בדרך כלל אני מביא בפרשת השבוע את רעיונותי להסבר של דברים בצורה המתאימה
לאדם בן זמננו. הפעם, באופן חריג, אני מצטט בשלמותו רעיון של הרב י'ונתן זקס יצ"ו
אשר הופיע במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מכ"ג בכסלו
תשע"ז. כאשר התגברתי על יצר העורך שבי ולא שיניתי מאומה (בכל זאת, בהערת
שוליים, הבאתי הצעה לשינוי מילה. שינוי הנובע משימוש במושגים הנהוגים בישראל לעומת
המושג המקובל בהלכה).
"לא וַיִּקְחוּ אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר
עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.
לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ,
זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ
הִוא--אִם-לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר
כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב
שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו
וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי
אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו... "
ההלכה שמה גבולות לאבל – שבעה, שלושים, שנה, ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד
סוף ימיו. על המתאבלים יתר על המידה אומר ה': "אין אתם רחמנים יותר
ממני" (מועד קטן, כז ע"ב). אך יעקב מודיע שיתאבל עד מותו. המדרש (מובא
ברש"י) מציע הסבר מאיר עיניים: "אין מקבלין תנחומים על החי".
במילים אחרות, יעקב מסרב להתנחם כי לא איבד את תקוותו שעוד יוסף חי.
מצבו של יעקב מזכיר את מצבם הנורא של הורי חיילים נעדרים. הם אינם יכולים
לעבור את השלבים הנורמליים של האבל, מפני שאינם יכולים לוותר על האפשרות שיקירם
הנעדר עשוי להימצא. אבלם המתמשך הוא סוג של נאמנות. הוויתור, ההתנחמות, ההשלמה עם
האובדן – הם בעיניהם בגידה. במקרים האלה הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה.
על סמך מה המשיך יעקב לקוות? הרי הוא ראה את הכותונת המגואלת בדם ואמר
במו פיו "חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף". חוקר המשפט המקראי דיוויד
דַאובֶּה ז"ל העלה הצעה הנראית לי משכנעת. למילים שאמרו ליעקב: "הכר
נא" יש משמעות סמי-משפטית. דאובה מקשר אותן ואת ענייננו לדין שומר שכר בפרשת
משפטים.
"ט כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ
חֲמוֹר אוֹ-שׁוֹר אוֹ-שֶׂה וְכָל-בְּהֵמָה--לִשְׁמֹר; וּמֵת אוֹ-נִשְׁבַּר אוֹ-נִשְׁבָּה
אֵין רֹאֶה. י שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה
בֵּין שְׁנֵיהֶם--אִם-לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ; וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא
יְשַׁלֵּם. יא וְאִם-גָּנֹב יִגָּנֵב
מֵעִמּוֹ--יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו. יב אִם-טָרֹף יִטָּרֵף
יְבִאֵהוּ עֵד: הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם..."
השומר צריך לשלם את הנזק אם התרשל. אך לא שמר כראוי וארע מקרה ביש בלתי
צפוי, הטרפה היא מקרה מסוג זה, והמילים "טרף יטרף" מהדהדות את
"טרוף טורף יוסף". חוקים ומשפטים התקיימו גם לפני מתן תורה. יעקב עצמו
אמר ללבן שהפקיד בידו את צאנו, "לט טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי
אֵלֶיךָ--אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה...". עוד ידוע לנו כי
אבחנה דומה בין שגגה לעונש היתה נהוגה לגבי אחריותו של אח בכור לגורלו של אח צעיר
שהופקד בידו למשמרת. מכאן טענתו המתחמקת של קין "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?..."
לאור זאת נבין את שהתרחש בין יעקב לבניו כששבו בלי יוסף. הם היו אחראים לאחיהם
הקטן והיו צריכים לתת את הדין על אובדנו. לכן הביאו איתם, בהתאם לדין השומר את
ה"עד"1, הראייה לכך שהוא נטרף. אם הוא נטרף – הם פטורים.
בקשתם מיעקב "הכר נא" כמוה כבקשה לבחון את הראיות, ליעקב לא היתה ברירה
אלא לעשות זאת ולזכותם. ועדיין, שופט עשוי לזכות נאשם בשל ראיות לא מספקות. ועדיין
לחשוד בו בלבו. באופן דומה, יעקב לא האמין לבניו אף שפטר אותם מאשמה פורמלית.
מיאונו להתנחם מעיד על כך, תקוותו שעוד יוסף חי עתידה היתה, כידוע, להתאמת.
המיאון להתנחם מוכר לנו מעוד מקרים במקורותינו, הנה הנביא ירמיהו, על אמו
של יוסף "יד כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל
מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. טו כֹּה אָמַר יְהוָה,
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ
מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ
נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם..."
מהיכן ידע ירמיהו שהבנים ישובו לגבולם? משום שרחל ובניה – עם ישראל כולו –
מיאנו להתנחם. כלומר סירבו לוותר על התקווה. כך היה גם בימי גלות בבל (מזמור
תהלים, קל"ז הוא מין הביטויים של המיאון להתנחם).
"א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל--שָׁם
יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ
אֶת-צִיּוֹן.
ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ-- תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ,
דִּבְרֵי-שִׁיר-- וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד אֵיךְ--נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר.
ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם-- תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי-- אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם--
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי."
ידוע הסיפור על
נפוליאון, שהתפלא מששמע קינות יהודים בתשעה באב, והשתומם כפליים כששמע שהם אבלים
על חורבן בן יותר מ1700 שנה, ואמר – "עם המתאבל על ארצו שנים כה רבות,
חזקה עליו שעוד יחזור אליה". כה הכריז.
היהודים הם העם שלא נטש את התקווה. יעקב זכה לראות את יוסף כי מאן
להתנחם, בניה של רחל שבו לגבולם, עם ישראל שבו לציון, כל הסימנים הראו אחרת: הכתונת
המגואלת, הגלות המתארכת, שממותיה של הארץ – גזר דינה של ההסטוריה נראה בלתי הפיך.
אך עם ישראל לא השלים עם הנתונים ולא קיבל את הגלות, ולא קיבל את הראיות. כי היו
לו אמונה, בטחון, ותקוות שהתגלו כחזקות מן הכורח ההסטורי.
1 "העדות"
הערה: בשיחה ממושכת שהיתה לי בלונדון עם הרב י'ונתן זקס התברר לנו לצערי
שאין בינינו קרבת משפחה. אזכיר את האמרה הירושלמית: "אם שני וותיקים נפגשים
לשיחה ולא מצאו שהם קרובים, סימן שלא שוחחו מספיק", ואני כה נהניתי מעצם
השיחה, שלבטח הייתי מבקש להמשיך בה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה