הגדה - אגדה
פסח
תקרב שעת גאולתנו
ברשותכם אתחיל, איך הגעתי אישית
לעיסוק בנושא אגדות חז"ל.
את חינוכי קיבלתי במגזר החרדי-ליטאי כצאצא – דור שמיני –
ל"אשכנזי הראשון בירושלים" שחבר לתלמידי הגר"א, ובתלמוד תורה הפנה
את צאצאיו ללימוד בישיבות.
1.
לימוד האגדה
בעת לימוד הגמרא היו דפים שלמים עליהם דילגנו [אלה העוסקים בדיני אישות ובאגדתא] אך היו ישיבות בהן למדו אותם ביעף [רק פירוש מילים].
רק כאשר זקנתי זכיתי ללמוד ב"כולל" לגמלאים
"ישורון" [מקום בו אני לומד עד היום] אצל מורי ורבי הרב אברהם קוסמן
יצ"ו, אשר כבר בשעור הראשון שזכיתי לשמוע מפיו הציג בפנינו שאלה:
התלמוד הוא ספר החוקים של היהדות -
מדוע אם כן מוקדשים בו 30% לסיפורי אגדה? [כ-50% בתלמוד הירושלמי]? האם אתם מכירים
מקבילה בספרי חוק אחרים?
הוא שאל – והוא השיב: סיפורים אלה
הם עיקר המסר – אם ההלכה היא, מה עושים ואיך? האגדה עוסקת ב-למה ומדוע. היא מעבירה
לנו את תורת המוסר והמידות, את מחשבת-ישראל. אך בהיותה חלק מהותי מתורה שבעל-פה
לא ניתנה להיכתב, לכן הוטמן בה המסר בתוך סיפור, שניתן יותר להפצה ולזכירה
מדור לדור. אכן, צריך לדעת לפענח את הצפון וקשה יותר ללמד אותה. לכן הר"מים
התחמקו מהמשא הזה.
צריך גם לדעת את הקודים - לאגדה שפה
משלה, העמוסה בסמלים ורמזים, ואין להבינה כפשוטה! חז"ל גם רצו שרק מי שהיא
מיועדת אליו ידע לפענח אותה.
עד כאן דבריו, אם הבנתי וזכרתי אותם לאשורם. מכאן דברים
נוספים, שרובם שמעתי ממנו אך גם מאחרים, אולם אף פעם לא כתבתי אותם תוך כדי האזנה
[הייתי עסוק ומוקסם] ואני מעלה כעת את אשר הטמעתי בקרבי ומבקש לשתף אתכם בו ולפתוח
לנו צוהר לעולם מופלא.
2.
פרשנות
ראשונים ואחרונים עסקו וכתבו על האגדה
ומשמעותה. אזכיר את הבולטים שבהם. המהרש"א - המודפס במרבית
מהדורות התלמוד הבבלי, ועוסק הן בהלכה והן באגדה. המהר"ל מפראג,
והאחרון שבהם הרב קוק בספרו "עין איה". אך לעתים קרובות פענוח
דברי הפרשנים האלה מסובך וקשה יותר מהמקור. אולי בכוונה, אולי הם לא
רצו שדברים אלה יהיו נחלת הכלל, מפני שאפשר לעוות אותם.
אזכיר גם את אלה שממעיינם שתיתי - פרופסור יונה פרנקל [שלדאבוני פרסומיו אינם ברשותי],
ד"ר שמואל פאוסט בספרו הנפלא "אגדתא" [הוצאת
"דביר" תשע"ב].
3.
דברי הרמב"ם באנלוגיה לימינו
אביא את אשר אומר הרמב"ם [כאן
אני יכול לדייק ולהביא קטע ממצגת שערך וכתב מו"ר הרב קוסמן שליט"א על
פירוש הרמב"ם למשנה מסכת סנהדרין י' משנה א']:
ג' קבוצות ביחס
לאגדות חז"ל
בתקופת הרמב"ם ובעולם המודרני
בתקופת הרמב"ם ובעולם המודרני
פירוש המשנה
לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם
בני אדם לשלש כתות":
סכלים – תמימים
ארורים – חוקרים מתנשאים
וחכמים גדולים – מאמינים וחוקרים
א. הסכלים
הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם
ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל,
ונעשו אצלם כל הנמנעות מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם
מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם... והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את
החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי
ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה...
בימינו:
לומדים תמימים, שאינם מעמיקים באגדות חז"ל, בחושבם שהסיפורים נועדו לתאר
סיפור הסטורי שהתרחש כך במדויק, וללא שום רמיזות וכוונות מתוחכמות.
ב. הארורים
והכת השניה גם הם רבים, והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו
והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כוונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו
בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות,
וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת
סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל... והם יותר סכלים מן הכת הראשונה
ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל
החכמים.
בימינו:
חוקרים מתנשאים בעלי דיסציפלינות חברתיות
ותרבותיות, שעפ"י רוב נצמדים לפשט האגדתא בדומה לקוראים התמימים. הם מנתחים
את היסודות התרבותיים והחברתיים שהיו בתקופת חז"ל לעומת העולם המודרני,
ומחלקים ציונים לפי השקפתם. הם הקובעים את אמות המוסר והצדק, כשדברי חז"ל הם
נושא למחקר בלבד. ובכך מסתיימת הבנתם.
ג. החכמים הגדולים
והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד עד
שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש - מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת
החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמתיים מאד...
להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.
בימינו:
"מאמינים וחוקרים" - חקירת האגדתא
נעשית בכבוד הראוי לחז"ל, ובנסיון למצוא את הדקויות והרמיזות שמוסתרות בתוך
הטקסט. ומכך לקבל תובנות חדשות שפעמים לא מעטות הפוכות לגמרי מהקריאה השטחית.
4. הגדרות
לעומת זאת אביא את אשר אומרים החוקרים
– אנשי המדע [הניסוח הוא של פרופסור יעקב שויקה – במילון הנהדר "רב
מילים", בהגדרת הערך א
ג ד ה :
א. סיפור דמיוני שמתרחשים בו דברים שלמעלה מן הטבע... עשוי להיות בו בסיס הסטורי עובדתי כלשהו. ב. חלק מן התורה שבעל-פה שאינו עוסק בהלכה אלא בענייני החיים, כגון חוכמה ומוסר, אמונות ודעות, העולם והאדם ועוד. מטרות האגדה למשוך את לב האדם כדי לחנכו ולהדריכו בנתיבות החיים. ג. מילת קריאה הבאה לומר טוב-מאד, מצוין, יוצא מן הכלל, נהדר..."
א. סיפור דמיוני שמתרחשים בו דברים שלמעלה מן הטבע... עשוי להיות בו בסיס הסטורי עובדתי כלשהו. ב. חלק מן התורה שבעל-פה שאינו עוסק בהלכה אלא בענייני החיים, כגון חוכמה ומוסר, אמונות ודעות, העולם והאדם ועוד. מטרות האגדה למשוך את לב האדם כדי לחנכו ולהדריכו בנתיבות החיים. ג. מילת קריאה הבאה לומר טוב-מאד, מצוין, יוצא מן הכלל, נהדר..."
לטעמי, הניסוח מדויק אלא שהוא לא שלוש
הגדרות שונות – אלא כולן מצטרפות לאחת.
נעבור למושג השני:
ה ג ד ה - אותו מגדיר
פרופ' שויקה:
א. אמירה או הבעה במלים
[והגדת לבנך]
ב. קיצור למונח "הגדה של פסח" – הנוסח הקבוע של כל
הקטעים שנהוג לקראם ב "סדר" של פסח. עיקרה של ההגדה הוא סיפור
'יציאת-מצרים'.
שוב, זו הגדרה שאני מאד מסכים איתה.
אך ברור שבין הקטעים ב"הגדה" כלולים גם קטעי "אגדה", וננסה
הערב ללמוד ולהבין אחד מהם:
|
6. שפת הקוד
כאמור, ההגדה משמשת בטרמינולוגיה
מיוחדת, מעין שפת "קוד", וכדי להבין אותה כראוי עלינו להכיר אותה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי
אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא
נפתח במילה הראשונה "מעשה
ב..". פתיחה זו מצביעה בדרך כלל על מעשה חריג, משהו שאינו הדרך הרגילה אך
גם זו אפשרות טובה ואולי גם יותר נעלה.
במסכת חולין מסופר על מעשה ברבי
פנחס בן יאיר שבדרכו לעסוק במצוות פדיון שבויים, נקלע לאכסניה אחת, ושם
הגישו שעורים מאכל לחמורו וסירב החמור לאכול. ניפו את השעורים וסירב לאכול, הסירו
את כל הלכלוך מהשעורים, והחמור עמד בסירובו לאכול. אמר להם רבי פנחס בן יאיר: שמא
לא עשרתם את השעורים? עשרו את השעורים והחמור אכל אותן. אמר להם רבי פנחס בן יאיר:
ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?
7. מסובין
שֶׁהָיוּ
מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק,
וְהָיוּ מְסַפְּרִין בִּיצִיאַת מִצְרַיִם
כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה
וְהָיוּ מְסַפְּרִין בִּיצִיאַת מִצְרַיִם
כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה
מה
פתאום בני ברק?
תלמידי
החכמים הגדולים המוזכרים כאן, לכל אחד מהם היה בית מדרש משלו אשר שכן בעיר מרכזית
ובו אלפי תלמידים.
והנה הם בחרו בעיירה קטנה ונידחת. למה?
לפי ספרו של
ד"ר אולמן ["המחתרת היהודית בתקופת התלמוד"] היתה זו מועצת החכמים
שהיוותה את ההנהגה הרוחנית של המרד הגדול, ומפחד הרומיים מצאו להם מעון-סתר. להסבר
זה מסייע גם הביטוי "אותו הלילה".
העיירה בני ברק מוזכרת בספר יהושע כמצויה בנחלת דן אך אין שומעים עליה
יותר עד שרבי עקיבא קבע בה את משכנו מאז החלה לפרוח. נזכיר קטע מן התלמוד:
תנו רבנן:"צדק צדק תרדוף" =
הלוך אחר חכמים לישיבה – אחר רבי אלעזר ללוד; אחר רבי יוחנן בן זכאי לברור חיל; אחר
רבי יהושע לפקיעין; אחר רבן
גמליאל ליבנא; אחר רבי עקיבא לבני ברק; אחר רבי מתיא לרומי... [סנהדרין
דף לב ע"א].
מי שאינו מכיר את הרקע ההסטורי יפטור
את השאלה בהנחה שרבי עקיבא שימש מארח לחבריו.
8. מי ומי?
נראה שנוכל ללמוד הרבה מרשימת
הנוכחים, כולם גדולי הדור. אך קודם כל מי לא היה שם? בולט בהיעדרו הנשיא
וראש הסנהדרין רבן גמליאל. בהקשר זה נראה קטע מן התלמוד [ברכות כז
ע"ב]
המספר על הדחתו מהנשיאות של רבן
גמליאל. הוצעו להחליפו – רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי טרפון, וכולם נשללו עד שנבחר
רבי אלעזר בן עזריה. מהנימוקים נראה שרבי עקיבא היה מן הקטנים בחבורה. מדוע אם כן
באו הגדולים, רובם מוריו של רבי עקיבא, אליו ולא הוא אליהם?
נראה נע העט:
רבי אחיעזר – הוא רבי אליעזר בן
הורקנוס, שכבר בדורו זכה לכינוי "רבי אליעזר הגדול", נודע בעשירותו
ובזכרונו המופלג, "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
עם גיסו-חברו ר' יהושע היו ראשי
המדברים בכל מקום, אלא שהיה עצמאי בדעותיו וסירב לקבל מרות עד שנידו אותו. אך גם
אז הכירו בו כגדול הדור ותלמידו המובהק היה רבי עקיבא.
רבי יהושע – הוא רבי יהושע בן חנניה
הלוי, תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, ובדורו נאמר עליו שהלכה כמותן בכל
מחלוקת. אמנם היה מכוער אך בעל אישיות קוסמת והקסים לא רק את החכמים אלא גם את המשפחה
הקיסרית. היה ידוע כחכם ופיקח ביותר. במקצועו היה נפת וחי בדוחק דב.
רבי טרפון – היה מאחרוני הכהנים ששרתו
במקדש, היה עשיר גדול, נדיב ובעל הליכות מוזרות, מהראשונים שהכירו בגדלותו של רבי
עקיבא. היה רבו של רבי עקיבא וחרף היותו מבוגר ממנו ולמדן גדול ובר פלוגתא שלו היה
לו לתלמיד-חבר.
רבי אלעזר בו עזריה כבר מגיל צעיר
נחשב לאחד מחכמי הדור. נבחר לנשיא במקום רבן גמליאל כשהיה בן 18. גם כשהוחזר רבן
גמליאל לנשיאות המשיך לכהן כראש הסנהדרין. נראה שהאריך ימים עד מעל 70 והיה למד
מכל אדם.
אך עיקר הטמון באגדה זו מסתתר במשפט
האחרון:
זמן קריאת שמע
עַד שֶׁבָּאוּ
תַלְמִידֵיהֶם
וְאָמְרוּ לָהֶם:
"רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."
וְאָמְרוּ לָהֶם:
"רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."
כאן אני הולך בעקבות
באור נפלא של הרב בני לאו יצ"ו לפרשת "ויגש" בספר בראשית
על הפסוק [בראשית
מ"ו 29]
כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל
לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל
עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד
בפסוק זה רצף של חמישה
פעלים שכולם נעשים על ידי יוסף, ומול האקטיביות הזו שלו בולטת הפסיביות של
יעקב. מזכיר לנו שלאחר הפרידה הארוכה של יעקב מעשיו כתוב "ויבכו", כלומר
שניהם בכו, וכאן יעקב כלל לא הגיב.
אומר לנו רש"י בשם
"רבותינו" "שהיה קורא את שמע".
מאד מוזר - דוקא כאשר
בנו האהוב שנחשב למת נופל על צווארו הוא קורא את שמו שלן ["שמע ישראל"]?
עונה הרב לאו על ידי
הבאת מדרש אחר על רבי עקיבא [מסכת ברכות סא עמוד ב]:
"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא
להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו
עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו" עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על
פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבוא פסוק זה לידי
ואקימנו. עכשיו שבא לידי, לא אקימנו?
היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו
באחד..."
הרבה קדושים מסרו נפשם על קידוש השם
תוך קריאת שמע ישראל, אבל רבי עקיבא קרא את שמע- לא כסיסמא אלא מאחר "שזמן
קריאת שמע היה".
רבי עקיבא ביקש לאמור שיש שני קצבי
זמן - יש זמן סובייקטיבי בו מתנהלים החיים, ויש זמן אובייקטיבי שבו מודע היהודי
למציאות שהיא מחוצה לו, זו המציאות של קבלת מלכות הא-ל המנהיג את העולם על פי
רצונו.
רבי עקיבא התרומם מעל זמן המציאות הרגילה
והתחבר אל "זמן קריאת שמע", שהוא חלק ממערכת גדולה, אל מלכות
הקב"ה. זו שיא האמונה.
גם יעקב התרומם ממערכת ארצית של אהבת אב לבנו והתעלה לעולם
שאינו קשור לזמן ומרחב. ובאמת יעקב לאחר מכן שבר שתיקה ואמר "אמותה הפעם אחרי
ראותי את פניך".
על התעלות כזו מצביעה האגדה שלנו.
8. "יציאת מצרים"
ועוד מושג המיוחד לאגדה "יציאת
מצרים" המלווה בפסוק "היום הזה נהית לעם". ברור שאין הכוונה
לזמן ארצי.
התהליך אכן התחיל ביציאה ממצרים, נמשך
בקריעת ים סוף, בקבלת התורה בסיני ובנדודים 40 שנה במדבר, והגיע לסיומו רק בכניסה
לארץ ישראל. העיר על כך ידידי מנוער פרופסור מרדכי רוטנברג, שעם ישראל
בנדודיו במדבר לא היה מהול, ולפי עדות התורה חגגו את הפסח רק בשנה השנית ליציאה
ונמולו רק לפני מעבר הירדן בכניסה לארץ.
[במדבר ט' 1-5 ]
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה
בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ
הָרִאשׁוֹן--לֵאמֹר. ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה
בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ--בְּמֹעֲדוֹ; כְּכָל-חֻקֹּתָיו
וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.
ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם--בְּמִדְבַּר
סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל. ...
ובספר יהושע [פרק ה' 6-11] כתוב:
ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,
עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם,....
ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם, אֹתָם מָל
יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי,
לְהִמּוֹל; וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה, עַד חֲיוֹתָם. {פ}
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת,
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת,
והתמיהה מאד בולטת – מדוע לא קוימה
ברית האבות, והעם לא נימול? משיב על כך אחיו של הפרופסור עו"ד
תת-ניצב צבי רוטנברג: הקב"ה צפה את אי נכונות העם להכנס
לא"י, ועל פי צו מגבוה נאסר על העם קיום הברית, כדי לאזכר ולהדגיש לבני
ישראל כי כל עוד הם בחו"ל הם ערלים, ולכן אומר הקב"ה "היום גלותי
את חרפת מצרים מעליכם", כלומר התהליך של יציאת-מצרים הושלם רק במעבר
הירדן.
כך ש"סיפור יציאת מצרים" יש
לו הרבה פנים והרבה משמעויות, ורק בקיימנו היום את "והגדת לבנך" אנו
מתחברים וממשיכים את הליך יציאת-מצרים, כפי שניסח זאת מרן הרב קוק:
והגדת לבנך, מצוות חינוך הבנים, העברת תורה והנחלתה לדור הבא היא המצווה החשובה
ביותר בצד לימוד תורה. כאשר אוי לו לאותו דור שישקוד על לימוד תורה מבוקר עד לילה,
שיקיים כל מצוותיה ודקדוקיה של תורתנו ולא ינחיל תורה לבניו ולבני בניו.
[על ערך הנדודים
במדבר עומד רוטנברג בהרחבה בספרו ה12 "החיים כמסע תנכי", אך הדברים
ארוכים ועמוקים ובמסגרת זו העדפתי את תמצית הסבר האח הצעיר].
ליצני העם אומרים איך הרהיבו התלמידים
להעז פנים בפני גדולי כל הדורות?
והם משיבים תוך התייחסות ל'אברכי בני
ברק' של ימינו – עליהם אפשר להאמין הכל !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה