נאמר
[ויקרא ו3]: "והרים את הדֶשֶן". אומר על כך התלמוד הירושלמי [שבת
פרק י' הלכה ג']: "ללמדך שאין גדולה בפלטרין של מלך"! מנהיג או
עובד ציבור חייב לטפל אישית בכל הפרטים ואין פרט שאינו לפי כבודו. התורה חוזרת
ואומרת [דברים א]: "כקטן כגדול תשמעו".
דישון
המזבח - היתה העבודה הראשונה שנעשתה במקדש בכל יום. "משיקרא הגבר" [יומא
כ], גם לכהן הגדול ביום הכיפורים היתה זו המטלה הראשונה שהחל בה את היום.
ההלכה
היא שהכהן הנכנס לתרום את הדשן: "נכנס יחידי ואין אדם נכנס עמו ולא נר
בידו, אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין
אותו ולא היו שומעין קולו" [תמיד כח]. הרמז כאן הוא שכל
כהן ועובד ציבור לפני תחילת יום העבודה, עליו להיטהר - להסיר כל אבק
דשן, וזאת בלי לעשות מכך רעש, בענווה ובפני עצמו.
מכאן
אנו למדים לדורות שכל המבקש לעסוק בענייני
ציבור בטהרה, עליו להקדים ולהסיר מעצמו כל שמץ של חלאה ושל דשן המעיבים על נשמתו.
שפך
הדשן מודגש בייחוד לגבי קרבן העולה: "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה".
קרבן העולה הוא נתינה מוחלטת ועבודתו המרכזית היא פינוי הדשן -"והוציא את
הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו על עצים באש על שפך
הדשן ישרף". זכורני מימי נעורי
שבטיולים ליד חומת ירושלים היו מצביעים לנו על גבעה ממערב לשער שכם ואומרים כי גבעה זו היא מקום
"שפך הדשן". המיקום כיום הוא מעל תחנת האוטובוסים של מזרח העיר, בסביבה בה היתה
שכונת 'בתי זיבנברגן'. אין על מיקום זה עדויות של נוסעים ושל עולי-רגל ממאות
קודמות, כך שזו מסורת שאינה מבוססת. כל שאנו יודעים, כי המקום היה מחוץ למחנה, כלומר חוץ לחומה
ראשונה, אבל כנראה היה כלול ומוקף בחומה השניה של ימי אגריפס. כך משמע ממסכת
סנהדרין [דף מב] ומסכת זבחים [מז].
העיר
לי ידידי הטוב, ד"ר רחמים מלמד-כהן, כי בשלב מסוים דווקא ה"דשן" =
שרידי שריפת הפרה, היה לסמל פוריות ושובע.
בדברים
לא 20 "ואכל ושבע ודשן" ובישעיה ל' 23 "ולחם
תבואת האדמה והיה דשן ושמן.." וכן רבים. ועד היום מקובל הביטוי
"מדושן עונג".
אך
יותר נראה לי כי הוא נובע דווקא מההיפוך.
כי האש מתלקחת ביתר עוז לאחר שדישנו אותה [הוציאו את האפר].
ויהי רצון שנהיה כולנו "עם מדושני עונג"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה