נושא
מרכזי בפרשת השבוע 'תצוה' עוסק ב-בגדי הכהונה. וכבר ממבט ראשון קשה להבין מדוע
ולמה.
היהדות,
כפי שהיא מוכרת לנו, מתמקדת באיכות הפנימית של החיים ובמהותם, כמעט ללא-התייחסות למעטה
החיצוני. והנה כאן לפתע מופיעים לפנינו מושגים חדשים - "בגדי קודש... לכבוד
ולתפארת" [שמות כ"ח 2].
כאשר
איננו מוצאים הסבר משלנו אנו פונים לפרשנים הגדולים ענקי הרוח הקדמונים, ונראה כי אכן
מרביתם עסקו בסוגיה זו:
הרמב"ן, שבדרך כלל פירושו נוטה
למיסטיקה וקבלה, הנה דוקא כאן הוא מעדיף לפרש
את המילים כפשוטן ואומר: "הכבוד והתפארת", שיהיה נכבד ומפואר במלבושים
נכבדים ומפוארים. כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם" - אות ליוקרה ולהערכה שהעם
רוחש לכהנים. הבגדים מהווים מעין מדים המעידים על תפקידם ומעמדם הציבורי של
הכוהנים - כשם שהכתר על ראשו של המלך מסמל את תפקידו ומעמדו הציבורי. וכן
"הציץ" מעיד על תפקידו ורום מעלתו של הכהן הגדול.
בעל
ספר 'החינוך' מרחיק
לכת: ואומר כי ההוראה להכין בגדי קודש לכהנים מטרתה להשפיע על התודעה באופן
אוטו-סוגסטיבי, הבגד המפואר מזכיר לכהן כל הזמן את מעמדו הרם ותפקידו.
כל
הפרשנים מסכימים שהפירוט המדוקדק בפרשתנו על הכנת הבגדים טעון משמעויות מיסטיות
וסמליות, ואינו רק הוראות טכניות.
חרף
הנסיונות לבאר לפי המדרש ולא לפי הפשט, יתכן כי התורה מקדישה מקום רב ללבוש משום
שהיא מכוונת להשפעה הפסיכולוגית ולפונקציה החברתית הנודעת לה.
כבר
מימי בראשית, כאשר אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, אמרה התורה: "וידעו כי עירומים הם
ויתבוששו" [מכאן הכינוי "לבוש" - למנוע בושה]. "ויתפרו עלי
תאנה ויעשו להם חגורות" [בראשית ג' 7]. עד שבא הקב"ה ש"אופנה"
זו לא נראתה לו מתאימה ותפר להם בחייטות עלית "כותנות עור".
למרות
שהנושא אשר אנו באים לדון בו אינו פרשת בראשית, נראה כי יש כאן מקום לנסות להבין
את מהות נושא הלבוש במקרא:
אדם
וחוה לא בושו בהיותם ערומים בגן-העדן עד אשר אכלו מעץ-הדעת ["טוב ורע" כלומר
פרי שיש בו גם טוב וגם רע]. רק אז נראה להם כי עליהם להתבייש בכך שעירומים הם. תפקיד
הלבוש בפרשת בראשית היה קודם כל לכסות את הערווה, כסמל שעל האדם לרסן את היצרים העזים
המצויים בו! לפי אחד ממדרשי חז"ל היה עץ הדעת, עץ תאנה, והם ברוב אווילותם
עשו להם חגורות מאותו עץ – מעין "מזכרת עוון". לפי אחת הדרכים בהן ניתן
להבין את הכתוב: הא-ל שינה את דמותם החיצונית, רקם עליהם עור [לא עור שנפשט מבעל
חי שניצוד אלא אותו עור המשמש לבני האדם מעטה חיצוני עד היום]. בגן העדן היה האדם
עדיין יצור רוחני, אמנם גם עם צדדים פיזיים המאפשרים לו לאכול ולעבוד, אך עדיין ללא
מעטה עור חיצוני. כלומר, עדיין בלי הקונפליקט שבין גוף-נשמה [פירוש זה לא ראיתי
במקורות אך הוא משתמע לי מעיון ב'זוהר תניינא' של הרמח"ל, אם אמנם הבנתי אותו
נכון] .
נחזור
לבגדי הכהונה. אנסה להתרכז רק באחד מהם השובה את דמיוני, ה"אפוד".
בפרשתנו מוקדשים לתיאור תהליך ייצורו [עם החושן המהווה חלק ממנו] לא פחות משלושים
פסוקים [כ"ח פסוקים 6-35] ועדיין, כאשר החלו לפני מספר שנים לייצר דגם שלו ב"מכון המקדש" התקשו בכך מאד. המקרא
מבהיר היטב את תפקידיו של האפוד ומציין כי על שתי האבנים המהוות חלק ממנו היו
חרותים שמות שבטי ישראל באופן שאפשר לאהרן הכהן לשאת אותם "לפני ה' על שתי
כתפיו לזכרון". כאן מלמדת אותנו התורה פרק בנושא מנהיגות. אהרן הכהן הגדול
המורם מעם חייב להעמיס על כתפיו את זכרון בני ישראל ולהביא אותם עמו אל הקודש [דבר זה שמעתי מידידי ומורי הרב פרופסור פנחס פלאי
זצ"ל].
אוסיף
את אשר שמעתי מפי הרב ד"ר בני לאו יבל"א: בין בגדי הכהן הגדול מצוי
החושן שעל לבו ועליו שתים-עשרה האבנים, עליהן חקוקים שמות שבטי ישראל כולם, כי הכהן
הגדול תמיד על לבו כל עם ישראל והוא מייצגו!
הכתוב מצווה "לא יזח" המיקום בלב קבוע. נוסף לחושן יש עוד בגד שאף הוא
מיוחד לכהן הגדול והוא ה"ציץ" הצמוד למצחו ועליו נכתב "קודש
לה'". הכהן מאחד בין השניים, הבורא והנברא.
אשר לחשיבות הבגדים לא מצאתי מקור המציע
פתרון סביר, אלא אם אסחף בעקבות הקבלה ואטען כי הבגדים אינם רק כיסוי לגוף אלא יחוס
של כבוד, והבלטת החשיבות אשר היהדות מייחסת גם לגוף, אך רק כאשר הוא יודע את מקומו
ונוהג בצניעות. תפקיד הבגדים בפרשתנו אינו רק לכיסוי העירום אלא גם לקידום הצדדים
החיוביים של האדם "לכבוד ולתפארת"!
יתכן
שכל זה אינו אלא חלק ממסכת חינוכית הנהוגה לפי שיטת 'החינוך' – 'אחר הפעולות
נמשכים הלבבות'. כאשר אדם עוטה בגדי שבת נפשו וגופו נוטים לחגיגיות. הכהנים
עוטי השרד חשים את מחויבותם לתפקיד הרם המוטל עליהם, הן מצד עצמם והן מצד העם
הצופה בעוטי המדים ומצפה מהם לפעול בהתאם.
יש
לי תזה שאולי תישמע במבט שטחי כהשערה בלבד או לא מקובלת. אני חש בהבדל בין גישת התורה
לבין האמור ב'משלי' -
אם
בתורה אין כלל גישה ללבוש נשים - פרט לכיסוי העירום בבראשית- הרי היא מביעה הערכה
רבה ליכולת היצירה העצמית והעשיה של הנשים עד כדי האדרה למלאכת המשכן: "כל
אשה חכמת-לב בידיה טוו" [שמות ל"ה 2]. ההגדרה חכמת-לב מראה על הרבה
יותר מכשרון טכני ומצביעה יותר על רגש ורגישות.
לעומת
זאת בספר "משלי" מביא העורך שלמה המלך את תיאור תכונות 'אשת החיל', האשה
האידיאלית בשיר מזמור, שלפי הבנתי האישית הוא תיאור מצ'ואיסטי. הוא עוסק בתפקוד
האשה ביצירת הבגדים "ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך" [משלי ל"א].
כלומר, בעלת מלאכה טובה וחרוצה. כאשר הוא עוסק בלבושה של האשה הוא מביא פסוק הקשה
להבנה: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". לפי השגתי הכוונה
אינה ללבוש נשי חינני אלא דווקא ללבוש מלא
חוסן-עוז וריחוק. ההמשך נוגע לבטחון העצמי אף אל מול היום האחרון [לדעתי אינו נוגע
דווקא למוות אלא ליום המחר. כי אשה אשר יש לה עוז והדר אינה חייבת לדאוג למחר].
מאידך,
אומר הפרק על לבושה גם "שש וארגמן לבושה" - דבר הנוגד את גישת 'העדה-החרדית'
של ימינו האוסרת על האשה ללבוש ביגוד אדום.
בסיום
הפרק אומר המזמור: "שקר החן והבל היופי". זו בכלל גישה המזלזלת
בהופעה החיצונית של האשה ונשמעת יותר כנחמה לאשה צדקנית שאין בה חן.
מעירה בתי הבכורה ורדה, הבקיאה
במכמני הלשון:
למדתי מכאן שלבוש – מלשון
בושה, ובעניין זה מצאתי -
בגד מלשון בגידה, מעיל
מלשון מעילה, לבוש מלשון בושה וכסות מלשון כיסוי, שרוצה לכסות את מעשיו. המלבי"ם
כותב שמעילה ובגידה הם פעלים נרדפים ושניהם משותפים ללבושי האדם, שיקראו גם כן בשם
מעיל ובגד. וכמו שהבגד (שהוא לבוש פנימי) יתכסה בו האדם, כן מכסה הבוגד בגידתו
מחברו, כאיש המכסה ערוותו ע"י בגדו. והמעיל הוא הלבוש החיצוני שיתעטף בו מעל
בגדיו, וכן המעילה שהיא מפורסמת.
ועוד מצאתי -
הבגד
הוא כיסוי - מפני האמת
הקשר בין בגידה למעילה לבין בגד
ומעיל מוכר היטב. זה אולי נשמע כמו אטימולוגיה עממית – אבל במקרה זה גם רבים
מהבלשנים מסכימים שבשני המקרים מדובר בכיסוי והסתרה. הבגד, או המעיל, מכסים את
עירומו של אדם, ואילו האדם הערמומי מכסה את האמת העירומה כשהוא בוגד ומועל. בכלל,
הצורך שלנו בבגדים – בכיסוי – נוצר כתוצאה מהחטא הראשון. לפניו לא ידע האדם כי הוא
עירום.
אראל
סג"ל כותב:
יתכן שהשורש
מ-ע-ל הוא שורש תנייני, כלומר מַעַל – שם הפעולה התנ"כי המקביל
ל"מעילה" של ימינו, נגזר מ-מִמַּעַל – מלמעלה. כשמכסים, שמים משהו מֵעַל
משהו אחר. הקשר בין מעיל ומעילה ובין בגד ובגידה, גירה את הפרשנים בכל הזמנים, והם
מצאו קשרים גם בין בד – שממנו תופרים כיסויים – וסיפורי בדים, שהם סיפורים
בְּדוּיים.
מקורה של
המילה "בד" כשם החומר אינו ברור, אך ייתכן שהוא קשור לשורש ב-ד-ד, שממנו
אנו מכירים את בדי העץ – הענפים, שהם חלקים בודדים מהעץ, את תואר הפועל לְבַד,
וכמובן את הבדידות.
מורי ורבי, אלופי ומיודעי כבוד הר"
אברהם
קוסמן יצ"ו, הואיל לעבור על הנכתב ולשמחתי לא פסל מכל וכל את אשר העליתי
מהרהורי, אלא העיר כי לדעתו עצם לבוש האדם בכלל הוא "לכבוד ולתפארת", כעובדה
רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדותי". הלבוש הוא אחד הדברים המבדיל בין האדם
לבעלי החיים, כאשר לבע"ח יש לבוש טבעי להגן עליהם מהחום והקור!
הלבוש
יעודו הראשון לכסות על ה"בושת" [ל-בוש] והיתר להגנה ולנוי, להראות כי
האדם אינו פועל ומופעל רק לפי אינסטינקטים אלא יש בכוחו הנפשי לרסן את יצריו. הבגד
אינו רק מכסה אלא גם מעדן, מכבד ומקשט את נושאו. בכך הוא מסמל את מהותו והתעלותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה