מה סיפרו לנו ומה לא סיפרו לנו על חנוכה? ולמה?
כבר בתקופת התלמוד שואלים חז"ל: "מאי
חנוכה?" ונותנים תשובה חלקית ביותר, שונה לחלוטין מהנוסח אותו הטילו
עלינו לומר בתפילת העמידה ובברכת המזון.
הידע הבסיסי שלנו על
"חנוכה" נמסר לנו והוטמע היטב על-ידי הגננות ומורי הכיתות הנמוכות,
ומסיבה טובה - חודשיים לפני כ"ה-בכסלו וחודשיים לאחריו אין שום חג. שיטת
ההוראה היתה טובה מאד, כאשר בהמשך לסיפור היפה המציג את
אבות-אבותינו כגיבורים, נוסף טקס רב רושם של הדלקת נרות אליו נלווים שירים נפלאים,
משחקים ומחזות. נביא לדוגמא שיר שגדלנו עליו – "הבה נרימה", אשר נכתב דווקא בידי אחד מטובי המשוררים שלנו[לוין-קיפניס]
ומנגינה נבחרה לו מן המעולות [של הנדל בכבודו ובעצמו]. אבל
המילים...
הָבָה נָרִימָה
נֵס וַאֲבוּקָה -
יַחַד פֹּה נָשִׁירָה
שִׁיר-הַחֲנֻכָּה.
מַכַּבִּים אֲנַחְנוּ,
דִּגְלֵנוּ רָם, נָכוֹן,
בַּיְּוָנִים נִלְחַמְנוּ
וְלָנוּ הַנִּצָּחוֹן.
פֶּרַח אֶל פֶּרַח
זֵר גָּדוֹל נִשְׁזֹר,
לְרֹאשׁ הַמְּנַצֵּחַ,
מַכַּבִּי גִּבּוֹר.
נֵס וַאֲבוּקָה -
יַחַד פֹּה נָשִׁירָה
שִׁיר-הַחֲנֻכָּה.
מַכַּבִּים אֲנַחְנוּ,
דִּגְלֵנוּ רָם, נָכוֹן,
בַּיְּוָנִים נִלְחַמְנוּ
וְלָנוּ הַנִּצָּחוֹן.
פֶּרַח אֶל פֶּרַח
זֵר גָּדוֹל נִשְׁזֹר,
לְרֹאשׁ הַמְּנַצֵּחַ,
מַכַּבִּי גִּבּוֹר.
נבחן
קטעים לדוגמא:
"ביוונים
נלחמנו / ולנו הנצחון" – הבל הבלים. לא נלחמנו ביוונים אלא במתיוונים [ביוון
הרחוקה לא הרגישו ולא ידעו על המתרחש בגבולות הממשל הסלבקי] ובסופו של דבר לא
נצחנו במלחמת תרבות זו – אלא הפסדנו. צאצאיהם של החשמונאים היו הורקנוס
ואריסטובלוס, שמות של מתיוונים, וכך היה גם אופי התרבות בארץ. נצחו החשמונאים
במערכה הראשונה, אך הפסידו במלחמה כולה. גם הקטע "פרח אל פרח" לקוח
דווקא מהתרבות היוונית – נגדה לחמו החשמונאים.
דבר
זה כבר עמדו עליו חז"ל [תוספתא תענית ב' ד-ה]:
"מעשה
וגזרו תענית בחנוכה בלוד, אמרו לו לרבי אליעזר וסיפר [הזכירו לרבי אליעזר שתענית
היום ובכל זאת הסתפר], (אמרו) לרבי יהושע ורחץ בבית המרחץ (דברים האסורים בתענית). אמר להם
רבי יהושע "צאו והתענו על מה שהתעניתם" (כלומר, היה אסור לכם
להתענות, שחנוכה היום. צומו כדי לכפר על העוון שעשיתם). ומוסיפה התוספתא: ...עמד רבי יוחנן-בן-נורי על
רגליו ואמר "חזי אנא, בתר רישא גופא אזיל" (רואה אני שהגוף הולך אחר
הראש). כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת – אתם
מבקשים לבטל את דבריו? אמר רבי יהושע – "אנו שומעין לך". נקבעה הלכה
כדברי רבן
גמליאל (שאסור לצום בחנוכה).
מדוע בסיפור נס פך השמן אין כל תזכורת לחשמונאים?
נראה שיש בכך בחירה מכוונת. כבר בעת ההיא לא היו חז"ל
שלמים עם כל הקשור לאירועי הימים ההם, לנצחונות המפליאים של קומץ כהנים מהעיירה
הקטנה מודיעין וכמה איכרים שנקבצו אליהם – על המתיוונים וצבאות הממלכה ההלניסטית הסורית.
סופה של האפיזודה ההסטורית [167 לפנה"ס עד 70 אחרי] הוכיח – הכהנים הנהיגו
רק במשך כ-30 שנה, ואז לקחו לעצמם גם את המלכות.
מנכדי שמעון החשמונאי
עבר השלטון להורדוס הרוצח המתבולל והגיע להתיוונות של צאצאי החשמונאים ולהרס נורא
של עם ישראל והמקדש בימי נכדו, הורדוס-אנטיפס.
ההרס היה צפוי כבר מראשיתו. לפי המתואר בספר שכתב איש המקורב
למשפחה או אחד מבניה – ספר מקבים א' [פרק ח']: "יהודה המקבי ואחיו והעם
היהודי שלחוני אליכם [לרומי] להקים ברית שלום אתכם..." לאחר שבני
חשמונאי ביקשו שלום גם עם המתיוונים.
לכן בחרו חז"ל להקטין את חשיבות נצחון החשמונאים ולרכז את
החגי גה סביב "פך שמן קטן ואור
גדול". הם ראו כשערוריה כי מאבק שהחל בקריאה "מי לה' אלי" הפך על
ידי אותה שושלת להתיוונות מחדש.
כותב על כך בצורה
נחרצת הרמב"ן, מחדש היישוב היהודי בירושלים, בפירושו לתורה על הפסוק
[בראשית ל"ב 4]: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה
אדום" – נכתבה פרשה זו להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק
ממנו... על דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני
באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומה [ראה פירושו ל'ויקרא' כ"ו 17], והיא
היתה סיבת נפילתם בידם..."
לכן כיוונו רבותינו את מרכז החג אל ה"אור". כי אנו
מקווים ומצפים לאור חדש על ציון שנזכה כולנו במהרה לאורו, ואז נוכל בלב שלם לברך
"על הניסים ועל הנפלאות".
אך מנגד, בתפילה שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון ["על
הניסים"] לא מוזכר כלל נס פך השמן.
נכון, ראוי לחגוג על שני דברים עיקריים: א. על השלטון העצמאי
שחזר לידי בני יהודה לאחר מאות שנים; ב.
על הקמת הסנהדרין וגיבוש תורת היהדות.
אין לנו ברירה, אלא
לעיין במקורות העתיקים:
1.
מסכת
שבת דף כא ע"ב [עם פירוש שטיינזלץ]
א. "תנו רבנן: מצוות חנוכה [מעיקרה שידליק בעל
הבית בכל יום נר אחד] איש וביתו,
והמהדרין נר לכל אחד ואחד, [המקפידים במצוות מדליקים נר לכל אחד מבני הבית] והמהדרין
מן המהדרין [משנים בסדר הנרות מיום ליום, ונחלקו בית שמאי ובית הלל]. בית
שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמונה נרות, מכאן ואילך פוחת והולך [בכיוון
הנרות] ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך".
ב. תנו רבנן: נר חנוכה מצווה להניחה על
פתח ביתו מבחוץ...
ג. מאי חנוכה? [מה היא חנוכה, ומדוע
מדליקים בחנוכה נרות דוקא ומשיבים בציטוט בארמית ובעברית מתוך מגילת תענית
פ"ט]:
בכ"ה בכסליו
יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון.
שכשנכנסו יוונים להיכל
טמאו כל השמנים שבהיכל, [גם ב"ר פצ'ט] וכשגברה מלכות
בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח
בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד,
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל
והודאה.
2.
מגילת
תענית וסכוליון בבלי [מהדורת ורד נועם, ע' 239 ואילך]
בעשרין ותלתא
למרחשוון: סתור [אסתכר] סורגיא מן עזרתא
מפני שבנו שם הגויים
מקום והעמידו עליו את הזונות, וכשתקפה יד בית חשמונאי נטלוהו מהן וסתרוהו, ומצאו
שם אבנים טובות, והן מונחות עד היום הזה, עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן אם טמאות הן
אם טהורות, יום שסתרוהו עשוהו יום טוב.
בספר מקבים א' [ד
מב-מד] השליכו את אבני השיקוץ [משנה מידות א' ו'] בחלק הצפוני של לשכת העצים.
3.
[עמוד
255] "בתלתא בכסליו
אתנטלו סמואתה מן דרתא".
סמואתה = ניסי הצבא
הרומי, שבראשיהם איקונות.
בימי מלכות יוון עשו
סמותא בעזרה וכשגברו בית חשמונאי הוציאום, וכן את מסד השבת אשר בנו בבית.
[עמוד 266] "בעשרים
וחמישה בו [כסלו] חנכת יומין
תמניא [אינון] ודלא למספד
שטמאו
גויים את בית המקדש, וכשתקפה מלכות בית חשמונאי בדקוהו ומצאו בו שמן טהור והדליקו
בו את הנרות, כל אותם ימים שהדליקו בהם את הנרות עשאום יום טוב. והלא חנוכה שעשה
משה אינה אלא שבעה? מה ראו לעשות זאת שמונה? אלא בימי יוון נכנסו בני חשמונאי להר
הבית ושבעה שיפודין של ברזל בידם וחיברום [וחפום] בעץ והיו מתעסקים בהם כל
שמונה... ומצאו מזבח סתור ותקנוהו כל שמונה וכלי שרת, ולכך נוהגת שמונה, והיתה זו
חנוכת המזבח".
בסכוליון
לא נזכרה טומאת שמנים, ולא מציאתו של פך חתום כי אם 'שמן טהור'
תחתיו בא: "כל
אותם ימים שהדליקו בהם את הנרות עשאום יום טוב".
4. "על
הניסים".... ואחר כן באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך,
והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך
הגדול".
5. [מסכת
עבודה זרה דף ח ע"א]: "אמר רב חנן בר רבא: קלנדא – שמונה ימים אחר
תקופה [אחר תקופת טבת] ...תנו רבנן כיון שראה אדם הראשון תקופת טבת וראה
יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים.."
6. [מסכת יומא דף לט
ע"א] "ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק כהן גדול... היה נר המערבי
דולק..."
אנו רואים שנר ששמו
בו מעט שמן [רבע ההין לכל הנרות] היה דולק והולך, לילה ויום...[מניסי בית שני].
7. חגי ישראל יש להם
שני אספקטים: הסטורי וטבעי-חקלאי. פסח - יציאת מצרים וחודש האביב עת קציר שעורים;
שבועות - מתן תורה וקציר חטים; סוכות - המחסה במדבר וחג האסיף; גם חנוכה - נצחונות
החשמונאים וחג האור [תקופת הארכת אור היום].
סיכום: אכן במודיעין התקומם הכהן הישיש מתתיהו נגד פולחן
האלילות ושיסף את המתיוון ופקיד השלטון שנלווה אליו, ובקריאה "מי ל-ה'
אלי" נמלט אל ההרים. ונלוו אליו חמשת בניו וכמה עשרות איכרים. מבין בניו
יהודה המקבי היה חכם-מלחמה, ובתכסיסי גרילה הצליח להביס את המתיוונים ואת צבאות
הסלבקים שבאו לעזרת המתיוונים. בקרבות אלה שוחררה גם ירושלים, וארך למעלה מחודש
לטהר את מתחם המקדש ממבני העבודה הזרה. יהודה קבע את היום בו נחנך מקדש זאוס על
מקום מזבח הזהב. כיום התחלת חגיגות הנצחון הוא יום כ"ה בכסלו. חז"ל
החליטו לשים במרכז החגיגות את נצחון האור על החושך, וקבעו לסמל זאת באמצעות הדלקת
הנרות. במשך כל תקופת הגלות שמר עם ישראל
על חג זה בנאמנות ובמסירות. אך עם שוב העם לארצו בראשית המאה העשרים נטו לחזור
ולשים את הדגש על השחרור מעול הכובשים הזרים.
ואנו נשמור וננצור את השניים – הן את גבורת אבותינו והן את
המניע המרכזי למלחמה שלהם – את השמירה על
התרבות היהודית מול תרבות יוון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה