= פנחס – פינחס.. השיב את חמתי בקנאו את קנאתי (כה יא) –
שפת אמת - חשובה סמיכות הפרשיות – כהונת פנחס, צרור את המדיינים, מניין בני ישראל, פטירת משה. אהרון קיבל כהונה גדולה כמתנה, פנחס זכה בכהונה עקב ההתעוררות שהיא בבחינת תורה שבעל פה, קנאים פוגעים בו אינו דין, נמצא שבנ"י משנים במעשיהם את כל הנהגת התורה. הכל מסיני רק שצריכים להוציא מהכוח אל הפועל. דורו של משה רבינו גבוה – הנהגה עליונה, שבטל שכל האדם. כשנפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים, ולכן צרור את המדיינים ולא ואתם תחרישו. וכן המניין של ישראל הינו בבחינת התעוררות. בריתי שלום – זו השלימות – שבא למקום המיוחד לו שעל זה נברא. בקנאו את קנאתי בתוכם – יצא מן הכלל ללמד על כולם, לעורר בכולם, ולכן זכה לכהונה – להיות שליח ומעורר. פנחס זה אליהו של והשיב לב אבות על בנים, אבל לא אליהו שהמשיך מה לך אליהו וענה קנא קנאתי . ייתכן גם שפנחס כבר קיבל כהונה קודם אך כעת היה צריך להיפסל כיוון שהרג נפש וזה נמחק לו. [ראיתי פירוש כי נתכהן רק לאחר שהביא שלום בין השבטים. כמו כן סמיכת יהושע כיורש למשה בעקבות פסילת פנחס הקנאי הביאה לחלוקת הנחלות על פי אלעזר יהושע וראשי המטות – שלש רשויות.] . הרבי מקוצק - פנחס גם נענש, כי סמיכות הפרשה שמשה ביקש יפקוד ה' איש על העדה מלמדת כי פנחס היה מיועד להנהיג את העם ועכשיו נפסל, כי הקנאה אינה מתאימה. [אליהו גמר את תפקידו כשאמר קנא קנאתי, וכן משה במי מריבה]. מנחם זקס – זימרי בא משמעון שקינא לאחותו ופינחס קינא לאלוקיו כי ראה כי אין איש. למרות השבח הוא זקוק גם לבריתי שלום, ולכן בתהילים ותחשב לו לצדקה – למרות שהקנאות שלילית, היא צדקה כשהיא בעיתה . הרב זווין – מנע התבוללות וכך שמר על אחדות וייחוד ישראל. בר שאול – אין הקנאות מתאימה אלא רק ליחידי סגולה, ולכן ביקשו לנדותו עד שבירכו ה'. גם כשאליהו קינא אמר לו ה' לך לדרכך. וגם נגלה אליו בקול דממה דקה. ובגמ' זבחים שלא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים. [ התורה משבחת את הקינאה של פנחס, אך בירושלמי סנהדרין ט' שביקשו לנדותו, ובבבלי דף פב – אמר רב ראה מעשה וניזכר הלכה, ושמואל אמר שכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, ובהמשך הסוגיא שפנחס קנאי בן קנאי - לוי בשכם.] רמב"ם – בועל נכרית קנאים פוגעים בו - משובח, ואם בא ליטול רשות אין מורין לו. רש"י - משובח אם קינא מעצמו, ומדובר ביחידי סגולה. אליהו אמר קנא קינאתי וה' אמר לו מה לך פה. העמק דבר – נתברך בשלום כדי שלא יישאר לו שום דבר מהאכזריות שבמעשה – פגם פנימי ובדומה לנאמר בעיר הנידחת – ונתן לך רחמים. הרבי – מעשה פנחס בא ללמדנו כי כאשר רואים טעות אצל איש גדול צריך לתקן את העוול ולא לשתוק. חנן פורת - הקינאה במישהו פסולה הקינאה למשהו יכולה להיות מוצדקת , כפי שכותב הרמח"ל שמי שאוהב את חבירו ואת ה' אינו יכול לסבול את מה שנעשה נגדם, אבל יש להבחין תמיד מה יהיו תוצאות מעשה הקינאה. הנקודה היא איכפתיות ולא אדישות. במעשה זמרי ופינחס, נאמר כי ממשה נתעלמה הלכה עד שפינחס הזכירו, מובא לכך פירוש שניטלה ממנו האפשרות להגיב כיוון שטענת זימרי הייתה אישית אליו – מי התיר לך בת מדין . פינחס והנהגתו את ישראל - יש לעיין בנושא אחריות פינחס לנדר של יפתח ולאסון של פילגש בגבעה. בשופטים מוזכר פינחס מסביב למעשה הפילגש בגבעה. באליהו רבה שפינחס והסנהדרין היו האשמים בנפילת שבעים אלף איש כי לא הנהיגו כהלכה את הציבור. [לפי המסורת פעל בימי השופטים וחי שלש מאות שנה לפחות, קשה לי לקבל שאכן אותו פינחס חי כמה מאות שנים, אלא אם אכן נהפך למלאך הברית]. בריתי שלום (כה יב)– חיים נבון – שמעון ולוי התקללו בברכת יעקב – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ואכן זה התקיים מבחינת הנחלות בארץ, אך בולט ההבדל ביניהם כדברי רשי שם – אין לך עניים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, ושבטו של לוי מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות – דרך כבוד. בני לוי רכשו את הכבוד במעשה העגל שמסכם משה בברכתו, איש חסידך, האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו. ואכן הוכיחו בני לוי שכעסם על חטא העגל היה קינאה לה' ולא לעצמם. וכן פנחס בפרשתנו מול נשיא שמעון שהרים דגל החטא. [ ורבים מהשבט מתו במגפה]. את התרופה לרוח הקנאה קיבל שבט שמעון בפיזורו כעניים, ושבט הלוי בתפקידי קודש וכבוד. שטיינזלץ – מדוע על הריגת שני אנשים בא לפינחס ברית שלום? בגמ' שכהן שיש בו עזות פנים אינו כהן אבל בבא בתרא קסא כתוב שהכהנים קפדנים. וכן לוי בשכם ובברכת יעקב ושבט לוי בעגל. גם אליהו מופיע כקנאי. קינאה ל.. היא כרגיל כשיש אהבה. לקנא קשור באהבת ה'. של פינחס ואליהו נובעת מאהבה חסד וקשר מיוחד. נתיבות שלום - שלימות העולם נפגמה על ידי חטאו של אדם הראשון, ופינחס התברך בה ולכן הוא אליהו ולא מת. יצחק - פנחס עמד גם בראש המשלחת שבאה להוכיח את שבטי עבר הירדן על הקמת מזבח [ועשה שם שלום בין השבטים]. אור החיים– לכן .. בריתי שלום, נבואה, שגם אם יחטאו בניו קיימת הברית. הנציב – כי טבע המעשה היה נותן להשאיר בלב הרגש עז, אך כיוון שהיה זה לשם שמים באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובשלום. ש"א שנהב – ברמבם כהן שהרג נפש לא יישא כפיו וגם תשובה לא תועיל, וזה פירוש הפסוק, שמחל ה' על דין זה. צרור את המדינים.. כי צוררים הם לכם (כה יז) – הירש – המואבים הפסיקו לנסות להכשילכם, אבל המדינים ממשיכים. חזקוני – ולא את המואבים, שעשו מדאגה ופחד, וכן כי לקחו ישראל מארצם מיד סיחון. ויהי אחרי המגפה. ויאמר ה'.. שאו את ראש בני ישראל(כו א) – ילקוט שמעוני – כשקיבלו ישראל את התורה התקנאו בהם האומות, ואמרו מה ראו להתקרב מכל האומות, אמר להם ה' הבו ספרי יוחסין כשם שבני מביאים, ובזה סתם פיהם. כשבאו ישראל לשיטים וזנו עם בנות מואב, שמחו האומות ואמרו עטרה שהיתה להם ניטלה מהם, שוים הם לנו. נגף המקום את כל מי שנתקלקל, והעמידן על טהרם ואמר שאו את ראש בני ישראל, וחזרו ישראל לקדמותם. בכור שור – כשכלו מתי מדבר ציוה ה' למנות אלה שייכנסו לארץ ויילחמו בכנענים. מבן עשרים שנה ומעלה כאשר ציוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים (כו ד) – רשי – מבן עשרים כמו המנייה בעבר. אבן עזרא – כי כמחצית מהעם היו מיוצאי מצרים. בכור שור – לפי שחלוקת הארץ לפי יוצאי מצרים, הזכירם כאן.
בני ראובן חנוך משפחת החנוכי (כו ה) – רש"י - שנוספו ה' וי' [לכל המשפחות] לעדות שהיו בני אבותם ולא ילידי מצרים [כמו המקלל]. ובני קורח לא מתו (כו יא) – רש"י - למרות שנבלעו באדמה, כיוון שהרהרו תשובה בליבם, נשארו באדמה עד לגמר דור המדבר. הרבי - ללמדנו שעמך כולם צדיקים, שאין בנו מי שלא יהרהר תשובה בליבו, ולכן אפשר להבין היתכנות הגאולה בדורנו. וכן גם נשמותינו הן חלק מה' [וה' בחר בנו]. אבן עזרא – שמואל וצאצאיו הם הקרחים המשוררים, וכן לבני קורח מזמור.
בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים (כו כח) – אבן עזרא - לפי סדר לידתם, ובדגלים הקדים את אפרים שהיה בראש הדגל [וכן גם לפי גודל השבט בשני המועדים].
אלה פקודי בני ישראל(כו נא) - הרמב"ן – 24 אלף מתו במגיפה על דבר פעור, אך כתוב בדברים כי כל האיש אשר הלך לפעור השמידו ה', מפני שה' המיתם לפני הכניסה לארץ. [ בסיכום חסרו מהמנין הראשון רק 1820 ]. לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות (כו נג)– רש"י - לפי אוכלוסיית כל שבט במפקד, אמנם נחלאות השבטים לפי הגורל, אך היו מתאימים לגודל השבט בנס. כל מתפקד קיבל חלקה, אך כאילו חזרו החלקות לאבי אביהם ואז הוא מוריש לאבות. ספורנו - השטח חולק לחלקות בערך שוה לשבטים אך כיוון שטיב השטח היה שונה נהיה השטח לפי האוכלוסין. החלוקה הייתה בגורל, גם בתוך השבט. הרמב"ן - נחלקה לכל השבטים בשווה ורק בתוך כל שבט לרב תרבה. אברבנאל – הגורל היה רק על האיזור המיועד לכל שבט, ולרב תרבה – נשאר ליהושע ולנשיאים לקבוע את הגבולות לפי מספר האוכלוסין.
חזקוני – כל הארץ נחלקה ל - 57 חלקים כמספר המשפחות. ואלה פקודי הלוי(כו נז) – רמבן – מה תועלת במנינם, הרי לא קיבלו נחלה. ואולי לסדר קבלת ערי הלויים, או שמנייתם רק לכבוד לפני ה'.
משפחת הקרחי (כו נח) – רמבן – ולא היצהרי כי נשארו רק בני קורח - הצדיקים.
ומאלה לא היה איש מפיקודי משה (כו סד) – רמבן – כי יהושע וכלב היו מעל ששים במיפקד משה ולא התפקדו.
ותקרבנה בנות צלפחד.. אבינו מת (כז א) – רש"י – רבי עקיבא אומר מקושש עצים היה, רבי שמעון אומר מן המעפילים היה, רבי צדוק הכהן מציע כי המעפילים לא שמעו למשה וניסו לעלות לארץ מכוח כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. מעשה בנות אלה מבהיר כי הנשים לא היו שותפות למאיסה בארץ ולא מתו במדבר.
למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן (כז ד) – רשי – חכמניות היו, כי אם היה לו בן לא היו תובעות כלום. חיים נבון – קיבלו את מעמדם כבנות, אך לא השלימו עם מחיית שם אביהם. ומביא את המדרש – אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים. ואכן הנשים לא היו בחטא העגל ולא בחטא המרגלים. כן בנות צלפחד דוברות.. ואל בני ישראל תדבר(כז ז) – רשי – ראויה היתה פרשה זאת [דיני ירושה] להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן.
ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביוו (כז ט) – רמבן – אמנם האב קודם לאחים, אך מדבר הפסוק דרך ברכה.
יפקוד ה'.. איש על העדה (כז טז)– רשי - להודיע שבחן של צדיקים שמניחין צרכן ועוסקים בצרכי ציבור. [ ומדוע ביקש, והרי ידע את נבואת אלדד ומידד , שיהושע יכניס. ואולי הייתה זאת רק נבואה שמישהו אחר יכניס, ואולי חשב כי פינחס זכה. ] קח לך את יהושע.. (כז יח)– הרבי - שהיה משרת משה, ועלינו ללמוד מכך לקבל ולשמור את המורשת. עד כאן ההנהגה הניסית של משה, ומעכשיו יישום התורה בדרכים חדשות, כמו שיהושע כבש בדרך הטבע. יונתן זקס – ה' מצווה את משה לסמוך ידו על יהושע, להעמידו לפני אלעזר והעדה, ולתת מהודו עליו, שלבים הדומים לפסוק ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו, לחלוקה בין מלך כהן ונביא. וניתן לפרש כי כאן מדובר בנבואה, בכהונה, ובמלוכה. לרשויות העולם מקובלת החלוקה של מונטסקיה למחוקקת, מבצעת ושופטת. אליהו קינא לה' בניגוד למשה שהגן על העם בתפילתו לה', וזה מה שאמר לו ה' – לא ברוח ולא ברעש ולא באש ואחר האש קול דממה דקה – כיוון שנשארת מקנא לה' תעביר נבואתך לאחר. נושא הקנאים פוגעים בו דומה למה שכותב הרמב"ם באיגרת השמד, שכשיש שמד צריך לברוח, אך גם את האנוסים יש לדון לכף זכות – בניגוד לדעות אחרות - ומי שמוסר את נפשו עושה מצווה. גינזבורג – פינחס כולו זריזות (כהנים זריזים הם), יהושע מסמל מתינות והתמדה. במלחמת עמלק כתוב ויחלוש, ואחר כך אומר ה' כי מחה אמחה את זכר עמלק. חז"ל אף מבקרים אותו על האיטיות בכיבוש הארץ. הבעש"ט – עבודת ה' דורשת שילוב זריזות ומתינות (שיקול דעת), כאן נבחר איש המתינות. בקבלה מובא שלזריזות ולמתינות מקבילים עולם התוהו ועולם התיקון.
חיים נבון – פינחס היה מנהיג כריזמטי בעוד שיהושע הקרין מנהיגות ועצמה מוסרית, ודומה הדבר לניגוד שבין תפקידי הנביאים לתפקידי המלך והכהן הגדול. [ אמנם, פינחס נהיה אחר כך כהן גדול]. יפקוד ה'.. איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם (כז טז) – במדרש – לאחר שנגזר על משה שלא ייכנס לארץ, אמר אתה החילות – אתה ביקשת הרבה שאקבל את השליחות ועכשיו אתה גוזר עלי, אל תעשה כן ליורשי אלא יבוא וגם יצא.
וסמכת את ידך עליו.. ונתת מהודך עליו.. ויסמוך את ידיו(כז יח)– רשי - סמך בעין
יפה – בשתי ידיו. רג'יו – מהודך – רוח מלכות וממשלה, כנאמר בהמלכת שלמה. לא נאמר ויתן מהודו, כי אין זה ביד האדם, אבל ה' מבטיח לתת עליו מהוד משה.
קרבני לחמי (כח ב) – הרבי - הקרבנות ממשיכים את אור ה' בעולם, וגם תפילותינו הם "לחמו" של ה' – חיוניות לקיום העולם. הבעש"ט – התמיד – מתינות וקביעות, המוספים יותר חד פעמיים, גם את המושג עבודה תמה ניתן לחלק לשני כיוונים אלה.
זה האישה אשר תקריבו.. שנים ליום עולה תמיד (כח ג) - נגן – ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ר"ש בן פזי אומר קרבן התמיד וכוונתו – ההתמדה. רק תירגול מתמשך מביא תועלת יציבה ומסגרת יציבה החשובה לחיים כמו השבת, וכך גם השיגרה. גם אהבת אמת נבחנת רק על ידי ההתמדה בקשר, והקשר עם ה' נבנה על ההתמדה בקרבנות ובתפילה. ש"א שנרב – כל פרשת המועדות בפרשת פינחס המתחילה כאן מכילה את ההקרבות למקדש עם קביעת הימים, ולכן, בניגוד לפרשות מועדים אחרות, לא כתובים שמות יום הכיפורים, חג הסוכות, חג המצות וחג השבועות. [ראש השנה בא כאן כיום תרועה ובמקומות אחרים נקרא זכרון תרועה].
[עולת תמיד העשויה בהר סיני (כח ו), החל מהר סיני, ואולי לא הקריבו מאז סיני] יום תרועה (כט א) – הרבי - כדי להתחדש ולעלות מדרגה לא מספיק להתפלל , וקול השופר מאפשר יציאה לחוויה חדשה, כמו נשמה חדשה. ובראשי חדשיכם(כח יא)– אור החיים – חדשיכם ולא חודשים, כי נקבעים בבית דין.
ובחמישה עשר יום לחודש השביעי.. והקרבתם (כט יב) - הרבי - קרבנות סוכות ושמחת תורה מצביעים על ניתוק הדרגתי מהנפש הבהמית, להעצים את הרוחנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה