יום ירושלים
נתחיל בשם. בתנך [תהלים קלז] נאמר:
ז זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ.
ח בַּת-בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.
ראו איך בתבונה רבה לקח מישהו [כנראה הרב איסר י.אונטרמן] את המונח "יום ירושלים" [יום החורבן] והפך אותו מיגון לשמחה, מ'ערו עד היסוד' לבניין עולם. הרבנות הראשית, קבעה את יום כ"ח באייר, מ'ג בעומר, כיום חג. הכנסת קיבלה זאת בחוק מיוחד שנה לאחר מכן [ביזמת חנן פורת].
שר הבטחון של אז, משה דיין, מסר את הר הבית לישמעאלים, לאחר שמיטב בנינו נפלו במלחמה לשחרורו והתבטא "מה אני צריך את כל הדתיקן הזה על הראש שלי".
אבל המוני עם ישראל היו נאמנים יותר לרחשי לבם ויצאו לחוג אותו בהמוניהם, אם כי עד עצם היום הזה לא נקלט עיצוב מיוחד לצורת החגיגה.
וממשלת ישראל לדורותיה ותהפוכותיה לא הצליחה להתעלות ולהבין מה מתרחש. היא מקדשת את הרמדאן ,ומונעת מיהודים שכל חטאם הוא שהם "בני-דת-משה" מלעלות ולהראות בהר הקודש ולחון את עפרו, פן יפגעו רגשות הישמעאלים.
אך מה נלון עליהם ועל "הרבנות הראשית" ומשרד הדתות, שמשיקולים-פוליטיים-מלוכלכים נמסרו לידי אלה [החרדים] שאינם מכירים בסמכותם, וגם אנו איננו ראויים כי אנו בבחינת "בעל הנס שאינו מכיר בנסו" ועיני עם ישראל צופות וכלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה