בתחילת הפרשה מצווה התורה: "ואש
המזבח תּוּקד בו" [ויקרא ו 2] ולאחר שלושה פסוקים היא חוזרת: "והאש
על המזבח תוקד בו, לא תכבה..." ופסוק אחד הלאה: "אש תמיד תוקד על
המזבח, לא תכבה".
הפירוש החסידי אומר כי המקרא מתכוון
לומר שלא די באש שעל המזבח אלא גם- "בו", בעובד ה' שאש ההתלהבות צריכה
להיות בקרבו!
פירוש זה מובא בספרו של מרטין בובר
["החסידות והאדם בן זמננו"]: "הלהט האקסטאטי הידוע בחסידות
כ'התלהבות' הוא הגביע של החסד הנאצל והמפתח הנצחי לסודות הא-לוהים".
בימי קדם החלה עבודת האלילים
ב"פולחן האש" כי האש היא שאפשרה לאדם לעצב את העולם. במידה רבה תפקיד זה
של האש נמשך גם בזמננו, אלא שהיום האש
קרויה "אלקטרוניקה" או "טכנולוגיה".
התנ"ך מזהיר אותנו ואומר כי קול
א-לוהים מדבר אתנו מתוך האש, אך הוא איננו האש עצמה.
בסדרי עבודת הא-ל ביהדות מצווה עלינו - ששה
ימים לעבוד וליצור-"לעשות"! ואילו ביום השביעי - "להיות"! בימי
החול אנו מזוהים על פי מה שאנו עושים, וביום השביעי לפי מהותנו - על פי מה שאנחנו!
כניסת השבת מלווית ב"הדלקת הנרות"
[כפי שהחלה הבריאה ב"יהי אור"] וגם צאת השבת מלווה בהדלקת אבוקת
ה"הבדלה". יום השבת עצמו קרוי יום "אורה ושמחה" ואסור בהחלט
להבעיר בו אש פרט ל"אש התמיד" אשר על המזבח [ירושלמי יומא ו' הלכה ד'] וכן
ל"נר התמיד" שגם הוא דלק במשכן.
מורי ורבי וידידי הטוב הרב פרופסור פנחס
פלאי זצ"ל שהיה קודם לכל משורר נערץ, הטיב להבחין בין האור והאש אשר
לשניהם אנו זקוקים: הן ל'אור החסד' ו'לאור ההכרה' והן ל'אש הגבורה' ל''אש היצירה' בהיותנו
עצמנו יציר כפיו של בורא-כל וחיינו מסורים בידיו. איזון זה הוא סוד החיים הנכונים
לפי תפיסת התורה.
ה"אש", ובצורתה המודרנית - ה"אנרגיה",
קיימת כדי לשרת את האנושות אך שימוש בה לרעה עלול להחריב את העולם ולהחזירו לתוהו
ובוהו. אנו מצווים על שימוש נכון ונבון באש, שימוש המביא ברכה – חום ואור! [אם
נדקדק ההבדל הוא נקודתי – בין האוֹר והאוּר].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה