תרומה

                      [נאמר ב"רננים" ה' באדר תשע"ג]

פרשת תרומה פותחת את 5 הפרשיות הבאות אחריה העוסקות ברובן במבנה המשכן.

רבים כבר תהו, למה ומדוע מצאה התורה לצמצם בגופי הלכות ולהקדיש מקום כה נכבד למבנה שכולו ארעי [עד לבניית המקדש] ומדוע עלינו ללמוד ולעסוק בנושא זה ששוב אינו רלבנטי?

תשובות רבות ניתנו ואביא רק את העיקריות שבהן:

א.      הבניה כוללת גם את הכלים והבגדים, בהם יהיה עלינו לעסוק בפועל בקרוב בימינו כאשר משיח צדקנו יגיע.

ב.      משום "דרוש וקבל שכר": כל פסוק שנכתב בתורה עלינו ללמוד ולשנן, ולהכיר את עברנו.

ג.       יותר מכל נראית לי הגישה  הבאה שאינה מתרפקת  על העבר ולא חוזה לעתיד, אלא מנסה להבין מה המסר שעלינו להפיק מכאן.

ניקח לדוגמא פרט אחד מהפרשה :
לחם הפנים, כאשר הלחם או החלה הם מוצר חיוני-עיקרי בכל בית. גם בבית המקדש והמשכן היה על השולחן "לחם-הפנים" שנתן לכל נכנס תחושה ביתית וחמימות. עומד על כך הפרשן רקאנטי [איטליה, המאה ה-13]: "ודין הוא שיהיה על השולחן, שלא יישאר שולחן ה' בלי מזונות".

אדם נכנס למקדש, שלא יתקל בשולחן ריק [המזוהה עם עניות, דלות וריקנות]. מוסיף רקאנטי: "לחם פנים לא היה מונח ישירות על השולחן,

אלא על גבי מוט חלול. רקאנטי רואה בלחם זה מושג משמעותי להבאת ברכה לעולם, כי אין הברכה שורה על דבר ריק, כמו שאמר אלישע הנביא לאישה [מלכים ב ד' 2]: "הגידי מה יש לך בבית?" הלחם עצמו הוא מושג של ברכה ושובע. מוטות האחיזה הוא הכלי דרכו זורם השפע אל המזבח ומתפזר לעולם.

בפרשת השבוע "תרומה" - תמיהה אחרת שגם עסקו בה רבים היא לגבי לשון הכתוב. ידוע לכל כי "תרומה" ניתנת מנדיבות לב של יחיד - נותנים ולא לוקחים! אז מדוע "ויקחו לי תרומה"? 

אומר 'וורט' ששמעתי מדודי, אח אבי, הרב הגאון מנחם בן-ציון זקס זצ"ל [שהוא גם דוד של זהבה בזק] : "בפרשת 'משפטים' שעסקנו בה בשבוע החולף הצהירו בני ישראל "נעשה ונשמע"! מיד אמר הקב"ה: נראה אם זו אמירה מן השפה ולחוץ או שאתם מוכנים לתרגם אותה למעשה של ממש – "לממון"!"

הרעיון אינו חדש - כתב אותו אחרון הנביאים מלאכי [פרק ג' 7-10]: "שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות,ואמרתם במה נשוב? היקבע אדם אלוקים כי אתם קבעתם אותי. ואמרתם במה קבענוך? המעשר והתרומה... הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי. ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות – אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די"! כלומר, הקב"ה מעמיד במבחן הזה לא רק את ישראל, אלא כביכול מעמיד בו למבחן אף את עצמו. אכן בשבוע שחלף נפתחו לנו ארובות השמים, והקב"ה מצווה לנו את הברכה עד בלי די !

בפרשת השבוע הנוכחית ["תרומה"] נראה, כי אכן בני ישראל עמדו במבחן וקיימו את ה"נעשה", ועדיין עלינו להמשיך בזאת.

עד כאן "וורט"! אבל מה משמעות המושג "תרומה"? מפרש רש"י: תרומה –הפרשה. פירוש אחר [נדמה לי של הרמח"ל] - "קדושה" כמו למשל "חזה התרומה" בקרבנות. בכל אופן ברור שיש בה נתינה מרצון. עצם הכנסת פרשת "תרומה" לאחר פרשת "משפטים" באה לומר: כל העם נותן! ואין כאן "הלבנת הון" של יחידים. [דווקא ביהדות ימינו אנו מוצאים "שלטי הקדשה" הבאים לפאר תרומת יחידים. דבר כזה היה בבתי הכנסת הקדומים אך לא במשכן ובמקדש. המשכן הוא מאת "כל איש אשר ידבנו לבו"].

פירוש נאה לו זכו רק חברי הקהילה שיש להם מייל, כתב הגבאי הראשי זאב נריה [בשמו של הרב צוקרמן שליט"א:

'כולנו יודעים כי לה' הארץ ומלואה והעושר והשפע רק מופקדים בידינו, ואנו המקבלים מידו הפתוחה לוקחים מן השפעה ונותנים אותה לשמו'.

על כן נכתב ויקחו לי-לשמי, ויתנו-משלי – תרומה. וכבר אמר הרמב"ם אין הקב"ה זקוק למשכן, אלא האדם - היהודי זקוק לו כדי שיוכל להתקרב לבוראו, להרגיש שהוא עומד לפניו עם חבריו-קהילתו. לכך הוא זקוק לפינה מיוחדת = המשכן-המקדש המשמש את כל ישראל.

נותן התרומה היא חוזרת אליו, וכך הוא לוקח וגם נותן. ויותר לוקח מאשר נותן. לכן המילה "ונתנו" נקראת ישר והפוך (פלינדרום).

אך הפשט הנראה לי ביותר הוא פירוש המלבי"ם, שאני מעריץ מאד. הוא אומר שלא ניתנה כאן מצווה לתרום, הקב"ה אמר במפורש "אשר ידבנו ליבו". הציווי היה למנות אנשים שיקחו - יקבלו מאת הנותנים.

פירוש אחר ששמעתי בשם הרב קוק זצ"ל, הוא ששונה תרומה להקמת המשכן מכל מתת אחרת – כי המשכן משמש את הנותן, את בני ישראל, לכן המילה "ונתנו" נקראת ישר והפוך, שכל הנותן הוא גם מקבל ולוקח.

ודבר אחרון - תרומה היא מלשון "התרוממות" וכל אחד מאתנו התורם למקדש-מעט שלנו מתרומם בדרגתו ומרים את הקהילה עמו. ונזכה כולנו במהרה בימינו לבוא בחצרות קדשו ולהרים את חלקנו לבניין המקדש.

נ.ב. כאשר חזרתי למושבי נגשו אלי אחדים לברכני. הראשון בהם היה ידיד נעורי מתי ליפשיץ, אשר כמה שנים היינו שכנים טובים וביני לבינו שכן אחר - מעשירי ונדיבי ירושלים דב הוכשטיין זצ"ל. ומתי אמר לי משמו, נאמר "יקחו" גם לדורות – אדם אינו אמור להסתפק בנתינה אלא גם להתרים אחרים. אכן הוכשטיין היה עושה ומעשה ורבות פעל והפעיל.

אחריו ניגש הכהן שלנו ר' מרדכי אנגנלדר  [אגב חברותא ללימוד של מתי] והוא הוסיף: נאמר יקחו ולא יקח כי "צדקה נאספת בשניים".

אכן קהילה נלבבת !

--------------------------------------------------------------------------------------

אחד הפסוקים המפורסמים, שנוצר כאילו עבור האדם העומד לדרוש  ב'פרשת השבוע', מופיע בתחילת פרשתנו [כ"ח 8]: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הפירוש המקובל ביותר מתבטא בסגנון המדגיש: "ושכנתי בתוכם" ולא 'ושכנתי בתוכו'.

על זה אמר הלל [מסכת סוכה נ'ג עמוד א]: "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך"! ואין כאן הכוונה לבית הכנסת ובית המדרש דווקא, אלא גם כאשר אנו מקיימים מצוות סעודת שבת עם אורחים ובהדרת מלך, הקדושה תורגש בלב כל אחד.

הא-ל אינו בא לשכון בקרב בני ישראל כל עוד בני ישראל אינם עושים ופועלים מצידם כדי להביא את הקדושה לעולם! "ושכנתי בתוכם" בא רק לאחר "ועשו לי מקדש".

כך זה במצוות התורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת..." ואזי הא-ל יענה "ויקדשהו" !

השאלה הראשונה שצצה [לפחות אצלי] למקרא הפרשה כולה, היא - למה ומדוע?

האומנם בורא עולם זקוק למשכן? לאוהל מועד?

התשובה הרעיונית מובאת בצורה מפורשת על ידי שלמה המלך [מלכים א' ח 27]: "כי האומנם יישב א-לוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי?". כי הא-ל כמאמר ישעיהו [ו' 6] "מלוא כל הארץ כבודו"! אך בית המקדש, ובתי מקדש מעט [בתי הכנסת] המיועדים לתפילה אליו, יכולים ומסוגלים לשמש נקודות מפגש ואף נקודות חיבור.

הרמב"ם בספר "מורה נבוכים" אומר כי אכן הא-ל אינו זקוק למשכן - אך עם ישראל, וביחוד במצב שהיה אז במדבר, אכן זקוק למקום אליו יוכל לבוא להתייחד עם קונו ולשפוך שיחו! כאשר במעמד הר סיני התיירא העם "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" - ניתנת לו כאן האפשרות להתקרב, להתפלל ולחוש קרבה. נצטט: "וכוונת הדברים הוא מה שבארתי לך, שכך הוא אומר כי המטרה הראשונה אינה אלא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי... 'והייתי לכם לא-לוהים ואתם תהיו לי לעם'. הציווי הזה על הקרבן והפניה לבית – לא היה אלא בגלל השגת היסוד הזה. ובשבילו הועברו אותן עבודות לשמי כדי שימחו עקבות עבודה-זרה ויתבסס יסוד ייחודי".

שאלה העשויה להישאל – וכי לא יכול יוצר האדם לפעול על טבעו ולתת לו את האפשרות להתפלל בכל מקום ובכל עת? והתשובה הניתנת היא: הא-ל יצר את האדם וטבעו בצורה מושלמת, ומאז אינו משנה את הבריאה בצורה אל-טבעית – ניסית. מביא ההוגה את ההוכחה הנאמרת במפורש בתורה מספר פרקים קודם, כאשר אומר הפסוק:

"ולא נחם א-לוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר א-לוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" [שמות י"ג 17] - יוצר האדם יכול אמנם לנסוך רוח מלחמה על העם, אך כאמור, יוצר טבע האדם מותיר לאדם את הבחירה החופשית לפי טבעו הוא.

יש כמובן  פירושים נוספים רבים ושונים אך לא נתעמק בהם הפעם. אבקש לעבור לשאלה אחרת באותו הקשר:

כידוע גופי הלכות והוראות הנהגה ניתנים בתורה בקצרה וברמז, ואילו כאן האריכה התורה והקצתה פרשות שלמות וארוכות [כמעט מחצית הספר] למצווה של -הקמת המשכן שהיא זמנית [עד להקמת המקדש]. מדוע ולמה?

לא ראיתי תשובה במפרשים אך נראה לי כי יתכן שאחת הסיבות היא -הצבת מגבלות. ידע הא-ל את נפש העם, עד שהיה צורך בהוראה מפורשת לכפות עליו להפסיק מלהביא תרומה. רצה האל שיקימו לשמו משכן שאינו פאר ואינו ענק [שלא כמו אלה הזכורים לעם ממצרים].

חתני היקר מביא את תשובת תנועת החסידות:

פרשת תרומה

בונים בניינים...

הקב"ה נקרא בקבלה "אין סוף" ובתורה כתוב "מלוא כל הארץ כבודו".

והנה אנו מצווים בהקמת מקדש גשמי מחומרים גשמיים, בירושלים דווקא.

מדוע?

מדוע קושר הקב"ה הבלתי מוגבל את שכינתו בדברים גשמיים ובמקום גשמי?

אלא שדווקא ע"י המגבלה הגשמית באה לידי ביטוי גדולתו האמיתית של הקב"ה והיותו אינסוף אמיתי שלא חלות עליו שום הגבלות!

בעצם ההגדרה "בלי גבול" קיימת מגבלה מסוימת - מי שאיננו מוגבל אינו יכול להיות מוגבל.

וכאן טמונה גדולתו של הקב"ה – הוא אינו מוגבל לא במגבלותיו של הגבול ולא במגבלותיו של הבלי גבול!

הוא למעלה, מעל מושגים של זמן ומקום, ובאותה שעה הוא יכול לצמצם עצמו לתוך גדרי הזמן והמקום...

אין בפני הקב"ה שום מגבלות!!!

וכיהודים גם אנו מצווים ללכת בדרכיו ולדבקה בו יתברך, להיות בתוך העולם במגבלותיו,

להתעסק עם גשמיותו ובאותה שעה להיות מאוחדים אתו באופן של "בכל דרכיך דעהו".

מיומנות זו נרכשת על ידי לימוד תורה בכלל ולימוד חסידות בפרט.

מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות של הרבי מליובאוויטש.

שאלה נוספת שעלתה בי בעת האזנה לקריאת הפרשה בבית הכנסת,  קשורה לזו שאולי כעת נצליח להגיע להבנת  תשובתה. לעיל:

בחומש שמות [כ"ה פסוק 16] אומר הכתוב: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך". והנה כעבור חמישה פסוקים בלבד הוא חוזר [פסוק 21]: "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך". מדוע חזרה זו על הדברים?

נראה לי כי גם כאן דיברה התורה כדי להדגיש: את כל המשכן עשו בני ישראל - "ועשו לי", והחלק היחיד שלא הם יצרו הוא ה"עדות" [לוחות הברית], שניתנו מידי שמים, והן אכן עיקרו של המשכן.

אותן חייב האדם להכניס.

נזכיר מדרש נאה בהקשר זה [פסיקתא רבתי ט"ז]: "אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן: 'כששמע משה מפי הגבורה - "ועשו לי מקדש"..., נבהל ונרתע לאחוריו... אמר לו הקב"ה: 'משה - לא כפי שאתה סבור אלא עשרים קרשים בצפון, עשרים קרשים בדרום ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה, שנאמר:"ונועדתי לך שם".

רבי מרדכי הכהן [צפת 1800] מחבר "שפתי כהן" מפרש את הפסוקים בפרשתנו המדברים על הלוואה, בנוסח מיוחד. כתוב [שמות כ"ב 24]:

"אם כסף תלווה את עמי את העני עמך... לא תהיה לו כנושה.." רבי מרדכי יצר תחביר מיוחד וקורא: "אם כסף" – אם כבר נברא הכסף והא-ל חנן אותך בו, אז "תלווה את עמי" – הכסף נברא לא כדי ליצור לעצמך הון ועושר אלא כדי שתוכל לעשות בו צדקה וחסד!"

כאן אנו חשים ומרגישים את מאמר חז"ל: "כשהיה המקדש קיים – היה מזבח מכפר, עכשיו שבית המקדש אינו קיים, שולחנו של אדם מכפר" - כי שולחן זה שאנו אוכלים עליו את סעודת השבת בצוותא או תפילת השבת ב'מקדש מעט' - המלווה באמירת דברי תורה והגות, גם הוא כמזבח !