לפני
שבוע, בפרשת "קדושים תהיו", ניסיתי להבהיר לעצמי ולידידי כי לפי תפיסת
ספר 'ויקרא' - הקדושה היא מטרה הניתנת להשגה - לא רק על ידי יחידים אלא "כל
העדה כולם קדושים"! והתורה עוסקת בפרטי ה-'איך', איך נשיג את המטרה וכיצד
נהיה כולנו קדושים !
נראה
לי כי פרשת שבוע זה, "אמור", היא המשך ישיר של הפרשה הקודמת, המבקשת
להבהיר צד מסוים בנושא:
המין
האנושי ביקש משחר קיומו משמעות מטפיזית לחיים, למצוא טעם לחייו, והוא עושה זאת
בדרכים שונות המביאות להרגשת התעלות - על ידי: האמנות, האהבה, הדת, וחיפושי דרך
להנצחה ואלמוות! אולם, היהדות מלמדת אותנו
שרק הקדושה היא אשר תוסיף מימד זה לחיינו. וכמו שראינו בפרשת 'קדושים' – לא על ידי
הנזרות ובריחה מן החיים, אלא על ידי הכנסת קדושה לחיים עצמם.
אם
נתבונן נראה כי הרבה מן החוקים והדינים תפקידם להורות לנו איך להכניס קדושה לחיי
היומיום [דוגמא נאה – "הקידוש" בסעודת השבת, המראה שהיא סעודת-מצווה ואינה סתם אוכל]. חלק מן
המצוות מיועדות לכלל ישראל וחלק מיוחד לכהנים, אנשי הפולחן.
נושא
בולט במיוחד הוא המוות, כאשר בדתות עתיקות וגם בחדשות – האדם נושא עיניו
לכהנים ולמקדשים כדי לזכות בנתח שמימי מיד עם הסתלקותו. מכאן 'פולחן המוות'! והתפקיד
המרכזי של הכומר בלוויה. לעומת זאת, מצווה התורה בפרשתנו "אמור אל הכהנים
בני אהרן - לנפש לא ייטמא בעמיו" [ויקרא כא 1].
נזכיר
לעצמנו את פולחן המתים המפואר במצרים, שזה עתה יצאו ישראל ממנה - "הפירמידות",
"הספינקס" ו"ערי המתים". אמנם לא כל אדם היה יכול להרשות
לעצמו את הפאר וההוצאות הכרוכות בטקסי המוות שנוהלו ע"י הכהנים, הם יוחדו
לעשירים-האצילים ומשפחת המלוכה, כי הרי עיקר פרנסת הכהנים באה מתעשיית
המוות.
הכהן
הישראלי, לא רק שאינו עוסק בכך – הוא מנוע בכלל מלגשת לתחום המת! בכך מודגש
שתפקידו הוא לא לשרת את המתים אלא להורות ולהדריך את החיים !
כדי
לא לתת לאיסור זה ממדים דמוניים, נקבעה אפשרות לכהן להטמא לשבעת קרוביו [אב, אם,
בן, בת, אח, אחות, אשה], ולפי רבי עקיבא הוא לא רק רשאי אלא מחויב.
כי
הטיפול במת וקבורתו הם חובה אנושית עליונה, והכהן אינו יכול להסתתר מאחרי גלימתו
ולהתחמק מאחריותו לשארי בשרו !
כך
מחויב אפילו הכהן הגדול לטפל בקבורתו של
'מת-מצווה' [אדם שנפטר במקום שאין לו קרובים]!
לא
המוות מטמא את הכהן אלא העברת מרכז חובותיו מן החיים אל המתים.
הכבוד
לחיים ['קדושת החיים'] הנו הגורם לכך שהדאגה לצרכי המתים היא אחת החובות הדתיות
החשובות ביותר. במסורת ישראל לא עסקו בקבורה אנשי מקצוע [הנעשים אדישים במשך הזמן]
אלא חבורות מתנדבים בשם "חברה קדישא". אלה לא רואים במוות תופעה מרהיבה הטעונה
הנצחה, אלא חלק ממעגל החיים שכולנו צפויים לו !
מאלפת
גישת הקבלה, שאינה רואה במוות סיום אלא שלב קיום נוסף ושונה. כאשר היא מביאה כדוגמא את הגרעין והשיבולת: הגרעין הנטמן באדמה נרקב וחדל להתקיים, אך מתוך הרקב
וההתפוררות צומחת השיבולת עם שפע גרעינים חדשים.
במצרים
העתיקה נמשכו טקסי קבורת המת 70 יום, כאשר לכל יום ושבוע טקסים משלו. לעומת זאת,
היהדות מגבילה את זמן הקבורה לקצר ביותר [בירושלים, שלה קדושה כשלעצמה, יש לקבור את
המת בו ביום].
לכהן
ול"רב" אין תפקידים מיוחדים בקבורה! החובה הדתית היחידה מוטלת על בן
המשפחה היא אמירת "קדיש", שאינה תפילה למתים אלא שבח והודאה לקב"ה
גם במצב זה.
[ראה גם הקטע על "אבלות"]
אמור
התורה מזהירה את הכהנים בפרשתנו:
"דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי
בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי
אֲנִי ה'" (ויקרא כב 2). לכאורה ציווי זה קשה מאד - הרי הכהנים הם המטפלים
בקדשי בני ישראל, ולמה התורה מזהירה אותם להינזר – כלומר לפרוש מהם? ועוד קשה, אם
הכהנים הם אלה שהציווי מופנה אליהם, מי "הם" המוזכרים בפסוק? אם
"הם" הנם בני ישראל הרי שהקטע "אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי
ה'" היה צריך להיות צמוד למילים "מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאל",
לפי
העקרון של סמיכות.
הפסוקים
הבאים (3-7) עוסקים באזהרת הכהנים מלאכול קדשים בטומאה. אם כן, ההינזרות והפרישה הם
מקדשי ה', בזמן טומאתם של הכהנים. פירוש זה קשה, שהרי עדיין לא הזכירה התורה את
האיסור לאכול קדשים בטומאה. קודם היה צריך להופיע האיסור ורק אחר כך הציווי לפרוש
ממנו. את הקושי השני פותר רש"י בשיטת "סרס המקרא ודרשהו". לומדים
את הפסוק כאילו הוא נכתב בסדר מילים זה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו
וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי וְלֹא
יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲנִי ה'". הרמב"ן בפירושו 'על דרך האמת' [כלומר
לפי הקבלה] מציע הבנה חדשה: לשיטתו הרישא של הפסוק עוסקת בהינזרות מקדשי בני ישראל
והסיפא באיסור "חילול השם". עדיין, לשיטתו לא ברור, מה פשר האזהרה ברישא?
המדרש
מסביר את העניין בכיוון אחר: הכהנים שמונו לטפל בקדשים ובקרבנות עלולים לראות עצמם
כבעלי הבית. לא רק כמי שמונה לטפל בקדשים אלא כבעלים על קדשי ה'. לכן התורה מזהירה
אותם: אתם רק משמשים לפני המקום עבור בני ישראל. יש כאן אזהרה חמורה: אל תתייחסו
אל הקרבנות כרכושכם הפרטי אלא הינזרו מהם. אמנם בחלק מן הקרבנות יש לכם חלק, אבל
אל תגעו במה שלא הותר לכם. וזו לשון המדרש:
"ד"א מדבר
בכהנים: אמר הקב"ה למשה לך אמור לאהרן ולבניו דייכם שהורשתי אתכם מן הנותרת
של מזבח שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, לא תאמר הואיל והשליטני על הקרבנות
ועל העולות הכל מותר לפני... על כך נאמר "וְרָב כֹּפֶר אַל יַטֶּךָּ"
(איוב לו יח) לא מפני שהשלטתיך (עשיתי אותך רב). בכפרתן של בני תטה עצמך ליגע עצמך
בקדשים, לכן נאמר וינזרו מקדשי בני ישראל" (ילקוט שמעוני איוב רמז תתק"כ(.
לפי
מדרש זה דבריו של הרמב"ן מובנים לגמרי: כהן שמתייחס לקדשים כאל רכושו הפרטי
גורם לחילול השם! בכיוון זה הולך גם הספורנו במקום וזו לשונו:
"שלא יחשבו (הכהנים)
שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כעניין "מנודה לתלמיד אינו מנודה
לרב" (מועד קטן טז ע"א). ולא יחללו את שם קדשי - ולא יחללו את שם אותו
ההקדש שישראל מקדישין לי שקראו עליו שם קודש".
שיטה
זו של המדרש ובעקבותיו הרמב"ן והספורנו, הופכת איסור ואזהרה אלה לרלוונטיים
בכל הדורות, גם בזמן שאין קרבנות והכהנים אינם אוכלים קדשים בטהרה.
מכאן
אזהרה לכל הממונים על הקדשות וכספי ציבור - לכל השרים, ראשי עיריות, ראשי ממשלות,
מנהלי העמותות וראשי המוסדות העוסקים בקודש:
היזהרו
שלא לטשטש את הגבולות בין קדשי ה' לרכושכם הפרטי. שמירה על הפרדה זו כנדרש ובצדק
גם על פי כל חוק כולל חוק העמותות וכללי רשם ההקדשות, היא בעצם שמירה על ציווי
התורה. שמירה על כללי המינהל התקין, השקיפות והזהירות מניצול כספי העמותה לקבלת
טובות הנאה פרטיות על ידי חבריה ומנהליה תבטיח אוירה של קידוש שם שמיים וממילא
תגרום לחיבת התורה, כבוד התורה ומכאן לקיומה.
אם
נצליח בכך, נוכל לדרוש הפרדה זו ביתר תוקף מכל מי שממונה על כספי ציבור, מכל
המכהנים בתפקיד ציבורי וממונים על קופה ציבורית מכל סוג שהוא ולקרא להם אנא הינזרו
"מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל".
ו"לתורה
היום": ישמעו עובדי המדינה, הממלאים כיום תפקידי הכהנים והלויים, ואל יתייחסו
לתקציבים העוברים דרכם כאל רכושם. הסמכות אינה מקנה בעלות. זאת אני מעלה אף
שלכאורה הדבר נראה מובן מאליו. כי אני נכוויתי מאד, ואיני היחיד.
הבה
נתפלל לחידושה של ההלכה המקורית וליישומה המלא בכל התחומים.
אמור
– הקדושה והמוות
נושא בולט במיוחד הוא המוות, כאשר בדתות עתיקות, וגם בחדשות –
האדם נושא עיניו לכהנים ולמקדשים כדי לזכות בנתח שמימי מיד עם הסתלקותו. מכאן 'פולחן המוות'! והתפקיד המרכזי של הכומר
בלוויה. לעומת זאת, מצווה התורה בפרשתנו: "אמור אל הכהנים בני אהרן - לנפש לא
ייטמא בעמיו" [ויקרא כ'א 1].
נזכיר
לעצמנו את פולחן המתים המפואר במצרים, שזה עתה יצאו ישראל ממנה -
"הפירמידות", "הספינקס" ו"ערי המתים". אמנם לא כל
אדם היה יכול להרשות לעצמו את הפאר וההוצאות הכרוכות בטכסי המוות שנוהלו ע"י
הכהנים, הם יוחדו לעשירים-האצילים ומשפחת המלוכה, כי הרי עיקר פרנסת הכהנים באה
מתעשיית המוות.
הכהן
הישראלי, לא רק שאינו עוסק בכך – הוא מנוע בכלל מלגשת לתחום המת! בכך מודגש שתפקידו
הוא לא לשרת את המתים אלא להורות ולהדריך את החיים!
כדי
לא לתת לאיסור זה ממדים דמוניים, נקבעה אפשרות לכהן להטמא לשבעת קרוביו [אב, אם,
בן, בת, אח אחות, אשה] ולפי רבי עקיבא הוא לא רק רשאי אלא מחויב.
כי
הטיפול במת וקבורתו הם חובה אנושית עליונה, והכהן אינו יכול להסתתר מאחרי
גלימתו ולהתחמק מאחריותו לשארי בשרו.
כך
מחויב אפילו הכהן הגדול לטפל בקבורתו של 'מת-מצווה' [אדם שנפטר במקום שאין לו
קרובים] !
לא
המוות מטמא את הכהן אלא העברת מרכז חובותיו מן החיים אל המתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה