לפרשת קורח
מרד קורח: וַיִּקַּח קֹרַח (טז, א). אונקלוס: ואתפליג - הפריד את עצמו. במדרש: לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. והקשה קושיות סרק למשה. לכן אמרו היינו דכתיב חכמות אשה בנתה ביתה (משלי יד, א) זו אשתו של און בן פלט [שהצילה אותו מלהיבלע עם עדת קורח], ואיוולת בידה תהרסנו - זו אשת קורח. כשאמר ה' למשה קח את הלויים והעבירו תער על כל בשרם וכו', עשה כן לקורח, ולא היו ישראל מכירין אותו, אמר להם משה עשה לי כך וכן היו מניפין אותי. רש"י: נתקנא על נשיאותו של אליצפן על בני קהת, אך כיוון שבוודאי נאמר לו שה' ציווה כך, דומה מעשהו לשל קין. ראב"ע: לקח אנשים. רמב"ן: לכל מעשה קודמת התעוררות למעשה וזה ויקח. האר"י: קורח היה בעצם צדיק אך נפל לתהום הקנאה. השם קרח הוא סופי מילות הפסוק 'צדיק כתמר יפרח'. מלבי"ם: קורח ביקש להיות כהן גדול, דתן ואבירם ואון בן פלת ערערו על העברת הבכורה משבט ראובן. אכן בדברי הימים כתוב "בני ראובן בכור ישראל", כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף, יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו. רבי צדוק (פרי צדיק שבועות יח) : כיון שנכתב זאת [כי כל העדה כולם קדושים] בתורה מסתמא האמת כן.
וַיָּקֻמוּ... מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם... אַנְשֵׁי שֵׁם (טז, ב). רש"י: ראשי סנהדראות, שרובם משבט ראובן שכני קורח. אבן עזרא: כולל בכורים, שראו עצמם מקופחים. רמב"ן: היה זה לאחר התבערה, קברות התאווה והמרגלים, ולכן נענו להמרדה של קורח, המודגשת בדברי דתן ואבירם – 'המעט כי העליתנו להמיתנו במדבר'. וולף [בעקבות ספר תורת בר נש]: הנשיאים שתפקידם הצטמצם בעקבות הנהגת משה נפגע כבודם והצטרפו לקורח.
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן (טז, ג). במדרש: ביקשו לסוקלו.
כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ (טז, ג). הרב קוק: רק מחלוקת לשם שמיים מתקיימת, כי לעתיד לבוא נבין כיצד דברי בית שמאי במרבית ההלכות, שנדחו מפני הרוב, יש להם חלק בתוך ההלכה. [מהי מחלוקת לשם שמיים - כאשר כולם כוונתם רק לבירור האמת ולא להגנה על דעתם בלבד. זה כולל הקשבה לצד השני ולגיטימציה שלו. את זה אפשר ללמוד מכך שבית הלל הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. בליעת דתן ואבירם וקהלם נמסרת כקביעת משה מבלי ציווי ה', ואולי זה בגדר צדיק גוזר והקב"ה מקיים]. שפת אמת (תרס"ב): כאשר הכוונה היא לשם שמיים, לא תיתכן קנאה כבמקרה קורח. (תרל"ה) : קורח חלק על שלום ושבת, הוא רצה שכל אחד יזכה לעצמו, ולא כן רצון ה' שכל אחד יתבטל לכלל, והכלל ליחיד הדור. (תרל"א) :בזוהר מובא שכהן קדוש מתחילתו והלוי טהור מעבודתו. אמת שכולם קדושים אבל זה בכח זה שדבקים באהרן שהיה כלי לקבל השפעה קדושה מה' בלי לשתף כח עצמיותו. קנאה מוציאה מן העולם וזה נלמד מקורח, כי מי שנדבק בפנימיות החיות יש לו דביקות לכלל ישראל. וזהו לימוד התורה על רגל אחת - להיות האדם דבוק בחיות הפנימית על ידי אהבת ישראל. (תרל"ו) :יש דרך לעבודת ה' על פי דין ויש על פי חסד, אהרן בחסד והלויים בדין. ואין העולם מתקיים בלי חסד. רצה קורח על פי דין קפץ עליו גהינום. נתיבות שלום: בזוהר מובא שקורח חלק על השלום והפירוש הוא שחלק על מציאות ועל צורך במשפיע - משה, בדומה לקין שחלק על הבל - השומר אחי אנוכי, ובדומה לאחים שחלקו על יוסף, ולכן חלק גם על השבת שבזכותה מתחדש העולם כל שבוע, ויש ללמוד מכך על גודל חשיבות החסידות והדביקות לצדיקים. ובעקבות המדרש ניתן גם לומר שכפר בצורך במתווך מה' - בדומה למוותר על חבל הצלה. ועוד פירוש, שחלק על המקום של כלל ישראל - כל אנשי העדה קדושים ולא העדה קדושה. וזה בניגוד לדברי הנועם אלימלך שמשה דיבר אל כל ישראל, שכאשר ישראל כולו כאחד אין לו חטא או פשע, העם נשאר בקדושתו בניגוד ליחידים. וחטא זה חמור ביותר עד כדי תגובה מהירה ואבדן כל המשפחות, כיון שהחולק על רבו כחולק על השכינה. אמנם בני קורח לא מתו כי הרהרו תשובה בלבם. והדבר משתקף בדברי הגמ' בסנהדרין - ולא יהיה כקורח וכל עדתו, מכאן שכל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. ובשל"ה כתב שהחולקים כיוונו לשם שמים, לעבוד את ה' שלא דרך משה. ועוד, שקורח ערער על קיפוחו, בניגוד לו 'האיש משה עניו מכל האדם', כי הביטול העצמי קובע בעבודת ה'. וזה מה שנאמר שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, ושהעולם עומד על תורה ועבודה וגמילות חסדים. ומביא פירוש כי נח לו לאדם שנברא ונח לו שלא נברא שניהם דברי אלוקים חיים, כי אם לא נח לו - לבו שבור ומבטל עצמו מגיע לנחות, ואם נח לו - שמתגאה - מגיע ללא נח לו שנברא. הרבי: קורח הגיע, בעקבות חטא המרגלים, למסקנה שגויה, כי קיום המצוות עיקר ולא החיבור דרך התורה לה', ולכן מעמד הכהנים והלויים מיותר [מזכיר את לייבוביץ]. תגובת משה היא שצריך להיות מי שידריך את העם. יש ללמוד מכך שיש להימנע ממחשבות קיצוניות. מאתים וחמישים איש הקטירו כי רצו לחוות את תפקיד הכהן הגדול, גם במחיר חייהם. שגיאתם הייתה בכך שאם אין זה רצון ה' הרי שבזאת הם רק מתרחקים מה'. משה קרא לדתן ואבירם למרות שה' כבר אמר להתרחק מהם כי תבוא פורענות, מכיון שאין להתייאש מלקרב אחים בכל מצב. הקטורת וריחה מביעים התקרבות לה', אך כשהיא מנותקת מהצו של ה' היא הופכת אובדנית. ניתן להינצל מכך על ידי מסירות נפש - אין התורה נקנית אלא למי שממית עצמו עליה. כהנים זריזים הם, גם עלינו להתייחס למטרתנו בעולם במסירות אהבה וזריזות, ואז מגיעות הפירות, כמו פריחת מטה אהרן. נחמה: אינם אומרים עדה קדושה אלא כולם - כל אחד ואחד. בתורה כתוב גוי קדוש, כאשר קדושים תהיו הכוונה לאחרית הימים ככתוב בישעיה ד – "ביום ההוא והיה הנשאר בציון קדוש ייאמר לו". שטיינזלץ: בניגוד למחלוקות אחרות משה מגיב בחריפות ומיד אומר שימותו ושהאדמה תבלע אותם, וזאת בגלל - א. מחלוקת עם קרובים זה דבר קשה. ב. הנושא דתי עקרוני, טוענים על המינויים של משה, ובכך על שליחותו ועל מתן התורה. ג. קורח רוצה שכולם יהיו כהנים ואף כהנים גדולים - כמו הבמות בימי השופטים והמלכים, אלא ששורש הטענה היא הקנאה, ולזה קשה למצוא תרופה. גינזבורג: קורח קורא תגר על מנהיגות משה. בקבלה הימין והאיש הם המהות והחכמה, והשמאל והאישה הם המציאות והבינה. קורח טוען שבמציאות הוא המתאים והמבין, המשמעות היא במציאות - הפרדה, השתלטות, ובעיקר מלחמה למען המחלוקת ונגד השלום. כל זה מתבטא בעירעור על שליחות משה בדורשו הפרדת המציאות מההנהגה. בזוהר מובא ששלום הוא הכללת שמאל בימין. יונתן זקס: קורח היה שאפתן, וכך גם ראה את משה, שלאמיתו של דבר היה עבד ה' ועמו. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת על האמת, שלא לשם שמיים היא על הכח. הציבור הגדול העויין את ישראל, דומה לדתן ואבירם שטענו כי מצרים הייתה זבת חלב ודבש, וגם לרדיפה אחרי כח ולא אחרי האמת והשלום. נגן: הרב עמיטל פירש שמחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים כי היא לא תתבטל כי אף אחד לא יוותר. משה אינו עונה תשובה עניינית לקורח כי משה הבין שקורח עצמו אינו מאמין בצידקת טענותיו, כי הטענה לשיוויון אינה בכנות. אפשר לפרש את 'שאינה לשם שמיים לא תתקיים' - לא ייצא שום דבר טוב מהמחלוקת. מבחינה מדעית הוויכוח מביא גם לפתח דעות ועמדות מתוך העימות שבו, מנסים לחזק את העמדה שנקטו. יש להיזהר שלא ישנה אדם דברים מהותיים שבו מתוך היגררות לדעות ומחשבות בוויכוח. הרמב"ם מגדיר את המחלוקת לשם שמיים - לשם דרישת האמת. על האדם לחפש את האמת ולא להיות בטוח כי כולה אצלו. בקבלה (ספר הבהיר) כתוב כי גבריאל - אש - בשמאל, ומיכאל - מים - בימין, והאמת היא באמצע. הכוונה היא לחשיבה חדשה על הבעיות שהתעוררו בהצעות שהגיעו. זו גם הכוונה באלו ואלו דברי אלוקים חיים, ונדרשת הכלת דברי המתנגד. ההכלה מייצגת את האמת והשלום, כדוגמת אש ומים ועושה שלום במרומיו. במדרש ובזוהר הובא כי ביום השני לא נאמר בו 'כי טוב' כיון שנוצרה בו המחלוקת בין מים למים. במחלוקת של קורח לא הייתה שום הכלה ולכן חזר פתח הגהינום כמין ביטול תהליך הבריאה. יצחק: בניגוד לדברי קורח, אמר הקב"ה 'והייתם לי עם קדוש', כלומר יש לעמול כדי להגיע לקדושה ולא שזה כבר נתון. וולף: אין פרט קדוש ואפילו העדה, שכתוב גוי קדוש, הכוונה היא לשאוף לשלימות. [שיגיעו אליה רק באחרית הימים, כך ראיתי אי פעם]. איספקלריה: לשאלת קורח 'מדוע תתנשאו' עונה התורה שמשה עניו מכל אדם. לטענת דתן ואבירם 'כי תשתרר עלינו' עונה משה 'לא חמור אחד מהם נשאתי'. קורח ביקש דמוקרטיה - חופש התנהגות לכל אחד, התורה מחייבת גוונים - שבטי ישראל - אך כולם מאוחדים תחת הנהגת משה. חז"ל אומרים כי אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה, ואכן משה ואהרן לא התווכחו אלא נפלו על פניהם ואמרו ה' יודיע. מחלוקת שלא לשם שמים היא מאינטרס אישי ולכן שנאה, לשם שמים היא לחיפוש האמת ולכן אהבה. הרבי מקוצק מדגיש כי קורח אומר 'למה תתנשאו' דוקא למשה שהיה העניו מכל אדם.
רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי (טז, ז). רמב"ן: אין להניח שה-250 היו כולם לויים, אלא שמשה התייחס לקורח וטענותיו.
לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (טז, יב). העקידה: כשמשה התייחס לבני לוי הלכו משם.
הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר (טז, יד). תרגום יונתן: האם תוכל לנקר את עיני תושבי הארץ. רש"י: כוונתם עינינו. רשב"ם: האם תחשוב שאין לנו עיניים. איספקלריה: הקשר למרגלים ברור מדבריהם, שהמרגלים עדיין נאמנים עליהם.
אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (טז, טו). אונקלוס: אם יקריבו קרבנות. [קיים כאן קושי - האם אחרי כל ההתנגדות למשה ואהרן צריך משה לבקש את המובן מאליו, אך רש"י ורמב"ן לא ראו בכך קושי, אמנם רש"י מביא גם תשובה לכך מהמדרש, שהתפלל שלא יעלה לרצון - באש המזבח - חלקם בתמיד ובמנחתו].
סיכום: האר"י: קורח היה בעצם צדיק אך נפל לתהום הקנאה. איספקלריה: לשאלת קורח 'מדוע תתנשאו' עונה התורה שמשה עניו מכל אדם. לטענת דתן ואבירם 'כי תשתרר עלינו' עונה משה 'לא חמור אחד מהם נשאתי'. שפת אמת: כאשר הכוונה היא לשם שמיים, לא תיתכן קנאה כבמקרה קורח. קורח חלק על שלום ושבת, הוא רצה שכל אחד יזכה לעצמו, ולא כן רצון ה' שכל אחד יתבטל לכלל, והכלל ליחיד הדור.
העונש: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ (טז, יז). ראב"ע: כאן הוסיף משה את אהרן להקטרה. רמב"ן: כאן וגם בהמשך לא נאמר כי ה' ציוהו. ומסכם כי היה ברוח הקודש - כמו בדרגה שלפני נבואה. העיקרים: כאן וכן בהמשך בריאה יברא ה', אין זה בציווי אלא "מקים דבר עבדו" (ישעיה מד). אור החיים: חזר על הצעתו, כי לא קיבלו את תוכחותיו. נבנצל: משה היה איש האלוקים וידע לכוון דעת ה' גם כשלא צווה.
וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה... הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע (טז, יט). רמב"ן: בניגוד לפירושים אחרים, היו שם כל ישראל ככתוב - כל העדה. ונקהלו כולם לראות אולי תשוב העבודה לבכורים. ועל הרהור כלפי משה הנחשב כהרהור אחרי השכינה נתחייבו מיתה, וה' נעתר למשה ואהרן ולא פגע בכל העדה. אברבנאל: כל ישראל שהיו שם התחייבו מיתה כי לא מחו במתקוממים. בחיי: היבדלו מהעדה כי לא אכלה אותם כשאתם, משה ואהרן, ביניהם.
הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (טז, כב). העקידה: מדוע תמה משה כך, הרי בעגל ובשיטים היה חרון אף למרות שלא כל העם חטא. ועונה כי זה היה כאשר החוטאים היו בתוך העם, כשקורח לקח את עצמו ופירש מהעם איננו חטא כללי. מלבי"ם: מכך שה' אמר לעדה העלו מסביב, ומשה - סורו פן תיספו בחטאתם, משתמע שה' קצף על שעמדו עם המורדים כאילו שהם מזדהים איתם.
הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם (טז, כד). אבן עזרא: קורח הקים לו אוהל לידם במחנה ראובן.
בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי (טז, כח). רמב"ם: מאמר זה מורה על היסוד שהתורה מהשמים היא, וההוכחה הזאת כה חשובה שגם המשפחות נבלעות.
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח (טוז, לב). במדרש (תנחומא קורח ט): קורח עצמו נשרף וגם נבלע. אבן עזרא: 'בתיהם' - משפחותיהם. רמב"ן: 'כל האדם' - עבדים ושפחות. היתה זאת בריאה חדשה כי האדמה פתחה וגם סגרה את פיה ספורנו: 'כל האדם' - הנמשכים אחריו. השל"ה (תורה אור, קורח) : אמרו המקובלים כי קורח הוא גלגול קין ומשה גלגול הבל, ונתקיים כך באדם דמו יישפך, וגם בליעת קורח על בליעת הבל.
וְכָל יִשְׂרָאֵל... נָסוּ לְקֹלָם (טוטז, לד). רשב"ם: לקול צעקותיהם.
אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר... וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת... וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ (יז, ב-ג). רש"י: כי היו אסורים בהנאה ככלי שרת. הרמב"ן: לא ידעתי טעם לאיסור כי זר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ אינו מקודש. [לא הבנתי מדוע מביא ראיה מלהקטיר בחוץ, הרי כאן היה זה בפנים - לפני ה', אך קשה לחשוב כך כי 250 איש נכנסו ביחד למשכן עם מחתות]. אלא כיון שעשו על פי משה היו קודש. והנכון בעיני שה' קידש אותם כדי שיהיו אות לבנ"י. העקידה: אדרבה, היה ראוי להוציאם מן הקודש. הנצי"ב: נראה שהקטירו בלב שלם מאהבת ה' והיו מוכנים למסור נפשם.
סיכום: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ (טז, יז). ראב"ע: כאן הוסיף את אהרן להקטרה. רמב"ן: כאן וגם בהמשך לא נאמר כי ה' ציוהו. ומסכם כי היה ברוח הקודש - כמו בדרגה שלפני נבואה. הנצי"ב: נראה שהקטירו בלב שלם מאהבת ה' והיו מוכנים למסור נפשם. רמב"ן: על הרהור כלפי משה הנחשב כהרהור אחרי השכינה נתחייבו מיתה, וה' נעתר למשה ואהרון ולא פגע בכל העדה.
תלונה חוזרת עונשה והוכחה: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' (יז, ו). אונקלוס: גרמתם למותם. בכור שור: בזה שאמרתם להם להביא קטורת. הירש: העם סבר שהמקטירים נענשו משום שפגעו אישית במשה ואהרון ולא הבינו שה' קבע את אהרון כדי להבטיח את מהות המקדש. מיכל טיקוצ'ינסקי: תלונה זאת של העם לאחר מפלת קורח ושותפיו אינה מובנת, לפי הרשב"ם והרמב"ן התלוננו על שמשה ואהרן אמרו לאנשים להקטיר קטורת, לפי הראב"ע - העם הרגיש כי משה ואהרן בחכמתם או בתפילתם גרמו למות קורח ושותפיו. רבי צדוק מסביר את זה בכך שה' משתף פעולה עם צדיקים גם כשאינם צודקים, בדומה לנטיית הקירות לפי תפילת רבי אליעזר, שמוכח בכך שגם לצדיקים ייתכן להביא הרס בעקבות או בגלל זכויותיהם. [נדמה לי שהפסוקים בהם משה אומר בוקר ויודע וכו', נראים כלולים בנוהל של צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ובי"ד של מעלה מקבל החלטות של מטה. אמנם, משה ואהרן אכן הראו כיוון אחר לגמרי כאשר פנו לה' בטענה 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף', אך זה בא אחרי תפילת משה 'אל תפן אל מנחתם'. ברור בפסוקים שבתחילה תפילת משה ואהרן התקבלה בכך שה' לא כילה את העם ושלח את משה לומר לעם להיעלות מסביב למשכן קורח דתן ואבירם ואחר כך אומר הכתוב שהאדמה פצתה פיה לבלוע את הרשעים ומשפחותיהם בלבד. בתלונת העם בהמשך חוזר ה' לומר שהוא מתכוון לכלות את העם וזה כמין הזמנה למשה ואהרן שיתפללו ואז משה - ללא ציווי - שולח את אהרן לעצור את המגיפה על ידי מחתת קטורת].
הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת... וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (יז, ט-י). אור החיים: הכוונה היא לכלב יהושע ועוד שעשויים להיפגע משום אוי לרשע אוי לשכנו. ובאבות דרבי נתן ר"ע אומר כל המידבק בעוברי עבירה מקבל פורענות כיוצא בהן, וכן רבינו יונה על אבות, התרחק משכן רע, כי לשכן יש כאילו חלק בכל הרוע. דתן ואבירם היו יותר בעלי מחלוקת מאשר המקטירים כי טענו שמשה משתרר ולא רצו לדון איתו. ויש האומר שנכחדו כי היו בעצם ראויים להיכחד כבר במצרים בחושך. נבנצל: משה החליט מעצמו על שליחת המורדים להקטיר [כפי שהבאנו], והם נשרפו. לכן התקומם העם, ומשה מעצמו שלח את אהרן להקטיר וכך לעצור את המגיפה. קיים מדרש שהמלאך שהמית במגפה אמר לאהרן איך אתה בא למנוע אותי מלקיים שליחות ה' ואהרן ענה לו שאם משה שלח אותי הוא יודע לכוון אל רצון ה'. איספקלריה: היבדלו מתוך העדה, משה ואהרן אינם צריכים להיבדל כדי להינצל. מיכה גודמן: ה' אמר הרומו, ובכל זאת משה שולח את אהרן לתוך הקהל להציל.
וַיְהִי מִמָּחֳרָת... וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן (יז, כג). הירש: השקדיה נבחרה כאן כדי להראות שכמו השקדיה הכהנים והלויים מקדימים בפעילותם את כל העם. מנחם זקס: מדוע נצרך ה' שיוציא פרח יציץ ציץ ויגמול שקדים [תוך יממה?], זה כיון שגם נס נעשה כאילו היה טבעי. הפריחה מראה שייתכן עתיד טוב יותר.
סיכום: וַיְהִי מִמָּחֳרָת... וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן (יז, כג). הירש: השקדיה נבחרה כאן כדי להראות שכמו השקדיה הכהנים והלויים מקדימים בפעילותם את כל העם. נבנצל: משה החליט מעצמו על שליחת המורדים להקטיר והם נשרפו. לכן התקומם העם, ומשה מעצמו שלח את אהרן להקטיר וכך לעצור את המגיפה. מיכה גודמן: ה' אמר הרומו, ובכל זאת משה שולח את אהרן לתוך הקהל להציל.
הכהנים והלויים כשומרים: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ (יז, כח). רש"י: איננו יכולים להיזהר בכך.
וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד... עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם (יח, ד). הרבי: ישנה דרגה שאין להגיע אליה אלא לקבל אותה מה'. זו האהבה בתענוגים וזה התענוג של עולם הבא. אם אנו מקדישים את עצמנו לשמש את הבורא, אנחנו הופכים למין כוהנים ולקבל את הברכה האלוקית.
כָּל קָרְבָּנָם... בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ (יח, ט-י). אבן עזרא: העזרה אינה קודש קדשים ונקראת כאן כך להבדילה מהחצר. רמב"ן: תאכלנו בקדושת קודש הקדשים.
וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם... כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ (יח, יא). ספורנו: מתנות מקדשים קלים, בהם הבעלים אוכלים. [ובהמשך גם תרומה וביכורים באותו מעמד].
[וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל... אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ... וְלִבְנֵי לֵוִי... כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם... עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (יח, כ-כא). ['אני חלקך' אלו מתנות כהונה ולוייה]. י' שפירא : פרשת מתנות בהונה ולוויה באה כהמשך לאירוע קורח. משה לא התנגש בקורח ועדתו בשלבים הראשונים של המחלוקת אלא טיפל במתינות וניהל משא ומתן, כי רצה להוכיח לעם כי אכן כולם קדושים אך קיימים תפקידים שונים על פי ה'. מתנות הבהונה והלוויה הן התקנות שנתן ה' להוכחת גישה זו. כל ישראלי מקדש בכור ונותן תרומות ומעשרות, עקב קדושתו, ללויים ולכהנים עקב תפקידם וקדושתם.
וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם (יח, כג). תרגום יונתן: אם לא יזהרו בעבודתם.
סיכום: 'אני חלקך' אלו מתנות כהונה ולוייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה