ימי הספירה
מוזכרים בתורה בין המועדים. הימים הללו הם חיבור בין מועד יציאת מצרים לזמן מתן
תורה והם מעין "חול-המועד" ארוך. בימים אלה גם בשלה התבואה, תחילתם
בקצירת העומר הראשון וסיומן בשתי הלחם, מ"ראשית קצירכם" ועד "מנחה
חדשה". הבה נראה את אשר מצווה התורה [ויקרא כג]:
ט וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם,
כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם
אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת
הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים
בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה . יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן
אִשֶּׁה לַָה'--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם
הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם
לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס}
המספר שבע החוזר כאן - רבה סמליותו
ומשמעותו: לכל דבר גשמי יש ששה ממדים: לפנים, לאחור, ימין ושמאל, למעלה ולמטה, אך
אין הוא שלם עד שיכלל בו הממד השביעי – התוכן, שהוא המהות. לכן הבריאה היתה שלמה
רק לאחר שהיום השביעי, יום המהות, הצטרף אל ששת ימי המעשה.
אל המסגרת של שבוע מצרפת התורה שבע
פעמים שבע, אליהם נוסף היום החמישים הנותן לכל הימים שלפניו את המהות והשלמות. בסוכות
נוסף היום השמיני – עצרת. ובפסח יום העצרת הוא שבועות [רמבן].
שבע פעמים
של ספירות כאלה מצטרפים ל-350 יום, אליהם מצטרפים 'שלושת-הרגלים', שהם חורגים מימי
החול הרגילים ויחד מהווים את השנה בת 365 יום [בממוצע].
כדי להבין מהות
זו לעומקה עלינו לשים לב למשמעות מילים ומושגים בעברית. המושגים הקשורים לנושא
שחרור הם: חופש, חירות, דרור.
חופש לרוב
משמעותו הינתקות מסדר כובל
לתקופה מסוימת.
חירות היא
שחרור מוחלט מכל כורח חיצוני.
דרור הוא
שחרור נרחב החל על קבוצה או גוף גדול ["דרור תתנו לארץ"].
המושג
"חירות" [מנוגד ל"שעבוד"] אינו זהה עם חוסר שליטה או הפקרות. בניסוח
החריף המתאים לזמננו של ריה"ל
"עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו בן-חורין".
חירות כוללת
את הזכות של האדם לקבל על עצמו מחויבויות וכללי התנהגות, ואילו עבדות טומנת בחובה
את הנטיה לאנרכיה – כך אומרים חז"ל: "עבדא בהפקרא ניחא ליה". ולומדים
מן הפסוק "וירד משה מן ההר ושני לוחות העדת בידו.. והמכתב מכתב א-לוהים הוא
חרות על הלוחות "אמר רבי יהושע בן לוי, אל תקרי חרות אלא חירות, לפי שאין לך
בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" [אבות ו' משנה ב'].
בעקבות דברים אלה
אבקש להצביע על הקשר בין המספר שבע לבין החירות הרוחנית. כך נוכל להבין יותר לעומק
את מהות ספירת העומר, שאינה רק ספירת ימים אלא גם ספירת שבועות. בספירת הימים
נזכור את אשר אמרו חז"ל "במצרים שקעו בני ישראל ב-מ"ט שערי טומאה".
ונזקקו ל-מ"ט ימים להתעלות ולהיחלץ מהם.
זה נותן תשובה טובה לשאלה על
"דיינו". למה אנו אומרים "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו
את התורה" - אם ישראל הגיעו לדרגה שהיו כולם
ראויים לקבל את התורה – דיינו.
שבע
שנים מהוות שמיטה "שבת הארץ". שבע שמיטות (שבתות שנים) יצרפו אליהן את שנת
החמישים – ה"יובל" בו ניתן דרור לארץ וליושביה.
ימי "ספירת-העומר" הם מעיקרם ימי
חג ושמחה, והפכו לימי אבל רק לאחר חורבן בית שני, בימי מרד בר כוכבא. יסודם בסיפור
המובא בגמרא [יבמות סב]:
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים
תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס. וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו
כבוד זה לזה. ...תנא: וכולם מתו מפסח ועד עצרת".
מהסיפור הזה עולות כמה תמיהות:
אמרו – מי
הם האומרים? [לא מצאנו מקור לברייתא]
שנים עשר אלך זוגים תלמידים – האם יש מקבילה שסופרים תלמידים בזוג?
מגבת עד אנטיפרס – אלו נקודות סמוכות למדי בנחלת יהודה, שאינן מציינת אזור מסוים.
לא נהגו כבוד זה לזה – האם זה מחייב עונש מיתה?
ולמה זה לזה ולא זה בזה?
תנא – בדרך
כלל כך ההקדמה לציטוט משנה או ברייתא, היכן יש משנה כזו?
מפסח עד עצרת – למה לא המושג '"ספירת העומר" ואם אמנם מתו בחטאם, למה אלה ימי
אבל?
למה על חורבן
הבית נקבע יום צום אחד [ט' באב] ושלושה שבועת אבל [בין המצרים], ועל תלמידי רבי
עקיבא 33-43 ימי אבל ללא יום צום מרכזי?
אם אכן לא
נהגו כבוד כראוי זה לזה מדוע יש להתאבל עליהם?
נראה כי סיפור זה כסיפורים אחרים בתלמוד
קשורים וכרוכים במרד בר-כוכבא, היהודי שמרד ברומי האדירה והקים שלטון עצמאי בארץ
ישראל. מרד שאחריתו היתה חורבן נורא ואלפיים שנות גלות !
אנשי התלמוד הבבלי התנגדו ברובם למרד
זה, וכאשר נערך התלמוד החלקים הקשורים למרד הוצנעו או נאמרו ברמיזה מחשש השלטון
הרומאי האכזרי. בעת המרד עצמו נמנעו חכמים
לצאת נגדו בפומבי: א. כי מנהיגו הרוחני היה גדול הדור רבי עקיבא עצמו וכבודו. ב. כי הם ישבו בבבל ולא היתה להם סמכות ישירה
על ארץ ישראל.
מכאן הביטוי 'אמרו' שהוא שכיח
בגמרא בצירוף "אמרו במערבא" [כלומר אמרו בארץ ישראל שהיא דרומית-מערבית
לבבל].
המושג זוג או זוגים מצוי לרוב בשימוש
קרבי-צבאי. מרבית המחתרות מבוססות על חוליות פעולה של שניים - מבצע ומחפה. זוג הוא
גם חלק מהרתמה, דבר המזכיר סיפור אחר על תלמידי רבי עקיבא שהיו עוקרים עץ תוך כדי
דהירת רכיבה.
גבת ואנטיפטרוס הם מקומות הקשורים למהלך חייו של רבי עקיבא שהחל את חייו התורניים בשפלת
יהודה, בה העיירה גבת היא מרכזית ומבצר אנטיפטר הוא המקום בו היה
עצור בסוף חייו.
'לא נהגו כבוד זה לזה' – לא נאמר 'זה בזה' אולי כדי לרמוז לעונש על שלא נהגו כבוד בחכמי בבל
ופעלו נגד הוראותיהם.
לדעתי עדיפה
גרסת ארץ-ישראל [בראשית רבה סא]:
רבי עקיבה
[סיומת השם בירושלמי] אומר: אם העמדתה תלמידים בנערותך, העמד תלמידים בזקנותך,
שאין אתה יודע איזה מהם הקב"ה מכתב
עליך הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.
שנים עשר אלף
זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבה מגבת עד אנטיפטריס, וכולם מתו בפרק אחד. למה?
שהיתה עינם צרה אלו באלו [נ"א בתורה] ובסוף העמיד שבעה: ר' מאיר
ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בן
יעקב. ויש אומרים: ר' יהודה ור' נחמיה ור' מאיר ור' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ור' חנניה
בן חכינאי ור' יוחנן הסנדלר. אחר להם: בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עינם צרה בתורה
אלו באלו. אלא, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ-ישראל תורה.
בקטע אחר באותו הקשר נאמר שהם מתו 'מיתה
רעה', ורב נחמן אומר מיתה רעה היא אסכרה [נזכיר כי המילה הערבית, ממוצא אפריקני,
לחיילים היא "אסכרי". הצבא הרומי גייס את לגיונות אפריקה להילחם במרד.
מכאן אולי גם האכזריות הנוראה, כמו לא לתת את גוויות המורדים לקבורה. דבר שהיה
מקובל באפריקה אך לא באירופה].
הנהגת אבל בימי ה'ספירה' לציון כשלון
המרד יכול גם להסביר את חגיגת לג בעומר בו
היה כנראה נצחון מרשים של המורדים, ואת הדלקת המשואות להעברת אותות למרחוק, וכמובן
את החץ וקשת [אולי שחרור ירושלים שהחזיק מעמד רק ימים ספורים ולכן לא נמשך לחוג אותו...].
השערה זו נתמכת בנוהג הדלקת המשואות].
יתן ה' וימי האבל שנגזרו עלינו יחזרו
ויעשו במהרה בימינו מאבל לשמחה ומיגון ליום טוב ונזכה לגאולה שלמה – הללויה !
ולעניין "ספירת העומר". הבה
ננסה להבין רעיון הצפון בו. עם ישראל נצטווה להקריב ביום הראשון של פסח הוא יום
יציאת מצרים, את השעורים. מהם נעשים הן החמץ והן המצה, אשר בהרכבם הכימי אין הבדל.
ההבדל הוא רק בתחום "הזמן", כאשר החמץ מושהה ומספיק לתפוח.
מבחינה סמלית החמץ נושא עמו קונוטציות
שליליות. הוא סמל ל"יצר הרע" המגרה את האדם ומפריע לו לקיים את המצוות.
התלמוד מספר [בבלי, מסכת ברכות יז עמוד
א']: "רבי אלכסנדרי בתר דמצלי [לאחר התפילה] אמר הכי: ריבון
העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב "שאור שבעיסה"
ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב
שלם".
מובא בנוסח קצת שונה בתלמוד ירושלמי
[ברכות ד' דף ז' טור ד' הלכה ב']: "רבי תנחום בר איסכולסטיקה [מילולית:
שיטת לימוד] מצלי: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבנו, שכך
בראתנו לעשות רצונך. אתה חפץ ואנו חפצים, ומי מעכב? "שאור שבעיסה" גלוי
וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו, אלא יהי רצון..."
לא נעמוד הפעם על השוני בין בבלי
לירושלמי, אלא נציין שאנו רואים בשניהם שהביטוי "שאור שבעיסה" הוא כינוי
ליצר-הרע.
לענייננו, תורת היהדות אינה דורשת מן
האדם בישראל לאכול מצה כל השנה ולבער לחלוטין את החמץ. יש אכן דתות אחרות הדורשות
כך, אך הן נכשלו לחלוטין. היהדות אינה דורשת לחסל את היצר-הרע אלא להתגבר עליו
ולשלוט בו. אכילת מצה במשך שבוע שלם מיועדת לסמל כי אנו מסוגלים לעמוד בכך ולהתגבר
ולו רק על תאווה אחת לזמן קצר. מכאן ואילך על האדם להכשיר את עצמו להתגבר על יצריו
ולהתכונן נפשית לקראת השיא שהוא "קבלת
התורה". ימי הספירה הם הכנה לקראתה. ביום החג מקריב האדם את "שתי
הלחם" שהוא דוקא קרבן העשוי מלחם חמץ, להראות שניתן לעבוד את הבורא
בשני היצרים.
יש סמל גם ביום ההתחלה. ביום הראשון של
הפסח חוגג האדם את יציאתו מעבדות לחירות, וביום השני הוא מתחיל לעסוק
ב"עומר" בטיפול ביצריו פנימה לקראת היותו ראוי לקבל את התורה.
ואנו נספור ונעלה מעלה מדי יום – לקראת יום
מתן תורתנו באהבה, בלבב שלם !
נעבור לעוד כמה הבהרות בנושא "ספירת
העומר":
האמנם "שנים-עשר אלף זוגי
תלמידים" פירושו 24.000? לאו דוקא! המכיר את אורח האגדתא בגמרא יודע כי
חז"ל בעקבות התורה השתמשו בשפת "קודים" – מונחים המובנים ללומדים
אך משמעותם שונה לקוראים שאינם "חברים".
נסתכל בתורה ונראה שנים עשר הוא מושג
הבא לבטא את כלל האומה על כל שבטיה ["אלף" אינו בהכרח מספר של כמות].
היחידה הצבאית היסודית הנהוגה בימינו
בצה"ל קרויה "כיתה" ועליה ממונה מ"כ [מפקד כיתה]. מספר כיתות
מאוגדות ל"מחלקה" ועליה ממונה מ"מ [מפקד מחלקה"]. כמה מחלקות
מאוגדות ל"פלוגה" ועליה ממונה מ"פ [מפקד פלוגה]. בימי המקרא היה
המפקד בדרך הנמוך קרוי "שר עשרה" ומעליו "שר מאה" ועליהם
"שר אלף" [כאשר גודלן המספרי של היחידות היה גמיש בהתאם לצרכים]. בעצם
גם כיתה מורכבת מ"חוליה" ועוד
חוליות. בימי מרד בר כוכבא "זוגים".
מרד בר-כוכבא [או בשמו המקורי, כפי שהתגלה לנו באגרותיו – שמעון בן
כוסבא] אכן דוכא באכזריות נוראה- שליש מעם ישראל חוסל, מרבית הארץ נהרסה
ביסודיות. בר-כוכבא נפל בקרב ביתר, ומנהיג המרד רבי עקיבה בן יוסף הוצא
להורג באכזריות "סרקו את בשרו במסרקות של ברזל". המערכה נכשלה ,אך מי
ניצח במלחמה –רבי עקיבא שהחדיר את הלאומיות בעם ישראל. אנו שבנו לארצנו, והיכן היא
האימפריה הרומית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה