ראייה מביאה לאמונה – "וירא
ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שמות
יד 31, ט'ו 1].
למן אותו יום השיר והשבח הם הלשון
האמיתית של האמונה, מרבית התפילות אינן בקשות ותחנונים אלא שבח והודיה. "שירת-הים"
היא עד היום חלק מנוסח התפילה היומי.
אולם לשירה יש גבולות, כשם שהעדר שירה
עלול להביא תוצאות חמורות.
על הפסוק "ולא קרב זה אל זה כל
הלילה" [יד 20] אומר רבי יוחנן "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה [בעת
קריעת ים-סוף], אמר להם הקב"ה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים
שירה?" [מגילה י']. אותה אמפתיה עם כאבו של האויב מובאת כסיבה לאי-אמירת
הלל שלם בחג הפסח [פרט ליום הראשון], אבל ה' לא מיחה בידי משה ובני ישראל מלומר
שירה כאשר ראו את אויביהם מונחים על שפת הים. הקב"ה מנע לומר שירה רק ממלאכי
השרת, כי הם לא סבלו והתענו 400 שנה. גם בתקופת העבדות ההיא עסקו המלאכים בשירה
ובזמרה, ועתה הם מבקשים להוסיף זמר. אומר להם הקב"ה אתם שלא היה לכם חלק בסבל
ובייסורים אין לכם להצטרף לשיר התשועה !
לעומת זאת אנו מוצאים בחז"ל מעשה המעיד
על גישה שונה. התנא בר-קפרא [חברו ובן זמנו של רבי יוחנן, שניהם מן המאה השלישית כאשר
רבי יוחנן ישב בטבריה ובר-קפרא במרומי הגולן] אומר "ביקש הקב"ה לעשות
חזקיהו משיח ומדוע נמנע ממנו? כי כשראה חזקיהו את נס ההצלה של ישראל מידי סנחריב
לא אמר שירות ותשבחות לקב"ה" [סנהדרין צד עמוד א].
מלך גדול וצדיק היה חזקיהו ואף חיבר
תפילה, אולם היה לו חסרון – הוא לא ידע לומר שירה בשעה הראויה. התלמוד מספר לנו
[סנהדרין צד ב] על גדולתו של חזקיהו אשר הוא שהנהיג חוקים שחייבו לימוד תורה
"נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. אבל חוקי
הכפייה אינם באים במקום המשיכה והמאור אשר בשירה... התלמוד מספר שחוקי חזקיהו אכן
הביאו הישגים "בדקו מדן ועד אילת... ולא מצאו מי שלא היה בקי בדיני טומאה
וטהרה".
אולם הישג גדול זה לא האריך שנים ועם
מות חזקיהו ועליית מנשה נשכחה התורה. הסיבה – כי לא ראו את השירה שבתורה.
גדולה שבת זו הבאה לפני עשר הדברות על
צוויה הכפייתיים. קודם יש להאמין ולשיר, ואז הלב נפתח לקבל את התורה. לכן קודמת שבת "שירה"
לשבת "יתרו" של קבלת התורה.
[ותודה
לידידי רבי ומורי הרב הסופר והמשורר פנחס הכהן פלאי זצ"ל שהעמידני על מאור
זה].
ומה המיוחד והנעלה דוקא בשירה?
עבודת הבורא שבלב באה לביטוי בשלושה
אופנים:
תפילה – בה
האדם שופך את לבו לפני ה';
בכי – צער
ובקשה לישועה, שהיא גדולה במעלה מתפילה רגילה ועליה נאמר "אם ננעלו שערי
תפילה – שערי דמעה לא ננעלו". אך לגבר המצוי קשה לבכות. יש אדם שקשה לו לבכות
בשל הגאווה העצמית
ויש מפני שהשכל הקר עוצר את השתפכות
הרגש, אך בהתרחש צרה אמיתית [מחלה או מוות] אין השכל מסוגל לבלום והאיש הבוכה
מפגין בדמעותיו תלות מוחלטת בריבונו-של-עולם, והגאווה אין לה מקום כאשר היגון גובר
על השליטה עצמית.
בכי מביע חולשה ואין-אונים, והאדם שאינו
מסוגל להתגבר בכוחות עצמו שוטח לבו לפני א-ל עליון.
שירה –
הצורה הנעלה ביותר שביסודה הכרת הטוב! ההסתייגויות והספקות נעלמים והשבח לא-ל
מתפרץ ממעמקי הנפש. השירה בצורתה הנעלה
היא התמזגות עם השירה הגדולה של הטבע.
חזקיהו לא זכה לראות את התגלמותו
המוחלטת של הטוב בעולם, לו היה מגיע להודיה עד כדי התמסרות מוחלטת היה מביא את
הגאולה לעולם.
אנו שאיננו במדרגה זו, חייבים אנו לומר
לפניו שירה ולהודות על כל נשימה, על כל הנאה, על היופי והטוב [אם כי אנו יודעים
ואיננו מתעלמים מן הקיום של הרוע והכיעור].
לראשונה בפרשת "בשלח", בעת
קריעת ים-סוף ראה עם ישראל את היד הגדולה, את שינוי חוקי הטבע ואת הנס הפלאי למען
גאולת ישראל – ועם השירה האדירה באה גם האמונה השלמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה