בהתגלות הא-ל בהר סיני, הוא פונה בדיבר הראשון ואומר:
"אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים..."
לא נאמר [בחומש שמות] אני בורא עולם אשר יצרך ויצר את אבותיך.
אלא יציאת מצרים היא המעשה הרב והחשוב ביותר. כי "היום הזה היית
לעם". מצווה עלינו להנחיל את מורשת חוויה זו מדור לדור, ולכך נועד חג
הפסח, ליל הסדר, ההגדה, וכל אשר סביבם.
ננסה להעלות קטע אחד [אם כי מרכזי] מתוך ההגדה:
"ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך
הוא.
כנגד ארבעה בנים דברה
תורה: אחד חכם – ואחד רשע – ואחד תם – ואחד שאינו יודע לשאול.
חכם,
מה הוא אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-לוהינו אתכם? ואף אתה אמור
כהלכות הפסח - אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
[לשאלת החכם: עדות
אלו הן טכסי מסורת, כגון זה של ליל הסדר, הבא לספר על תולדות העם. חוקים – צווים
שאין להם הסבר הגיוני, כמו "לא תשברו בו עצם". משפטים – מצוות שהיינו
מבינים אותן גם מכח ההגיון כמו: כבד את אביך ואת אמך, לא תגנוב וכו'. כלומר עצם
השאלה מראה שהשואל מבין ומבחין].
"רשע, מה הוא
אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף
אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה
נגאל".
[הרשע שלא סייע
בהכנות לחג ולא טרח להבחין בין חוקים למשפטים – רואה את הכל כ"עבודה".
כלומר עמל שאין מנוס ממנו. אין טעם להסביר לו אלא קודם להקהות את שיניו, כלומר
לדאוג שלא יוכל לנשוך ולהזיק ואז לענות לכסיל כאיוולתו.
"תם, מה הוא אומר: מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו
ה' ממצרים מבית עבדים".
"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו – שנאמר: והגדת לבנך ביום
ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
אם נבדוק נמצא שבתורה אין כלל הבחנה בין 4 בנים. מה שיש הוא
ארבע פעמים חזרה על ההוראה של והגדת לבנך. נעבור עליהם:
1.
[שמות יב 25-27] "והיה כי
תבוא אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דיבר, ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו
אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא ל-ה' אשר פסח על בתי
בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל".
השאלה באה מצד הבנים
והיא בנוסח "מה העבודה הזאת לכם"? [מזכיר
את התם ואת הרשע] והתשובה
אינה אף אחת מתשובות ההגדה אלא מתרכזת באחד הנסים שבתוך מצרים, בנס ההבחנה בין בני
ישראל למצרים עוד לפני מתן תורה.
2.
[שמות יג 5-8]
"והיה כי יביאך ה' אל
ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב
ודבש, ועבדת את עבודה הזאת בחודש הזה. שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג
לה'. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. והגדת
לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים."
כאן והגדת מתאים לשאינו
יודע לשאול מן ההגדה – והתשובה מתאימה הן לו והן לרשע.
3.
[שמות יג 14-17] "והיה כי
ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת? ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית
עבדים. והיה כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד
בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. והיה לאות על
ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים."
השאלה היא שאלת התם,
והתשובה עונה על ערך הזכרת יציאת מצרים במצוות אחרות כמו פטר רחם או תפילין ולא על
פסח ומנהגיו.
4.
[דברים ו' 20-25]
"והיה כי ישאלך בנך
מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-לוהינו אתכם?
ואמרת לבנך עבדים
היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה'
ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים
במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את
הארץ אשר נשבע לאבותינו... וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת.."
שאלת החכם
והתשובה לו מופיעה כאן כסטנדרט, ואכן כל הורה רוצה לראות בבנו את החכם.
[מסכת פסחים רף קטז ע"א] "מתחיל בגנות ומסיים
בשבח". מאי בגנות?
רב אמר "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ושמואל
אמר: "עבדים היינו".
עורכי ההגדה שלפנינו נהגו לפי דברי
שניהם.
אולם מן הראוי שנזכור שרב היה מחכמי
ארץ-ישראל שהיו מסבירי פנים וראו את מהות נס הפסח במתן תורה - בעלייה הרוחנית של העם.
ושמואל, שהיה מגדולי בבל, בשיטה הבבלית הקשה, ראה את עיקר הנס בצד הפיזי, ביציאה
מעבדות.
מאחר שהגענו לנושא זה אביא סיפור מעשה
[מעשיה] הממחיש את ההבדל בין גדולי יהדות בבל לחכמי ארץ ישראל. על אף השעה והעייפות
המעשיה מעניינת ומצמררת והיא מובאת בתלמוד במסכת נדרים דף כב ע"א:
"עולא, בעלייתו לארץ ישראל, התלוו אליו שני אנשים מבני
חוזאי. מתוך קטטה שהיתה ביניהם שלף אחד מהם סכין ושחט את השני. פנה הרוצח אל עולא
כאשר עדיין הסכין בידו ושאל את עולא: נכון עשיתי? ענה לו עולא – כן, ויותר מזה
תרחיב את הפצע את בית השחיטה, שימות מהר. כאשר הגיע עולא לארץ ישראל בא לפני רבי
יוחנן [בעל הסמכות הרוחנית העליונה
בא"י באותו דור] ושאל אותו האם נכון עשיתי [כי פחד שיהרוג גם אותו] או אולי
חיזקתי ידי עוברי עבירה? ענה לו רבי יוחנן נכון עשית שהיית צריך קודם כל להציל את
נפשך.
אבל היה רבי יוחנן תמה והביע בקול את תמיהתו. הרי כתוב [דברים כח 65] "לב
רגז" וזה כתוב על בבל, אז איך שחט הרוצח ההוא את חברו דווקא בדרך לארץ ישראל?
ענה לו עולא, באותה שעה עדיין לא הגענו לירדן [היינו עדיין בתחום בבל].
המעשה והתשובה האחרונה מראים את דעתם של חכמי ארץ ישראל על
אנשי בבל.
[כל זה הבאתי גם כדי לספר סיפור וגם כדי לומר
שנוסח ההגדה שלפנינו מורכב מנוסח א"י ונוסח בבל גם יחד. לכן נמצא קטעים
המבליטים את הגאולה הרוחנית, וגם קטעים אחרים המבליטים את הגאולה הפיזית].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה