וארא
– הדרך אל השחרור והגאולה
[נאמר בקהילת רננים – תשע"א]
שבת שלום רבותי והגבירות
כבר אמרנו כאן כי התורה אינה ספר
הסטוריה, וכאשר מתוארים לנו באריכות, כמו בפרשה שלפנינו השבוע - פרשת
"וארא", שעבוד מצרים והיציאה לחירות, עלינו לחשוב ולראות מה המסר
שמבקשים להעביר אלינו, מה עלינו ללמוד ומה יש לנו להסיק מפרשה זו שלפנינו.
בדיון זה אין הפרשנים סוללים לנו את
הדרך, כי התורה הנצחית אומרת לכל אדם בכל דור ודור להפיק את המסקנות המתאימות לו.
על
כן אני מביא כאן תזה הנראית לי והכרוכה בנסיון של דורנו שהוא מוכר וידוע למרבית
היושבים כאן:
בתחילת הפרשה אנו מתוודעים לעומק העצום
של עבדות וההשפלה אליה
הגיעו שבטי ישראל שירדו למצרים. התורה מספרת לנו כי אפילו "שוטרי בני
ישראל", אלה המשתפי"ם ה'קפואים' העובדים בשירות הממשל הזר, באים להתלונן
לפני ראש ה"גסטפו" – פרעה ואומרים: "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים
אתם אומרים לנו –עשו"? לכאורה שאלה הגיונית, אתם המעסיקים אותנו ב'עבודת-כפיה'
דורשים מאתנו לספק מוצר, כאשר אין ניתנים לנו חמרי-גלם. איך אפשר?
הם פשוט אינם מבינים את הסיטואציה בה הם
והעם מצויים. את הצורר שיקולי הגיון אינם מענינים. למרות שהם מכים באכזריות את
אחיהם מתוך מחשבה שכך ישאו חן בעיני הצורר - הצורר מבהיר להם את המציאות, מכה אותם
באכזריות תוך צעקות "נרפים אתם נרפים.. ועתה לכו עבדו". בברוטאליות
נאמר להם: "תבן לא ינתן לכם, ותוכן לבנים תתנו" [ה' 17-18] והם,
למרות המכות שקיבלו והיחס בו נתקבלו, אינם חשים שמץ של מרירות כלפי פרעה. יותר קל
להם להאשים את אהרן ומשה [הם לא מסוגלים לחשוב בקטגוריות של חופש, הם רק דואגים
לעורם ולא מעלים בדעתם שהם עשויים להיות הבאים בתור], לכן כעסם מכוון כלפי אלה
המנסים לשנות דברים: "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה
ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" [ה' 21]. כאילו שונאי היהודים זקוקים
לנימוק ללבות את שנאתם.
והפסיכולוגיה עובדת - התורה מראה לנו בכל
הזדמנות שגם מנהיגי העם הם רק בני-אנוש, מספרת כי משה האיש [אין בתורה "משה
רבנו", זו המצאה של חכמי התלמוד] חוזר אל ה' ואומר: "ה' למה הרעות
לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הורע לעם הזה" [ה' 22-23].
שפל
זמני מוריד את המורל של העם וגם מכניס את מנהיגיו לדכדוך, עד להרהור של השלמה עם
המצב. אך אז נגלה ה' אל משה שוב ומבהיר לו כי הדרך אל החירות ארוכה היא ומפותלת, רבות
בה המעלות והמורדות ואין קיצורי-דרך. חירות [בניגוד למה שניסו ללמד אותנו מורי
ההסטוריה בבית הספר היסודי] אינה התקוממות של העם ביום אחד המביאה את השחרור
[למרות כל הסרטים והספרים על המהפכה הצרפתית, למשל]. העם המדוכא אינו
מכיר כלל בעובדה שהוא משועבד. החירות מושגת כאשר יש בעם הכרה שהוא מצאצאי
אברהם יצחק ויעקב, ויש לו זכות הסטורית לארץ המחכה לו מעבר לאופק, בה ישוב להיות עם
בן-חורין בארצו ויסלק את פליטי הארצות השכנות שניצלו את המצב - השתלטו על האדמות
הנטושות וקראו לעצמם עם-חדש, 'פולשים' [פלשתינים, ואז כנענים]. משה מצטווה להעביר
לבני ישראל מסר: "לכן אמור לבני ישראל – אני ה', והוצאתי אתכם מתחת
סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים
גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם – והייתי לכם לא-לוהים" [ה' 6-7].
כלומר, הקב"ה אינו אומר שתהיה
גאולת פתע. השחרור מגיע בארבעה שלבים: "והוצאתי – והצלתי – וגאלתי –
ולקחתי". חכמי התלמוד הירושלמי [פסחים י' הלכה ה'] רואים בארבע לשונות הגאולה
את המקור למנהג שתיית ארבע כוסות בליל הסדר [אף שכנראה מקורו בנוהג בני החורין, האצילים
היוונים של ימי הבית השני, לשתות יין בעת הסעודה החגיגית, ה'סימפוזיון'].
הבה נתהה על סדר השלבים המבוטאים בארבע
לשונות הגאולה: האם באמת שלב א' הוא "והוצאתי", לצאת מבית העבדים? ומה
מהות השלב הבא אחריו - ההצלה "והצלתי"? האם ההצלה אינה קודמת ליציאה או
לפחות היא באותו שלב עצמו? ומהו שלב "וגאלתי"? ומהו השחרור
ב"ולקחתי"?
הרעיון אינו שלי, הוא עלה בזמנו בשיחות
הכנה לקראת ליל הסדר עם ידידי ומורי הרב-פרופסור פנחס פלאי הכהן זצ"ל,
אשר זו היתה דרכו בתורה, למצוא תמיד את האקטואלי, ובנושא זה ציטט את אביו - הרב
מרדכי הכהן שהיה כמו בניו אחריו סופר ופובליציסט מחונן ומבכירי משרד הדתות - אשר פירש
כך את המושגים:
"והוצאתי" – אביא אתכם
להכרה שהחיים בגלות אינם נסבלים, מהם אתם חייבים לצאת. ההצלה הרוחנית-נפשית היא
תנאי מוקדם לחירות גשמית, ורק אחר שתגיעו להכרה שאתם חייבים לגייס את כל כוחות
הנפש ליציאה, אתם בשלים אל
"והצלתי" – שלב ההצלה
מהמחנות ומעבודת הכפיה, ואז
"וגאלתי" – תהפכו
להיות עם גאה ובלתי תלוי, הלוחם על זכויותיו בארץ אבותיו. והשיא :
"ולקחתי" – כאשר תהיו
עם בן חורין שאינו תולה את קיומו בחסדי עמים זרים,
אז תהיו לעם ה' אשר המוסר והערכים מתווים את
דרכו.
ונזכה כולנו לגאולה שלמה בירושלים, אמן
ואמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה