שבת הגדול - א
תמיהה מיידית העולה בלב כל שומע היא - מדוע
לא ה'שבת הגדולה'? [כמו 'שבת המלכה' 'שבת מנוחה'].
זו שאלה מפורסמת וכל דרשן המופיע היום
מגבב הסברים משלו, רבים ומשונים. אביא לקט קצר:
א.
במרבית בתי הכנסת המרכזיים מופיע בשבת זו דרשן רם-מעלה. יש הטוענים כי מכאן כינוי
השם – קוראים אותו "שבת הגדול" כי ה"גדול שבעיר" דורש לפני
העם בדברי תורה ומצווה. יש הטוענים כי בשל הדרשה הארוכה נראה היום, לכל היושב
באולם ומשתוקק להגיע לביתו, כיום גדול וארוך מהרגיל [אמר לי מורי ורבי הרב אברהם
קוסמן שליט"א כי דעה זו מובאת בשמו של רבי אברהם הגר שחי בזמן בעלי התוספות].
כמובן, אין לי כל יומרות ל'גדולה' ובכלל איני דרשן אבל נעתרתי לומר כמה מילים
בסעודה – להפצרותיו של שלמה בן-הראש – כי "אין מסרבין לגדול".
ב.
רש"י בספר 'הפרדס' אומר כי זהו היום עליו נצטוו ישראל במצרים "בעשור
לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות". שבת ההיא בעשירי בניסן היתה,
והיה האספסוף המצרי רוגז וביקש לעשות בישראל שפטים. חס עליהם הא-ל הטוב ולא מסרם
ביד צר, והיה לנס, אותו אנו מזכירים בכינויו של היום.
ג.
הפירוש המקובל ביותר הנו כי הכינוי לקוח מן ההפטרה המסתיימת בפסוק "הנה
אני שולח את מלאכי.. לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
ד.
אבודרהם*, שהיה מגדולי הדרשנים בדורו [דון דוד בן יוסף בן דוד אבודרהם התגורר
בסביליה שבספרד במאה ה-14 וחיבר בין היתר את 'פירוש הברכת והתפילות' שהוצא בשם
'ספר-א'] אמר: "ליום זה נצטוו בני ישראל
מצווה ראשונה, שנאמר להם "בעשור לחודש הזה משכו וקחו לכם איש שה... " [נימוק
זה מביא גם ה'חזקוני', האומר כי ילד כאשר הוא מגיע לגיל יג ומצטווה מצווה ראשונה,
נקרא 'גדול', ומכאן הכינוי].
ה.
בחסידות מקובל כי הכינוי "שבת הגדול" הוא משום ש"נעשה בו נס
גדול". ומהו הנס? – ביום זה שמעו בכורי-מצרים מפי בני ישראל כי הם עומדים
למות בעוד כמה ימים, ובכורי-מצרים שהיו כולם אנשי-חיל פנו לאבותיהם ולמלך ותבעו
לשחרר את בני ישראל. כאשר נדחתה דרישתם יצאו למלחמת אחים ורבים מהמצרים נפלו בחרב
אחיהם - עד שגברו הבכורים ונקבע יום זה כ'גדול' לזכר הנס.
"בכורי מצרים" היו יחידת
עילית לוחמת, ודוקא הם נלחמו למען בני ישראל. מפרשת תורת החסידות:
יש שתי דרכים ל'ביעור
הרע בעולם'. הראשונה - ע"י ששוברים את הרע ומונעים ממנו לפעול. השניה - היא
ע"י הפיכת החושך לאור, הרע נהפך לטוב והוא משרת את הקדושה. וכך ארע בשבת
הגדול.
ו. אומר הרבי
מלובביץ': שבת הגדול נותן לנו את הכח לא רק להתגבר על הרע שבקרבנו, אלא לרתום את כוחות
היצר-הרע עצמו לעבודת הבורא. כמו בתשובה -'שזדונות נעשות לו כזכויות' [מתוך
"שולחן השבת"]. בעקבות דרכי הקבלה.
ז. מהר"י מיטראני בשם
אביו המבי"ט אומר: לפי המדרש משה שאל מפרעה
לתת
לישראל יום מנוחה אחד בשבוע וקיבל לבקשתו את יום השביעי. אך בכל מוצאי שבת היה עם
העבדים חוזר לסבלותיו, ואילו במוצאי שבת העשירי בניסן שוב לא חזר לעבדותו, ולכך
כונה "הגדול".
ח.
בעל 'פני יששכר' מביא בשם חכם ספרדי גדול פירוש דרשני מפולפל: אנו נוהגים לספור את
ספירת העומר ממוצאי חג ראשון של פסח, כי כך מבארים חז"ל את הצו "וספרתם
לכם ממחרת השבת". ואילו הצדוקים טוענים שיש לספור ממוצאי שבת חול המועד.
לכן קוראים לשבת שלפני החג "שבת הגדול", שלאחריה יש שבתון אחר - הוא יום
החג "ולהוציא מלבם של צדוקים".
ט.
מנהגי מהרי"ל טוען כי יום זה כונה כך מפני התחנונים והתפילות הארוכות שהיו
נוהגים לומר ביום שבת זה [כולל מחצית ה'הגדה'].
י.
דרשה שמביא מורי ורבי הרב אליהו כי-טוב [אברהם מוקוטובסקי זצ"ל] ב'ספר
התודעה' כי התורה מביאה שני נימוקים לשמירת שבת – "זכר למעשה בראשית" וגם
"זכר ליציאת מצרים". ורק בשבת זו נכנס בפועל גם הנימוק השני – ומאז נראה
כאילו עצם מהות השבת גדול יותר.
יא.
נימוק המשתמע מן המדרש מספר: באה ה'שבת' בטענות לפני ריבונו-של-עולם: לכולם נתת בן
זוג ורק אני ערירית. ענה לה הא-ל, הנה אני נותן לך את כנסת-ישראל, ומאז שקיבלה בן-זוג
נעשה יום השבת גדול ומפואר.
נראה לי שיצאתי ידי חובתי בדרשנות
ושיהיה לנו יום גדול ושבת שלום!
שבת הגדול - ב
נאמר בקהילת רננים תשע"ו
נאמר בקהילת רננים תשע"ו
פנה אלי ראש הקהילה הנבחר מר יעקב באומן יצ"ו, לומר דבר-תורה בעת סעודת הצהריים הקהילתית שהוא מארגן. לנוכח פעולותיו הרבות והמסורות למען קהילתנו שהוא עושה במסירות נלהבת ובטוב טעם מלווה בהומור – ברור לי שעל כל חבר קהילה לסייע לו בכל אשר אפשר, ומעולם לא סירבתי לו. הפעם, שלחתי לו במייל שני קטעים לבחירה. להפתעתי הוא בחר דוקא בקטע שכבר דרשתי עליו ב'רננים' לפני כמה שנים [אז לבקשתו של בן-הראש] וביזמתו אף שכפל את הדברים לחלוקה לנוכחים.
לי אישית, דוקא היה הרהור שני. הקטע מצוי כאן לשיפוטכם – בו עסקתי בגישה הסמנטית, למה 'שבת הגדול' ולא 'שבת הגדולה' [במשקל 'שבת-מנוחה'] והבאתי דברי י"ג פרשנים מגדולי ישראל.
ברור לנו שאם היה הסבר אחד טוב, לא היו עוד תריסר נסיונות, ובפרט שיש לפני הציבור מה שהעליתי אז. אם כך כבר ידוע על מה לא אדבר הפעם. בחרתי להתרכז במהותו של יום, מדוע ולמה הוא גדול. נקודת המוצא לבטח מוסכמת על כולנו. זה היה אירוע הפתיחה של חג הפסח – חג היציאה מעבדות לחירות.
כדי להסבירו לעצמנו נתחיל בניתוח מושג ה'עבדות':
עבדות – כמו כל דבר הקשור לפסח מורכבת מ-4 דברים [4 בנים, 4 קושיות, 4 כוסות, 4 לשונות גאולה, ואם יש 3 מצות אז חוצים אחת לשתיים שיהיו 4].
א. עבדות פיזית – עבודה קשה בחומר ולבנים שמטרתה לשבור את רוח העבד.
ב. עבדות מחשבתית – כי על העבד רק לבצע הוראות ולא לתכנן. נבחין בשתי צורות החשיבה: 1. חשיבה סיבתית. 2. חשיבה תכליתית [לדוגמא אדם נוכח כי קר בחוץ על כן הוא לוקח מעיל]. החשיבה מונעת מסיבה חיצונית. ואילו אדם מוזמן לחג על כן הוא אורז מזוודה מספר ימים מראש. חלק זה, התכליתי, אינו קיים אצל העבד, ולאחר דורות של עבדות אף אינו יכול להעלות בדעתו אפשרות כזו. לפני שנעבור לשני השעבודים האחרים, נבין מה ארע ביום הגדול הזה.
משה ואהרן פנו אל העם [זקני ישראל] בהוראת הא-ל [שמות יב 23]: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם...". העבדים נדרשו לעשות כאן פעולה תכליתית – לאמור: צעד ראשון ביציאה מעבדות.
הגדולה של צעד זה היא גם הסיכון – המצרים העריצו את הכבשה [ראו בה בעל חי, נטול קרניים וצפרנים, ויצור חברתי מאד המתנהל רק בעדר, והיתה להם מעין סמל. ולכן "תועבת מצרים כל רועי צאן"].
נחזור לשני החלקים הנותרים של סימני העבדות
ג. עבדות חברתית – הליכה בתלם, לפי הנורמה, ללא חשיבה עצמית מחוץ לקופסא. עבדות זו קיימת בנו גם כיום – אנו משייכים עצמנו לתרבות המערב של "פוליטיקלי קורקט".
ד. חוסר היעוד – העבד חי ומתקיים אך ללא תכלית, או משעבד עצמו ליעד קצר-טווח. גם אנו כיום עדיין משועבדים ל"עגל הזהב" – רדיפה אחר הממון.
לפי הבנה זו לכן נאמר ".. בניסן נגאלים". בפסח אנו משתחררים בכל דור ודור מן העבדות, והשחרור המוחלט יבוא בעת הגאולה השלמה.
בשביל דבר-תורה בעת סעודה כבר הארכתי יותר מדי, ומי החפץ ביותר –יעיין בדפים אשר חילקתי או באתר שלי "תורה היום" בקובץ שבת הגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה