עסקו בפירוש דברים אלו ובמציאת המקור להם בתורה (ראה למשל התוספות באותו מקום, והר"ן במסכת סוכה). אך אנו הולכים אחר שיטת הרמב"ם, הכולל את דברי רבן גמליאל בתוך ההלכות העוסקות בהגדה, ואומר "ודברים האלו כולן הן הנקראים הגדה" [הלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה ה'].
כלומר אדם יוצא ידי חובתו לספר ביציאת מצרים רק כאשר הוא כולל בהם את שלושת הנושאים העיקריים: קרבן פסח [אף שבימינו לא מקריבים], כלומר עבודת ה', מצוות  מצה – יציאת מצרים, והמרור לזכר השחרור מעבדות. כל אלה הם חלק מהותי של מצוות "והגדת" בליל-הסדר. לכן הכניסו לנוסח ההגדה את הקטעים: "פסח זה שאנו אוכלים על שום מה?..."
ניתן להסיק כי לשיטת הרמב"ם עיקר עניינו של סיפור יציאת מצרים אינו מה ארע לאבותינו שם, אלא כיצד מה שארע לאבותינו ממשיך וחי בנו, ובלי החיבור בין סיפור הקורות בעבר לחיינו כיום – אין אדם יוצא ידי חובתו בחג. לכן אנו אומרים בנוסח ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" [בעקבות דברי הרב אמציה גנץ שליט"א].

יציאת מצרים היא חלק מהותי מאמונת ישראל, כפי שמדגיש הפסוק "אני ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכך עונה רבנו יהודה-הלוי בתשובה לשאלת מלך כוזר: "אנחנו מאמינים בא-לוהי אברהם, יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים".
השאלה הצצה מיד – מדוע  דוקא ארוע זה של יציאת-מצרים נקבע כיסוד אמונה, ולא עצם מעשה בריאת שמים וארץ?
הכוונה למענה נוכל למצוא בדברי הרב קוק זצ"ל [ב"מאמרי ראיה"]:
"אמונה אינה לא רגש ולא שכל", כלומר אמונה אינה באה רק כתוצאה של מסקנה לוגית. אדם המצהיר "יש א-לוהים" עדיין אינו קרוי "מאמין", וגם לא אדם החש התעלות עד כדי אקסטזה. אלא כדברי הרב בהמשך: "אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה".
כלומר רק האדם המגלה שעצם קיומו הוא בנשמה המצויה בו – הוא המאמין. וכאשר הוא מאמין מתגברים בו הטוב והחסד, ואז הוא חש את האמונה בקרבו. אנו אמנם חשים את האמונה ברגש ומפתחים אותה בשכל, אבל אלה משרתים את האמונה ואינם האמונה עצמה.
ועכשיו השאלה - מניין ליהודי נשמה כזו אשר מכוחה הוא מאמין?
והתשובה – מיציאת מצרים.
בספרו "גבורות ה'" מסביר המהר"ל את המדרש "כאשר הוולד במעי אמו, נר דלוק לו על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיוון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסוטר על פיו ומשכח את כל תורתו". מסביר המהר"ל [לפי מה שאני מבין מדבריו] ה'נר הדלוק על ראשו' הוא "נר ה' נשמת אדם". הנשמה אינה מצויה עדיין בתוך הוולד אלא רק מעל ראשו, וברגע הלידה בא מלאך וסוטר על פיו ומכניס לתוכו את הנשמה.
הפה הוא מקום הדיבור המבטא את המחשבה, כך שהוא המקום בו הרוחני והגשמי נפגשים. כאן היא נקודת החיבור בין הגוף לנשמה וברגע הלידה הנשמה מוזרקת דרכו אל תוך הגוף.

וכך היה מבחינה לאומית בעת יציאת-מצרים. עם ישראל השרוי בעבדות היה כגוף ללא נשמה, וברגע היציאה לחירות שנעשה בידי "אני ולא מלאך" – הוכנסה בו הנשמה הא-לוהית. לכך מתכוון הפסוק: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לוהים, וידעתם כי אני ה' א-לוהיכם" [שמות ו'7]. כל יחיד מעם ישראל הוא חלק מאותה נשמה כללית-לאומית ומכוחה הוא מאמין, ולזאת יציאת-מצרים היא יסוד האמונה ותחילתה.       

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה