בשבת
שלפני פורים קוראים "מפטיר" מתוך פרשת "זכור" (דברים, כי- תצא כה, 17-19):
"
זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם
מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ
בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף
וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱ-לֹהִים. יט
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ
אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר
עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.
המלחמה
בעמלק היא עניין כל כך חשוב ויסודי בעם ישראל, עד שכל יהודי מחויב ללכת לבית הכנסת
בשבת זכור ולשמוע את הקריאה בתורה על עניין המלחמה בעמלק.
בחסידות
מוסברת החמה על עמלק ברוחניות- אשר עניינה
"קרך" מלשון קירור. המלחמה בעמלק היא מלחמה פנימית, ב"עמלק הפנימי"
שבנו, שמקרר ומצנן את ההתלהבות מעניינים של קדושה. הרבי מליובאוויטש מסביר כי יש
להתייצב נגד "עמלק" זה במלוא התוקף, לדחותו ולסלקו.. בכל האמצעים
האפשריים – וללכת במלוא ההתלהבות לקבל את התורה ואת פני משיח צדקנו בפועל ובקרוב
ממש!
מעובד מתוך "שולחן שבת" שיחות הרבי מליובאוויטש.
אבל
לנו בימינו ניצבות השאלות:
א. מה נשתנה
עמלק מכל האויבים הקמים עלינו לכלותינו בכל הדורות?
ב. מה המצווה
'למחות את זכרו' ,הרי אם לא היינו זוכרים ומזכירים כבר היה זכרו נעלם?
ג. למה בשבת
שלפני פורים?
נתחיל בשאלה האחרונה:
התורה מוסרת כאן שני ציוויים:
זכירה["זכור את"], ומחייה["מחה תמחה|"].
מדוע נבחרה שבת זו לכך? רמז לכך יש בתוך
"מגילת-אסתר" בה נאמר: "והימים
האלה נזכרים ונעשים" .קודם –נזכרים [קריאת פרשת 'זכור'],ואחר כך נעשים [חגיגת
הפורים].
לפי דעת מרבית הפוסקים מצוות
"זכור"' היא חיוב מן התורה ['מדאורייתא']אך יש האומרים שהחיוב וקביעת
זמנו היא רק מדברי סופרים ['מדרבנן'].
ולשאלה ב':
לכאורה נראה כי שתי המצוות – 'זכור' ו'מחה
תמחה' סותרות ומנוגדות זו לזו. אך אם נקרא היטב את הכתוב - מצוות הזכירה היא של
מעשה עמלק ,ואילו המחייה היא פעולה ממשית-פיזית למחיקת זכרו. כך שאין סתירה ממשית.
ובאמת ,מדוע חשוב כל כך לזכור "את
אשר עשה לך עמלק" ? מסביר הנצי"ב
[הרב נפתלי-צבי-יהודה- ברלין] ,כי בהשתלשלות ההיסטורית - דור המדבר התלונן
"היש ה' בקרבנו אם אין?" ומיד בא העונש "ויבוא עמלק ויילחם
בישראל". תלונת ישראל אינה מובנת, הלא אך זה עתה נוכחו בכל הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה
להוציאם ממצרים, ואיזה מקום יש לשאלה. על זה אומר משורר תהילים במזמור הפותח
ב-"לכו נרננה"[תהלים צ'ח 9] "אשר ניסוני אבותיכם,בחנוני גם ראו
פעלי",אף שבני ישראל ראו את פעלי ה' הם רצו לבחון אותו ולנסותו. הנציב מבאר
זאת כך: בני-ישראל אכן ראו את מכות ה' במצרים, את קריעת ים סוף וסופם של פרעה וכל
חילו, אך כל אלה נעשו תחת הנהגתו של משה ובנסיבות יוצאות-דופן, והם הטילו ספק אם
האל ימשיך לשמור עליהם בתנאים רגילים ללא הנהגתו של משה. על חוסר זה של אמונה
השתלח בם עמלק חסר האמונה.
ולשאלה הראשונה: פירוש המתבקש מהפסוקים
והקשרם הוא: ישראל הראה לעיני כל העולם את גבורות ה' ויכולתו, ואכן 'שמעו עמים
ירגזון' והתוצאה 'שבחו את ה' כל גויים'. אך לעומת כולם קם עמלק 'ולא ירא אלוקים'
והראה כפירה מוחלטת על אף כל הנסים והאותות, ועל עקשות זו הכריז עליו האל מלחמת
חורמה "כי מלחמה לה' בעמלק מדור-דור".
ולקץ הימים "ליהודים הייתה אורה ושמחה
וששון ויקר – כן תהיה לנו" !
אגב, כדאי שנשים לב,לפרט במגילה. המן קרוי
"האגגי" ולא "העמלקי" ,נראה לי כי הדבר נעשה במכוון להזכיר
לנו את פרשת שאול ואגג, מרדכי הוא בן לשושלת קיש, כאן המימוש של "מלחמה בעמלק
מדוד דור". נראה לי גם כי ההדגשה במגילה פעמיים "ובביזה לא שלחו את
ידם" באה לכפר על ביזת עמלק בימי שאול בניגוד לצו ה' ביד הנביא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה