משפטים
– ורפוא ירפא
"וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים--וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ
בְאֶגְרֹף; וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. יט אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ--וְנִקָּה
הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא"
[שמות כא 18-19]
על הביטוי "ורפוא ירפא" אומרת
הגמרא [ברכות ס]: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"!
אנו חשבנו שתפקידו וחובתו של כל אדם
[כולל הרופא] היא לרפא. במקום אחר נאמר [לא איתרתי את המקור המדויק]: "היודע
להציל את חברו מן המיתה ואינו מצילו, מתחייב בנפשו. ולא עוד אלא שמחללין עליו את
השבת ואת יום הכפורים".
אומר על כך בעל "הפלאה": "זהו
שתרגם אונקלוס 'ואגר אסיא ישלם'. כלומר, אף על פי ששכר מצווה בהאי עלמא –
ליכא" [קידושין לט]. רשות ניתנה לרופא לקבל שכר בעד מצווה זו, שמרפא את החולה".
אחד מקוראי - החפץ בעלום שמו - העלה
הצעה הנשמעת לי נכונה: לדעתו הצורך במתן
רשות ע"י התורה לעסוק ברפואה נובעת משתי סיבות: א. לאפשר לרופא להתערב בסדרי
עולם ולתקן את אשר עוות, אף שיש גם סיכון בכך, כי הרפואה יש בה גם סיכונים והיא
עלולה להזיק ולקצר את חיי המטופל. ב.
להדגיש מקומו של הקב"ה כבורא העולם ומנהיגו, המתיר לאדם שהתמחה בכך לעסוק ברפואה אף שקיים חשש [ולדעתי די מבוסס]
שהרופא יחוש כאילו הוא קובע גורלות ולא יבין שהא-ל הטוב החס על בריותיו מרשה לרופא
להיות שותף בשמירה על שלום הברואים! בהקשר זה הוא מזכיר את הדיון בגמרא [מסכת
סנהדרין דף עג עמוד א] הלומד את החובה להציל נפשות מהפסוק: "לא תעמוד על דם
רעך".
אמרה נאה ששמעתי משמו של רבי
יצחק-אייזיק מזידיטשוב מספרת: בא לפניו אדם וקבל "בני חולה והרופא אמר נואש, שאין
לו סיכוי לחיות". ענה הרבי: על הכתוב "ורפוא ירפא" אמרו חכמים [ילקוט
שמעוני] 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא' , כלומר לרפאות ניתנה לו רשות, להתייאש
וליאש אין לו רשות, ובודאי לא לחרוץ דין שהוא בגדר דיני נפשות!
מעניינים מאד דברי הראשונים בנושא זה. נביא
את דברי הרמב"ן [פירוש לחומש ויקרא כו 11]:"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל,
לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר
(שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון
שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב
כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) 'גם בחליו 'לא דרש את ה' כי ברופאים', ואילו
היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם.
אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות, כי אם חמץ..."
לא וזו היא כוונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, אמרו שנתנה
רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות,
כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם
שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא
בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים
שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא
תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא): 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', מדעתו
שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים."
עמדה שונה נוקט הרשב"א [שו"ת
הרשב"א חלק א' סימן תיג]:
"תשובה שחשבתי...מי שהשיגו החולי אינו סומך על
הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות
והוא אמרו 'ורפא ירפא',ואמרו ז"ל: 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. באמרם
ניתנה רשות – לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה, ובגדר זה נכנסו כל דרכי
הרפואות אפילו מה שמועיל בסגולה מן הסגולות... ואמרו כך הסומך על הנס אין עושין לו
נס, ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסיר לבו מן השם ... לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה על
ידי האיש פלוני מותר ומצוה..."
בפרשה אחרת בחומש שמות [טו 25] מסופר:
כה וַיִּצְעַק אֶל-ה',
וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם
שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה'אֱ-לֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר
בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ
כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים
עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ."
מפרש רבנו בחיי: "...ושם
ניסהו – הצמח הזה. כלומר, אף-על-פי שכוחות וצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם
ואתה יכול להתרפא מהם, אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתיאש מתפילה ובקשת רחמים,אין לך לזוז ממצות התורה 'כי אני
ה' רופאך' ולא הצמחים..."
אם אנסה לסכם את אשר נראה לי מדבריהם – חובה על אדם לעשות כל
שביכולתו כדי להרפא, אם כי שניהם נותנים עדיפות לרפואה הטבעית [המשלימה] שאינה
כרוכה בדרך כלל בנזק נוסף, ושניהם מתירים לפנות לסגולות [לחשים וקמעות למשל] אם
האדם חושב שיעזרו לו. אך תמיד יש לזכור שהקב"ה הוא המרפא, והרופא הוא השליח
אשר באמצעותו יכולה לבוא הישועה.
והקב"ה יסיר כל מחלה מאתנו [עוד לפני שתבוא]!
אלפי שנים של מחקר ונסיון עדיין לא
הביאו אותנו להבנה מלאה של גוף האדם ופעולתו, אך המנגנון מתוחכם מאד ומדהים. לפי
הוראת הרופא הדגול הרמב"ם, אם באה עלינו מחלה – עלינו לבדוק במה סטינו
מ"הוראות היצרן", ורפואה קרובה לבוא!
הקב"ה ברחמיו הרבים, ישלח לרעייתי צפורה בת רבקה ולי
יצחק בן חיה-סימה רפואה שלמה ונהורא מעליא. ואתם קוראי הצטרפו ובזכות תפילת
רבים ניוושע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה