ויחי - יעקב מתקרב למותו – ויחי יעקב(מז כח) – שפת אמת (בשם הרי"מ) - מדוע כתוב ויחי ולא ויהי, ללמדנו שחי בדביקות בה' גם במצרים, וזה בזכות תיתן אמת ליעקב. אפשטיין – בפרשתנו נגמר ספר העבר שהתחיל באברהם מאור כשדים, ונגמר במות יעקב ויוסף, ומתחיל ספר ההתגלות וההוויה. ברש"י שהפרשה סתומה לפי שהגלות היא סתימת העיניים והלב, נסתמו עיניהם מצרת השעבוד. אל נא תקברני במצרים.. ויאמר אני אעשה כדברך (מז כט) – במדרש – יוסף ליעקב – גם אני אבקש להיקבר בארץ. ויאמר הישבעה לי (מז לא) – רמב"ן – למרות שהאמין בו, כדי לחזק את הדבר. [ואכן פרעה אמר כאשר השביעך - במדרש כי יוסף איים שיגלה שפרעה לא ידע עברית- שהשביע עליו את יוסף]. וישתחו ישראל על ראש המיטה (מז לא)– מנחה בלולה - לקיים חלום יוסף.
ברכת אפרים ומנשה - ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (מח א) – רא"ם הכהן – יוסף כמלך, נשאר מבודד מאחיו. זה מתבטא באי החזקת קשר עם אביו – צריך שליח להודיע על מחלתו, ואינו מכיר את נכדיו, ובזה שהאחים עדיין מפחדים מפניו. הרב קוק – בשבת יב – המבקר חולה בשבת אומר שלום וביציאתו שבת היא מלזעוק. אהבה וידידות עשויים לשפר את מצב החולה. מחלות מביאות לכך שהאדם ייכנע מפני ה' ויתפלל וכך יתעורר לשוב אל ה'. אך לפעמים מסוגל האדם לזכך עצמו ולהגיע למעלה שבה לא ירצה דבר אלא שה' יעשה רצונו [של ה']בעולם ובזה ישמח האדם ולא יזעק, והנהגה זאת מתאימה לשבת שבה הנפש מתרוממת. אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (מח ה) יצחק – יעקב נתן את הבכורה ליוסף מכיוון שראובן הודח בעקבות חטאו, ויוסף נכנס לבכורה כגדול בני האישה השנייה. משום כך נקבעו אפרים ומנשה כשבטים – יורשי נחלות - לקבוע את הבכורה. ספר בראשית כולל הרבה סיפורי מאבק בין אחים. יעקב בא לקבוע את שינוי ההעדפות מבכורה לפי מועד הלידה לייעוד לפי תכונות אישיות, לכן העדיף את יהודה על ראובן, ואת אפרים על מנשה. [כמובן כולל את העדפת יוסף]. אור החיים – הבכורה עברה ליוסף בגלל שמחשבתו של יעקב בביאה הראשונה הייתה על רחל. ליעקב חסרו ל"ג שנים משנות אביו כי כשאמר ללבן שמי שלקח את התרפים לא יחיה נגזר מות רחל, וגם נחסרו מימי יעקב כמניין "יחיה". החיים התקצרו במשך הדורות כדי שהאנשים שאינם עומדים בניסיון יתקרבו ויתוודעו לקוצר חייהם. ויברך את יוסף ויאמר האלוקים הרועה אותי.. המלאך הגואל.. יברך את הנערים (מח טו) – שפת אמת –ויברך את יוסף - ברך את הנערים, כי נתן בזה ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. [מפליא שיש כאן ברכה של מלאך, הרי לפי הגר"א אין לבקש ברכת מלאך ואין אומרים שלום עליכם. עדיף לפרש שהוא יברך את הנערים מוסב על האלוקים הרועה אותי.] רשב"ם– ברכת בנים היא ברכת אביהם. נתיבות שלום – [שהשפעת יעקב ובניו כוללת מלחמה בקליפות והעלאת ניצוצות, דברים שאינני מבין בהם]. מביא קושיות מפרשים מדוע (במעמד זה) לא נמצאת ברכה ליוסף עצמו, והסבר אור החיים - ברך ע"י שהעביר ליוסף את הזכות לברך.
מהות מנשה ואפרים וברכתם - נתיבות שלום – מנשה ואפרים – מנשה בבחינת סור מרע – נשני , ואפרים בבחינת עשה טוב – היפרני, והם יראה ואהבה, וגם טהרה וקדושה. אמנם שאלת יעקב מי אלה - מדוע יש להם רק יראה, והתשובה על זה היא אשר נתן לי ה' בזה , שבמצרים הכרחית ייראה כדי לא להיכשל, ויעקב - בכוח התורה ניתן להגיע לאהבה. בזוהר שיעקב זה תורה. מנחה בלולה– וידגו לרוב – יתרבו בארץ. וירא יוסף כי ישית אביו ימינו על ראש אפרים ויירע בעיניו(מח יז)– אברבנאל –יוסף חשש שמנשה יקנא כמו שקינאו בו. ואולם אחיו הקטן יגדל (מח יט) – רד"ק – לשון גדולה ורוממות. וישם את אפרים לפני מנשה (מח כ) -יונתן זקס – מדוע העדיף יעקב את אפרים? אמנם כבר היתה אצלו העדפה בקניית הבכורה, בלקיחת הברכות בערמה, בהעדפת רחל, ובהעדפת בניה, אך כל המעשים האלו הסתיימו בסבל. יתר על כך, יעקב כנראה לא הכיר היטב את אפרים ומנשה. אולי העדפת אפרים כיוון שהשם אפרים מיצג היפרני בארץ עניי והשם מנשה נשני את בית אבי. יעקב חושב לגלות את הקץ - האספו ואגיד לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט א) – רשי -ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. רמבן – כי אחרית הימים הם ימות המשיח. שטיינזלץ – יעקב לא הצליח למסור על אחרית הימים כי לא היו לבניו הכלים לקליטת המסר. רשבם – ביקש למסור ענין גבורותם ונחלתם. [ אם היה מוסר מועד הגאולה, לא היה מתח של ציפיה לגאולה.] הגרי"ד - כאן בא לביטוי המושג כנסת ישראל לדורותיה. זהו המשך של הסוד שבת היתה לאברהם ובכל שמה – ספירת המלכות היא בת. היאספו ואגידה לכם – ואגידה כוונתו להתאגדות, שבזכותה יזכו לגאולה באחרית הימים. כי בעולם של כלל ישראל נחשבים כולם צדיקים כדברי הנועם אלימלך. לישועתך קיוויתי – במדרש - הכל תלוי בקיווי, גם הגאולה. המגיד - לא נזכר שם הוויה מפרשת מקץ ועד כאן, ומכאן שדיבר על גאולה מהגלות. ועוד פירוש, שיש לבקש את התגלות כבוד ה' ולא את גאולתנו. ועוד, הציפייה לגאולה היא חלק מאמונתנו שה' ברא את העולם לתכלית של ומלאה הארץ דעה את ה'. הגלויות הם תכנון של ה' כולל השואה, וכמו שהתברר אצל יוסף הכל מחושב גם לעם ישראל, וזה בגלל החטאים ולצורך ההתנתקות מהם. יונתן זקס- יעקב מתחיל אגידה אשר יקרה אתכם באחרית הימים, וממשיך היקבצו ושמעו אל אביכם, והסבירו חז"ל שביקש לגלות הקץ ומנעו בעדו. זה בא ללמדנו כי בחירת האדם – צלם אלוקים – קובעת מה יהיה, גם אם הייתה נבואה כמו מוות לחזקיה, זו רק אזהרה. אנחנו בוחרים את דרכנו ולכן גם תלמיד מפגר יכול להגיע לפרס נובל. וזה בניגוד ליוון הקלאסית שצידדה כי הגורל נקבע מראש. [ וגם למה שאמר לי יהודי מאמין כי הכל נקבע מראש מלמעלה חוץ מיראת שמיים]. שפת אמת –רצה יעקב לגלות לבניו עומק רע שיעברו ושייתגלה להם מלכותו גם בעת הסתרה, וה' לא רצה, כדי שתהא הגלות. וזו דרך יעקב להכניס עצמו במקומות המסוכנים וזה שאמר המלאך הגואל אותי מכל רע. האספו ואגידה – לעורר כוח השפעה בחינת יוסף הצדיק שנתקיים בהם ולכן ואגידה. היקבצו ושמעו - היו מוכנים לקבל, אד בחינה זאת לא הייתה מתוקנת עדיין, לכן נסתם ממנו, כי התחילה הגלות. עיקר הגלות - שלא מתקבצים ישראל כאחד ולכן אנו מבקשים קבץ נדחינו. ברכות יעקב -היקבצו ושמעו אל אביכם (מט ב) -הרב שפירא – ברכת יעקב – רחל מתאימה לעולם הזה , ולכן יעקב אוהבה, לאה לעולם הבא. יעקב בחר ברחל, אבל העתיד יהא לבני לאה, ובראשם יהודה וגם לוי. הרבי – יעקב אבינו המשיל את יהודה לאריה דן לנחש בנימין לזאב – חיות פרא, את יששכר לחמור נפתלי לאילה. וכן משה את יוסף לשור עם קרני ראם - חיות בית, [גם גד ללביא דן לאריה. שמעתי פעם כי אפשר להגדיר אנשים לפי החיה אליה הם דומים, במראה ובהתנהגות]. המשל לחיות פרא מאפיין את אהבת ה' – להימלט מכבלי הארציות, להשלים עם המסגרת הארצית ולחשוף בה את ה'. אבל כתוב גם ברך אותם, כלומר כולם נתברכו בכל הברכות, וכל אדם מישראל צריך לשלב ייעודו העיקרי באיזון עם בחינות אחרות. גם אם לאדם ברורה בחירתו, עליו להשתלב בפעילויות של אחרים ועל אחרים, ולהעצים את האחדות. ספר בראשית מוקדש בעיקר לתיאור חיי האבות והאימהות ודביקותם בה', אנחנו ירשנו מהם את הכוח לצאת מהגלות לגאולה דוגמת יוסף – סיום הספר – שהושם בארון שהגיע לארץ. [יעקב מגנה את שמעון ולוי על אפם כי עז, זה מאוד מובן לפי הרמב"ן שיעקב כעס כי הרגו את אנשי שכם, שלא חטאו ממש, ואולי היו מצטרפים לישראל בעקבות המילה.]
אפשטיין - יעקב חותם את תקופת האבות ומשה את תקופת המדבר בשירה, גם ספר דברים נקרא שירה. השירה קרובה לסוד בניגוד לפרוזה. השיר הוא ביטוי לחוויית הפרידה. ייתכן גם שיעקב מסתיר במילותיו מציאות של השפלה וייאוש – לישועתך קיוויתי ה', שהוא גם ביטוי של תקווה. אותיות דומות יש למילים גאל, גלה, גלות וגאולה, ואכן יש דמיון או קירבה ביניהם. על האדם להתייחס למה שנראה מעבר לכל אופק, וגלות היא תחילת היציאה מעבר לאופק, כמו יציאה למדבר, שמיעת קולות , [וכניסה לבית עבדים?]. האדם גם הוא פרשה סתומה כמו וייגש ויחי. אנחנו מספרים לילדים מה שהיה, אך כשהילדים מספרים זה על עולם חדש בו אנחנו זרים. בשפת אמת – בכל משפחה יש שונות בהסתכלות על אחים. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז.. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל (מט ה) –רשי – מגנה אותם על הרינת שכם, ועל מכירת יוסף [ לפי זה ידע יעקב על מכירת יוסף, נושא שבו חולקים הפרשנים]. נבון – אחלקם – אין זאת קללה אלא תיקון, תרופה לאנשים קיצוניים. לגבי לוי יש בקנאות שאיפה לשלמות. יעקב מצביע עליהם בניגוד ליהודה כמנהיג ארגוני שבהכרח גם עושה פשרות. מאשר שמנה לחמו (מט כ) – שפת אמת - בזוהר שבכוח הנשמה - שבת יומא דנשמתין - יש לחם משנה בשבת, שאז מתגלה שהכל מן השמיים. וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם (מט כח) – ראבע – דיבר – על דרך הנבואה, ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב [לא נכתבו ] הברכות. אפשטיין – וזאת – בדומה למשה שהחל ברכותיו בוזאת. גינזבורג – היכן הברכה – יש ברכה בעצם התוכחה שהיא מתוך אהבה. ויש גם ברכות כמו יודוך אחיך, ידין עמו, שמנה לחמו.
נבון – עד כאן יעקב מלמד לומר דברי אמת, גם כשיש בהם ביקורת. יעקב מנבא עתידות לכל בן ולכל שבט, אך דן אותם לפי מעשיהם. ואכן, כל ספר בראשית מלא שיפוט של אנשים לפי מעשיהם ולא לפי ייחוסם. [אמנם כהונה ולויה עוברים בירושה וכן מלכות בעתיד, וכנראה הכוונה היא שיש סיכוי שהיורש ימשיך בכיוון].
מות יעקב - ויגווע וייאסף אל עמיו (מט לג) - נגן - יעקב אבינו לא מת - בזוהר שהנצח מושג בחיי העולם הזה, כי הנשמה מתקיימת בזהות שנתן האדם לעצמו בחייו. וזה מה שנאמר שיפה שעה של תשובה ומעשים טובים מכל חיי העוה"ב. מהות האדם היא שילוב של נשמה וחיים , הנשאר גם כשהגוף כלה. ולכן כתוב ימי יעקב למות ולא יום מותו, כי כל ימיו קובעים את זהותו, ונמשלים ללבושו בעולם הבא - בעולם הרוחני. ומוסיף הזוהר - כל יום עולה ומעיד, וכל יום הוא הזדמנות. אדם וחווה היו עירומים כי חטאו ביום שהיה להם אז, ואברהם בא בימים– ימיו מלווים אותו לסוף חייו. משה ראט – נאסף אל עמיו למרות שנקבר רק לאחר 70 ימי החניטה. ואולי הכוונה היא שנפשו הגיעה לארץ החיים לאבותיו. ויעל יוסף לקבור את אביו.. ויהי המחנה כבד מאוד (נ ז-ט) - הגרי"ד – הטקסים וההשתתפות בלווייה מצביעים על כך שמצרים הכירה בגדולת יעקב בעקבות ההכרה בגדולת יוסף. קבורת יעקב הייתה חידוש הברית לארץ.
מדוע שיקרו אחי יוסף - שא נא פשע אחיך וחטאתם (נ יז) – [רבים מתרשמים מרגישות יוסף לאחיו. אם כי אני מקבל שזה מה שמבליטה התורה, נשאר לי קושי גדול להבין איך זה שהאחים לא קלטו את זה וחשבו שישטמנו יוסף ואפילו מסרו בשם יעקב מסר מיוחד. יוסף, שעמד בראש הממלכה הגדולה של ימיו והיה חכם ומנוסה, לא הצליח בתחום זה?]. יונתן זקס - מדוע שיקרו אחי יוסף למסור שאביהם ביקש שיוסף יסלח להם, זה קשור למה שכתוב במסכת יבמות (סה) כי מותר לשנות מפני השלום , ולמדו זאת כשה' אמר לאברהם ששרה צחקה כי לא האמינה בגלל שהיא זקנה בעוד שהיא אמרה ואדוני זקן. בדומה, החופש והשיוויון נוגדים במקרים רבים (ישעיהו ברלין), וכן אמירת כלה נאה לכל כלה. ועוד יותר במדרש שהאמת אמרה אל ייברא האדם כי כולו שקרים והשלום אמר כי כולו קטטה, נטל ה' את האמת והשליכה לארץ – אמת מארץ תצמח. הכוונה היא שהאדם יידע כי אינו יכול להגיע לאמת מוחלטת שבשמיים אלא רק לשאוף אליה, ולכן שבעים פנים לתורה והשלום נדחה מפני הצורך להגן על עצמך וכדומה. בחיי – כששמואל נשלח מה' למשוח מלך תחת שאול, אמר איך אלך ושמע שאול והרגני, וה' אמר לו לקחת עולה לשם, כי יש לשנות מהאמת במקום סכנת חיים. [ קשה להבין שנביא וממליך כשמואל חושש ששאול יהרגנו, שזו תעודת עניות לשאול שהיה משכמו ומעלה. אמנם כששאול חשש שדוד ייקח ממנו את המלוכה קילל וניסה לפגוע ביונתן ורדף אחרי דוד – השתנה] נגן – בתנחומא שבלוויה בירך יוסף על הנס ליד הבור שהושלך אליו, לכן חששו שישטמם. כשהם מציעים להיות לו לעבדים הוא בוכה כי הבין שנשארו בניכור ממנו. שפת אמת - קשה כי ראו שהוא צדיק ומדוע חשדו בו, אך מרוב צערם ותשובתם על המכירה חשבו כי הם גרמו לכל הגלות, ועל זה השיב להם שה' חשבה לטובה.
הירש – אלו כאילו דברי יעקב, אך בבקשתם מיוסף כתוב לפשע עבדי אלוקי אביך, כלומר, האחים לא ראו לעצמם זכויות אחים והתוודו על פשע ולא על חטא – שגגה. נבון – כאן התנגשות בין האמת והשלום. האחים אכן לא השתכנעו בסליחת יוסף. התחת אלוקים אני (נ יט) – הירש – ה' ישפוט כוונותיכם אך אני כאדם מתחשב רק בתוצאות – הטובות. ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה (נ כ) – ספורנו – המציא לכם את השגגה לתכלית טובה. אור החיים – כשיוסף אומר לאחים ואלוקים חשבה לטובה דומה למתכוון להשקות כוס רעל והישקה יין שהוא פטור מעונש. [הפטור הוא רק בין אדם לחבירו, ולא בנודרת שלא שמרה נידרה ואחר כך נודע לה שבעלה היפר, וכאן התקיים "לא יחיה".]
סיום - ויגווע וייאסף אל עמיו (נ לג) – משה ראט – אין הפסוק מתכוון לקבורה עם משפחתו, כי הרי חנטו אותו 70 יום ורק אח"כ הובא למערת המכפלה, מכאן הוכחה שמדובר בחיי נפשו לאחר המיתה. גם בפירוש ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, בניגוד לרש"י שמדובר במות צאצאיו, מפרש הרמב"ן שמדובר בכריתה מארץ החיים – העוה"ב. קשה גם לקבל שאדם זקן עם הרבה צאצאים אכן מת כל זרעו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה