פרקי משה - תצוה

= תצווה – ואתה תצווה.. להעלות נר תמיד (כז כ) – ש"א שנרב – בפרשה זאת מצווה ה' את משה להפעיל את המשכן ואת הכהנים, כאשר אהרון שהיה לוי הופך לכוהן  ולכן הפנייה למשה בלבד בעניין זה. אפשטיין (תש"ס) – סדר הענינים בפרשה אינו מובן, אך במדרש מוסבר כי הקטורת שמובאת בסוף הפרשה היא השלמה למנורה שבתחילת הפרשה כי הקטורת באה בין הדלקות המנורה, וכן שניהם אש, ומשום מה נכנסו ענינים אחרים באמצע.  הרב נוביק  – משה לא מוזכר בפרשה אך כולה צמודה אליו ולקשריו עם ה', ובדומה מגילת אסתר שאין שם ה' מוזכר בה אך כולה מעשיו. ובזוהר – משה לא נזכר  כי למשכן הכרחי צירוף השכינה במישרין.   אברבנאל -  לא נזכר שם משה בפרשה כי היא המשך של פרשת תרומה המתחילה וידבר ה' אל משה, והלשון ואתה תצוה בא להעיד על קירבה מיוחדת לה'. יונתן זקס – לפי הגר"א משה לא נזכר בפרשה,  כדי לציין את פטירתו במועד קריאת פרשה זו ( לערך). לפי בעל הטורים מתקיימת כאן אמירתו של משה ואם אין מחני נא מספרך. אחרים מסבירים כי זה בעקבות סירוב משה – שלח נא ביד תשלח, וזה הביטוי לכך שאהרון הוא הכהן, נראה שזה כיוון שהכוהנים שומרים על שגרת עבודת ישראל את ה' המסומלת במנורה  [ובקרבן התמיד]. בעוד שהנביאים יוצרים את ההיסטוריה והייעוד, משה הדליק את לבבות ישראל ואהרון הדליק את נר התמיד. בתצווה פוגשים את הקמת הכהונה – האליטה של העם ועובדי המשכן, ואכן כנ"ל, הכהונה היא בין העם לה' והנבואה בין אדם לחבירו – המוסר. מקובל כיום (למרות חדירת מושגי היהדות) הוא שכל אדם רשאי לעשות הכל פרט לפגיעה באחר, ובנוסף שיהיה הוגן. בניגוד לכך תרבויות המזרח מצביעות על מרכיבים נוספים במוסר – נאמנות הכוללת הקרבה, כבוד לסמכות, והכרה בערכים שאין להרהר אחריהם (- קדושה). ערכים אלה יוצרים קהילה מוסרית ולא יחידים אוטונומיים. אמנם במערב קיים חסד צדקה ומשפט, אך ביחסים בין יחידים בלבד.   התבונה והרגש – לעתים קרובות מחשבות על מוסר משמשים להצדקת דברים שהתקבלו רגשית, לכן נוצר המשכן המפואר, אתיקת הקדושה. כמו שהרמב"ם אומר כי בנוכחות מלך מתנהגים אחרת. בלי כבוד לסמכות ובלי תחושת קודש, אי אפשר להגן על ערכי כבוד האדם (וליצור חברה שמתקיימת).   השראה והשקעה – גדולי המוחות כמו בטהובן וקאנט, יצרו דברים חדשים דווקא מתוך היצמדות להרגלים יום יומיים. זו גם משמעות דברי בן פזי שקרבן התמיד הוא הכלל הגדול בתורה. במערב חושבים רבים כי הדת היא חוויות לפעמים, אך זה לא נכון, כי לחיי היום יום השפעה רבה יותר על חיינו הישגינו ויצירתנו. לפי הגרי"ד  יצירתה הגדולה של היהדות היא חייהם של היהודים. המחקר הוכיח כי הרגל רוחני חוזר משנה את ארגונו של המוח, ותורם לחוסן ולהכרת הטוב. כדי להגיע להשראה פתאומית יש לעבוד ולהתאמן יום יום. ריינר – למה נר ולא נרות, כי רק המערבי היה תמיד, והוא שבא להעיד על השריית השכינה.   שפת אמת – על רש"י הכותב שתהא השלהבת עולה מאליה – כי קיום המצוות אינה בכוח אנושי רק ע"י מעורר. ועל ידי יגיעה  מתעורר כוח הפנימי שנתן ה' באדם - כוח עליון. נר ה' נשמת אדם – השגחתו בתחתונים היא על ידי נשמת בני ישראל  שנמשלו לזית שאינו מתערב בשאר משקים. רשב"ם – שינה הלשון – שכרגיל אומר ה' דבר אל בנ"י ויעשו, כי כאן הציווי לדורות. הקרב את אהרון ואת בניו לכהנו לי (כח א) - הרבי – מדוע יש כהנים וישראלים – תפקיד העם הוא לגלות ולבסס את ה' בעולמנו, ואת זה ניתן לעשות כשחיים חיי מעשה, אך דרוש גם להבהיר את הכיוון, וזה נותנים הכהנים שכל חייהם קודש. בדומה לכך האיסור לנתק את החושן מן האפוד מסמל שאין לנתק בין האחור – החיים הארציים, לחושן – לרוחני ולקודש. החושן האבנים והפעמון ורימון – הנמשל לפשוטי העם, באים לרמז על אחדות העם.  השמן שניצוק על ראשי הכהנים מסמל את החכמה האלוקית, שמעל לשכל האנושי, בניגוד להשקפה היוונית. כל הנוגע במזבח יקדש – העובדה שבאנו במגע עם ה' מבטיחה שנתנתק מנושאי החול, ולא רק הקרבנות. וידעו כי אני... המוציא אתכם ממצרים – הוכחתי כי מיגבלות הטבע אינן מונעות פעולותי ומכאן שהחשבונות הארציים אינם הבסיס לחיים. מזבח הקטורת בא בסוף, ללמדנו כי השכינה שוכנת בהצנע (חז"ל), וגם אצלנו קובעים המעשים שבהצנע. גינזבורג –בדומה לוייקחו לי תרומה, שרש"י פירש לי לשמי, אולם בזוהר מפרש לי – אותי, ובמדרש שבכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא לעוה"ז ולא לעוה"ב, וקשה להבין, אך מתאים למדרש אחר שכשנבנה המקדש נגנז המשכן כולו. בתנ"ך כולו מופיעה המילה לשמי 13 פעמים שכולם בהקשר למקדש בדומה למילה לי הנזכרת בעיקר ביחס למשכן אך גם למקדש ולכהנים. במשכן שייך לי שהוא הקב"ה, ובמקדש לשמי שהיא שכינתו. במקביל יש גם דרגות בעבודת ה' לפי הרבי – דרגת וכל מעשיך יהיו לשם שמים = לשמי, ודרגת בכל דרכיך דעהו – שה' נמצא בכל מעשיך.

נגן – היו שפירשו את בחירת הכוהנים בהקשר למשכן – שיטפלו בדברים שבין אדם למקום ורק הנביאים בין אדם לחברו. הדבר לא נראה לי , כיוון שאתיקת הקדושה היא המשרה ייראה וענווה לא רק כלפי ה' אלא גם כלפי הזולת. כך  הרמבם כי בנוכחות מלך מתנהגים אחרת. [ ניתן להוסיף לזה שהכוהנים והלויים היו מורי העם ושופטיו והיו עסוקים בבין אדם לחבירו, וכן שביהדות יש תמיד הקבלה בין שני התחומים]

ועשית בגדי קודש לאהרון לכבוד ולתפארת (כח ב) – נבנצל – בגד שהתלכלך וכדומה, העבודה בו פסולה, והכהן שעבד חייב מיתה. מכאן שחשוב ההדר והדיוק בו. הנצי"ב – כדי שיהא מכובד בעיני הבריות. אך בבגדי כהן הדיוט כתוב רק מגבעות לכבוד ולתפארת (כט מ), ומסביר הרשב"ם כי הם בולטים על הראש. בחיי – אמנם לכניסה לקודש הקדשים נכנס בבגדי בד, להצביע על הכנעה. רש"י (בויקרא טז ד) – לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.   זבחים נ"ח – כתונת מכפרת על שפיכות דם, מכנסים על גילוי עריות, מצנפת על גסי הרוח,  אבנט על הרהור הלב, חושן על הדינים, אפוד על עבודה זרה, מעיל על לשון הרע, ציץ על עזות פנים. הירש – כולם על מידות פסולות אך עזות פנים יש גם דקדושה שהיא הכרחית לשלימות מוסרית, כמו תעוזתו של מרדכי.    הרב ריינר  - בשם הרי"מ כי גם בתקופתנו נכפר על ידי עזות דקדושה, והביא גם כי בהושע כתוב שאין אפוד ותרפים בישראל מכיוון שאפוד בא נגד התרפים. המעיל לפי הרמב"ם כמו ציצית שלנו, ואינו חייב בציצית כיוון שהוא רק לשם מצווה או מכיוון ששייך להקדש, והחתם סופר מביא שיוסיפון מתאר אותו עם שרוולים.  נגן – הבגדים עושים את האדם (מארק טווין). לפי המדרש, כשם שהקרבנות מכפרים גם הבגדים מכפרים ומכך נובע כי הוויית הכהנים שייכת לכפרה, וכן שקול הפעמונים מכפר על קול, וכל זה למרות שלעבוד לבוש בגדים אין זה מעשה, ואולי ניתן לומר כי יש כאן משמעות של להיות, במישור החווייה. המדרש מוסיף כי ללשון הרע אין כפרה, ובכל זאת בהמשך מביא כי המעיל מכפר על לשון הרע – יבוא הקול ויכפר על הקול.    ואולי ההסבר הוא שאין כפרה כי המעשה כבר נעשה, אך אפשר לעשות מעשה חיובי נגדו, וזה דוגמת אהרון שהיה מביא שלום על ידי דבריו. ניתן לתקן על ידי דיבור שיעשה טוב לאנשים, וכמו ברכת כוהנים.

ועשו את בגדי אהרון (כח ג) - מידן – בגדי הכהן הגדול – בכולם תכלת, ובתנחומא שאלה בגדי אדם הראשון.  הציץ מכפר לפי חז"ל על טומאת מקדש וקדשיו וזה מאוד מצומצם, אבל בערכין טז כתוב שהוא מכפר על עזות פנים, כנראה על סוטה. יראת הציץ – ינאי המלך הוציא מהפרושים דעתם עליו כשהקים להם בציץ (השביע?).   מצנפת כהן גדול – לפי הרמב"ן משאירה אמצע הראש ללא כיסוי.

ספר החינוך – האדם נפעל לפי פעולותיו על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים, שכשיסתכל יזכור לפני מי הוא עובד, וכן התפילין.

ואלה הבגדים אשר יעשו (כח ד) – רשב"ם – לא כלל מכנסים כי אינם לכבוד. אבן עזרא – לא כלל ציץ כי אינו בגד. ש"א שנרב – כי הציץ דומה לארון – קודש לה' ונשא אהרון.. בחושן.. לזיכרון.. תמיד (כח כט) -  הכתב והקבלה – מדוע זיכרון – כי האבנים עם שמות בנ"י יזכירו תמיד לכהן הגדול לחשוב על כל בני ישראל. אפשטיין (תשס"ב)– המילה תמיד מופיעה הרבה בפרשה זאת, למרות שמדובר במשכן הארעי ואף בית המקדש לא עמד לעולם.  רק הבעיתיות שבחיים נשארת תמיד. ואולי התורה עוסקת בתמיד שגנוז בחיי האדם. בתקופתנו ישנה שחיקה מהירה של כל הנוהגים, וגם אנשים נשחקים . העיקר הוא מה סמוי מן העין (הנסיך הקטן) . רבים אינם מבינים כלל את המושג אלוקי נצח. הפוסטמודרניזם הוא כמו קינה על האדם עצמו אולי ניתן לכנותו פוסט מורטם, ופושטת מלנכוליה. מה שקיים תמיד קשור לה' ולאור המיוצג על ידי החושן [ וגם על ידי השמן והקטורת- בית יעקב] הקשור ללב, וכולל שמות בני ישראל, ולתחיית המתים. הכוהנים הם שליחי הציבור, מדוע נזקקים לבגדים מיוחדים, כי הם בגדי שירות הקשורים למשמעות החיים.       פעמון ורימון (כט לד)–  רש"י - לסירוגין, הרמב"ן - הרימון מצלצל בתוך הפעמון. והיה על מצחו תמיד (כח לח) – נדב שנרב – כיצד לפרש את המילה תמיד. יש דיון על כך ביחס לציווי לכוהנים לא לצאת מהמשכן בשבעת ימי המילואים. והאבן עזרא אומר כי לאו דווקא תמיד אלא הכוונה היא שלא יעסקו בדבר אחר ולא ילכו למקום אחר. גם כאן ניתן לפרש כי בזמן שהוא יכול לא ייפרד מהציץ. אמנם, לגבי לחם הפנים אומר רבי יוסי במנחות צט שאפילו סילק את הלחם בבוקר והניח את החדש בערב גם זה תמיד. אמנם הרמב"ם מביא להלכה כרבנן שאלו מורידין ואלו מניחים. הציץ אינו מרצה על טומאה אלא כשהציץ על מצחו. הרב קלישר שאמר כי ניתן להקריב פסח בימינו, תירץ כי ניתן להקריב בטומאת הגוף אך לא בטומאת בשר ונראה דחוק.

וקידשתי את אוהל מועד.. ואת אהרון ואת בניו (כט מד) - חנה בודינגר – קיים דמיון וקשר בין סיפור גן העדן לכינון המשכן. היא מצביעה על דמיון במילול של הבריאה ושל הקמת המשכן, (וכן על השוואת תיאור כלי המשכן לבריאה בששת הימים לפי פירוש דעת זקנים) . היא מגדירה כי בבראשית ה' ברא עולם והניח בו את האדם, וכאן בורא האדם עולם ובתוכו מניח את הכהן. השוואות נוספות הן : - הצבת כרובים בגן עדן ובמשכן, - בזעת אפיך תאכל לחם עם  ונתת על השולחן לחם פנים, - ויעש ה' כתנות עור וילבישם, עם ולבני אהרון תעשה כותנות והלבשת אותם, - לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע עם ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת. הרעיון שלה הוא שגירוש האדם מגן עדן היה גירוש מהמיפגש החי בין האדם לה', ובמשכן חוזרת לקום מין פינת עדן שבה רוח ה' מהלכת, אך נמצאים בה גם הכרובים המונעים כניסה, הלחם והכותונות, כלומר, יש פתח לדרך לגן עדן.   ה' ציווה מה שייעשה תחילה באחרונה, וכן המשכן ואחריו שבת, ומשה הפך (ספר חסידים).   ועשית מזבח מקטר קטורת (ל א) -  נתיבות שלום – הרמב"ן הקשה מדוע לא נאמרה פרשה זו עם השולחן והמנורה אלא רק לאחר מרכיבי המשכן הבגדים והקרבנות. מהו הקשר בין המנורה והקטורת. ומסביר על פי הכלי יקר שהמזבח החיצון נגד הגוף והפנימי כנגד הנשמה, וזה לכפרת חטאיהם. וגם קדש הקדשים של הפנימי הכוונה היא לקדש עצמך במותר לך. משום כך מזבח הקטורת הוא שיא הטהרה ולכן הושאר לסוף, ולכן גם שייך לאור הנרות המסמל אור ה'. המנורה מאירה את האור של ששת ימי בראשית, והוא הקשר הישיר בין ה' לישראל, הנמשך דרך השבת, גם בגלות שאנו בגדר כתית למאור, סובלים ייסורים, וגם ענווים. ממששים בבגדים לקראת שבת – בבגידות שלנו בה'. על בדי הארון נאמר לא יסורו ממנו,  מדוע? אולי כדי שיהיו מוכנים לאירוע כמו מלחמה. איסור זה נשאר גם למקדש. אברבנאל - נקרא שמו מזבח, למרות שלא זובחים עליו, כי דומה למזבח העולה. והקטיר.. אהרון.. ובהעלות אהרון את הנרות (ל ז,ח) – במשנה יומא (ב ד) הקטרה באהרון לאו דווקא, וברמב"ן - בנרות אהרון לאו דווקא, כי כל הכוהנים.