פרשת 'אחרי
מות' עוסקת בשלושה נושאים: א. עבודת יום
הכיפורים; ב. איסור הקרבת קורבן מחוץ
לעזרה; ג. איסורי עריות.
הצד השווה לכל
אלה הנו עונשם החמור – עונש כרת.
האומנם אנו מבינים שחומרתם דומה? לאדם מן השורה נראה
שאיסור הקרבה מחוץ לעזרה, אם נעשה לשם שמים, אינו כה חמור.
בפרט שכהוראת
שעה ולצרכים מסוימים הותרה הקרבה. למשל: המקרה המיוחד של אליהו בהר-הכרמל, והתופעה
המיוחדת הכתובה בפרשתנו של 'שעיר המשתלח'.
אמנם, יש החושבים כי הקרבה חוץ לעזרה אכן
חמורה - כי אינה רק עבירה על גזירת הכתוב
אלא יש בה פרישה מ"כלל ישראל'. דוגמת
ירבעם-בן-נבט תוכיח!
"שעיר
המשתלח" הוא אכן נושא הטעון הרהור. עם ישראל [אנו מתפארים] נוקט בשיטה הרחומה ביותר להמתת בהמות - ביתוק עורקי הצואר
בתנועה חדה וחלקה שאינה נותנת לעצבי הכאב להוביל את התחושה אל המח, והמוות מאבדן
דם ללא כאב הוא בסופו של דבר ההומני ביותר. ולפתע, ההמתה של השעיר במדבר היא
לכאורה האכזרית ביותר – דרדור מראש צוק עד שכל אבריו מתפרקים.
מפרש הגאון
האדיר רבנו אברהם אבן-עזרא [במדבר טז 6] "ואין צריך כי המשתלח איננו קרבן כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל
תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני
אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו".
אנא אל תתפסו להרגשה לא טובה כאשר אינכם
מצליחים להבין את הסוד. – טרח הרמב"ן וגילה לנו כי "והנה רבנו אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה
סודו, שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים... שנאמר: 'גורל אחד לח' וגורל אחד לעזאזל'.
גורלו של הקב"ה לקרבן וגורלו של עזאזל [כינוי בקבלה לסמאל-השטן] שעיר החטאת
וכל עוונותיהם של ישראל עליו, שנאמר 'ונשא השעיר עליו..' ראה סמאל שלא נשאר עליהם
חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, יש לך עם אחד בארץ
כמלאכי השרת שבשמים? מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הם ישראל יחפי-רגל ביום הכיפורים,
מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכיפורים,
מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכיפורים, מה מלאכי
השרת שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום
הכיפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הם ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. והקב"ה
שומע עדותן של ישראל מן הקטגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל
עם הקהל שנאמר 'וכיפר את המקדש הקודש וגומר..'. עד כאן אגדה זו, והנה הקב"ה הודיענו
שמו ומעשהו וזה סוד העניין כי היו עובדי אלילים הם והמלאכים עושים להם קרבנות והם
להם לריח ניחוח כעניין שנאמר "שמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סלת
ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי להם נאום ה' א-להים'. ואתה צריך
להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת והנה התורה אסרה לנו לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה
להם, אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות
החורבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון כי הוא
העולה לכוכבי החורב והדמים והמלחמות והמריבות... ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהא
חלילה קרבן מאתנו אליו אבל שתהיה כוונתו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך...'
הרמב"ן ממשיך עוד כמה עמודים אבל
אני אחוס עליכם ואומר כי סוד ל'ג-33 הוא בפשטות ללמוד את הפסוק ה33 מפסוק זה [ויקרא
יז 7]: "ולא יזבחו עוד
לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם".
וכאן מבהיר לנו הפרשן אבן-עזרא
"והקרוב [בעברית מודרנית הסביר] שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים, ומילת
'עוד' תורה שכך היו ישראל עושים במצרים".
והרב קוק זצ"ל אומר שרק ביום
הכיפורים, לאחר סמיכה בבית המקדש ע"י הכהן הגדול, ניתן היה לשלוח את השעיר
המדברה.
ונזכה כולנו לכפרת עוון ויראת חטא בבית
מקדשו בב"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה