בספירת העומר
ימי הספירה מוזכרים בתורה בין המועדים. הימים הללו הם
חיבור בין מועד יציאת מצרים לזמן מתן תורה והם מעין "חול-המועד"
ארוך. בימים אלה גם בשלה התבואה. תחילתם בקצירת העומר הראשון וסיומן בשתי
הלחם: מ"ראשית קצירכם" ועד "מנחה חדשה". הבה נראה את אשר
מצווה התורה [ויקרא כ"ג]:
ט וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם
וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם
אֶל-הַכֹּהֵן. יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי
ָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם
אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה . יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן,
אִשֶּׁה לַָה'--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא
תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם:
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס}
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת
הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת
תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת
הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ
לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ
תֵּאָפֶינָה: בִּכּוּרִים ל-ה' יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם
בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם: יִהְיוּ עֹלָה,
לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ ל-ה' יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי
כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה
לִפְנֵיה' עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לכֹּהֵן. כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם
הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת
שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב
אֹתָם, אֲנִי ה'ֱא-להֵיכֶם. {פ}
שלוש מצוות נאמרו כאן: הקרבת
העומר, ספירת העומר, שתי הלחם, וכולן משולבות זו בזו. אך אנו נדון היום רק
באמצעית המשלבת בין השתיים.
המספר שבע חוזר כאן - ורבה סמליותו
ומשמעותו: לכל דבר גשמי יש ששה ממדים: לפנים ולאחור, ימין ושמאל, מעלה ומטה, אך
אין הוא שלם עד שיכלל בו הממד השביעי – התוכן, שהוא המהות.
לכן הבריאה היתה שלמה רק לאחר שהיום
השביעי, יום המהות, הצטרף אל ששת ימי המעשה.
אל המסגרת של שבוע מצרפת התורה שבע
פעמים שבע, אליהם נוסף היום החמישים הנותן לכל הימים שלפניו את המהות והשלמות.
שבע פעמים של ספירות כאלו מהוות
בצירופן 350 יום, אליהם מצטרפים 'שלושת-הרגלים', שהם חורגים מימי
החול הרגילים ויחד מהווים את השנה בת 365 יום (בממוצע).
כדי להבין מהות זו לעומקה עלינו
לשים לב למשמעות מילים ומושגים בעברית. המושגים הקשורים לנושא שחרור הם: חופש,
חירות, דרור.
חופש – משמעותו לרוב היא הינתקות מסדר
כובל לתקופה מסוימת
חירות – היא שחרור מוחלט מכל כורח חיצוני
דרור – הוא שחרור נרחב החל על
קבוצה או גוף גדול.
"דרור תתנו
לארץ".
המושג "חירות" (מנוגד ל"שעבוד")
אינו זהה עם חוסר שליטה או הפקרות. בניסוח החריף המתאים לזמננו של ריה"ל
"עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו בן-חורין".
חירות כוללת את הזכות של האדם לקבל על
עצמו מחויבויות וכללי התנהגות, ואילו עבדות טומנת בחובה את הנטיה לאנרכיה – כך
אומרים חז"ל: "עבדא בהפקרא ניחא ליה". ולומדים מן הפסוק "וירד משה
מן ההר ושני לוחות העדת בידו... והמכתב מכתב א-לוהים הוא חרות על הלוחות".
אמר רבי יהושע בן לוי: אל תקרי חרות אלא חירות, לפי שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק
בתורה" [אבות פרק ו' משנה ב'].
בעקבות דברים
אלה אבקש להצביע על הקשר בין המספר שבע לבין החירות הרוחנית. כך נוכל להבין יותר
לעומק את מהות ספירת העומר, שאינה רק ספירת ימים אלא גם ספירת שבועות. בספירת
הימים נזכור את אשר אמרו חז"ל "במצרים שקעו בני ישראל ב-"מ'ט שערי
טומאה" ונזקקו ל-מ'ט ימים להתעלות ולהיחלץ מהם.
זה נותן תשובה טובה לשאלה על
"דיינו". למה אנו אומרים "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את
התורה- דיינו?" - אם ישראל הגיעו לדרגה שהיו כולם ראויים לקבל את התורה – דיינו
בכך.
שבע שנים מהוות שמיטה, "שבת הארץ". שבע שמיטות (שבתות שנים) יצרפו אליהן את שנת החמישים – ה"יובל"
– בו ניתן דרור לארץ וליושביה.
ימי "ספירת-העומר" הם
מעיקרם ימי חג ושמחה והפכו לימי אבל רק לאחר חורבן בית שני, בימי מרד בר כוכבא.
יסודם בסיפור המובא בגמרא [מסכת יבמות סב]:
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו
לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס. וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה
לזה....תנא: וכולם מתו מפסח ועד עצרת".
בסיפור זה יש כמה תמיהות:
אמרו – מי הם האומרים? [לא מצאנו מקור לברייתא]
שנים עשר אלך זוגים תלמידים – האם יש מקבילה לכך שסופרים תלמידים בזוג?
מגבת עד אנטיפרס – אלה נקודות סמוכות למדי בנחלת יהודה שאינן מציינת אזור מסוים.
לא נהגו כבוד זה לזה – האם זה מחייב עונש מיתה?
ולמה זה לזה ולא זה בזה?
תנא – בדרך כלל כך ההקדמה לציטוט משנה או ברייתא. היכן יש משנה כזו?
מפסח עד עצרת – למה לא המושג '"ספירת העומר" ואם אמנם מתו בחטאם, למה
אלה ימי אבל?
למה על חורבן הבית נקבע יום צום אחד
[ט' באב] ושלושה שבועות אבל [בין המצרים], ועל תלמידי רבי עקיבא 33-49 ימי אבל ללא
יום צום מרכזי?
אם אכן לא נהגו כבוד כראוי זה לזה מדוע
יש להתאבל עליהם?
נראה כי סיפור זה כסיפורים
אחרים בתלמוד קשורים וכרוכים במרד בר-כוכבא - היהודי שמרד ברומי האדירה והקים
שלטון עצמאי בארץ ישראל. מרד שאחריתו היתה חורבן נורא ואלפיים שנות
גלות!
אנשי התלמוד הבבלי התנגדו ברובם
למרד זה, וכאשר נערך התלמוד, החלקים הקשורים למרד הוצנעו או נאמרו ברמיזה
מחשש השלטון הרומאי האכזרי. בעת המרד עצמו נמנעו חכמים לצאת נגדו בפומבי: א.
כי מנהיגו הרוחני היה גדול הדור רבי עקיבא בעצמו ובכבודו. ב. כי הם ישבו
בבבל ולא היתה להם סמכות ישירה על ארץ ישראל.
מכאן הביטוי 'אמרו' שהוא שכיח
בגמרא בצירוף "אמרו במערבא" [כלומר, אמרו בארץ ישראל שהיא דרומית-מערבית
לבבל].
המושג זוג או זוגים מצוי
לרוב בשימוש קרבי-צבאי. מרבית המחתרות מבוססות על חוליות פעולה של שניים
- מבַצע ומחפה. זוג הוא גם חלק מהרתמה, דבר המזכיר סיפור על תלמידי רבי עקיבא
שהיו עוקרים עץ תוך כדי דהירת רכיבה.
גבת ואנטיפטרוס הם מקומות הקשורים למהלך חייו של רבי עקיבא שהחל את חייו
התורניים בשפלת יהודה, בה העיירה גבת היא מרכזית ומבצר אנטיפטר
הוא המקום בו היה עצור רבי עקיבא בסוף חייו.
'לא נהגו כבוד זה לזה'– לא
נאמר 'זה בזה', אולי כדי לרמוז לעונש על שלא נהגו כבוד בחכמי בבל ופעלו נגד
הוראותיהם.
בקטע אחר באותו הקשר נאמר שהם
מתו 'מיתה רעה'. רב נחמן אומר: מיתה רעה היא אסכרה. נזכיר כי המילה הערבית, ממוצא
אפריקני, לחיילים היא "אסכרי". הצבא הרומי גייס את לגיונות אפריקה
להילחם במרד. מכאן אולי גם האכזריות הנוראה (כמו לא לתת את גוויות המורדים לקבורה,
דבר שהיה מקובל באפריקה אך לא באירופה).
הנהגת אבל בימי ה"ספירה"
לציון כשלון המרד יכולה גם להסביר את חגיגת ל"ג בעומר בו היה כנראה נצחון
מרשים של המורדים, ואת הדלקת המשואות להעברת אותות למרחוק. וכמובן את החץ וקשת (אולי
שחרור ירושלים שהחזיק מעמד רק ימים ספורים ולכן לא המשיכו לחגוג אותו. השערה זו נתמכת בנוהג הדלקת המשואות).
יתן ה' וימי האבל שנגזרו עלינו יהפכו
במהרה בימינו מאבל לשמחה ומיגון ליום טוב ונזכה לגאולה שלמה – הללויה!
ולעניין "ספירת העומר". הבה
ננסה להבין רעיון הצפון בו. עם ישראל נצטווה להקריב ביום הראשון של פסח הוא יום
יציאת מצרים – את השעורים, מהם נעשים הן החמץ והן המצה. בהרכבם הכימי של החמץ והמצה אין הבדל. ההבדל
הוא רק בתחום "הזמן", כאשר החמץ מושהה ומספיק לתפוח.
מבחינה סמלית החמץ נושא עמו קונוטציות
שליליות. הוא סמל ל"יצר הרע" המגרה את האדם ומפריע לו לקיים את המצוות.
התלמוד מספר [בבלי, ברכות י"ז
עמוד א]: "רבי אלכסנדרי בתר דמצלי (לאחר התפילה) אמר הכי: ריבון
העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? "שאור
שבעיסה" ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי
רצונך בלבב שלם".
ומובא בנוסח קצת שונה בתלמוד ירושלמי
[ברכות ד' דף ז' טור ד' הלכה ב']: "רבי תנחום בר איסכולסטיקה (מילולית:
שיטת לימוד) מצלי: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי שתשבור ותשבית
עולו של יצר הרע מלבנו, שכך בראתנו לעשות רצונך. אתה חפץ ואנו חפצים, ומי מעכב?
"שאור שבעיסה". גלוי וידוע לפניך שאין בנו כח לעמוד בו, אלא יהי רצון..."
לא נעמוד הפעם על השוני בין בבלי
לירושלמי, אלא נציין שאנו רואים בשניהם שהביטוי "שאור שבעיסה" הוא כינוי
ליצר-הרע.
לעניינינו, תורת היהדות אינה דורשת מן
האדם בישראל לאכול מצה כל השנה ולבער לחלוטין את החמץ. יש אכן דתות אחרות הדורשות
כך אך הן נכשלו לחלוטין. היהדות אינה דורשת לחסל את היצר-הרע אלא להתגבר עליו
ולשלוט בו. אכילת מצה במשך שבוע שלם מיועדת לסמל כי אנו מסוגלים לעמוד בכך ולהתגבר
ולו רק על תאווה אחת לזמן קצר. מכאן ואילך על האדם להכשיר את עצמו להתגבר על
יצריו ולהתכונן נפשית לקראת השיא שהוא "קבלת התורה". ימי הספירה
הם הכנה לקראתה. ביום החג מקריב האדם את "שתי הלחם" שהוא דווקא קרבן
העשוי מלחם חמץ, להראות שניתן לעבוד את הבורא בשני היצרים.
יש סמליות גם ביום ההתחלה: ביום
הראשון של פסח חוגג האדם את יציאתו מעבדות לחירות, וביום השני הוא מתחיל לעסוק
ב"עומר", בטיפול ביצריו פנימה, לקראת היותו ראוי לקבל את התורה.
ואנו נספור ונעלה מעלה מדי יום – לקראת יום מתן תורתנו באהבה,
בלבב שלם!
נעבור לעוד כמה הבהרות
בנושא "ספירת העומר":
האומנם "שנים-עשר אלף זוגי
תלמידים" פירושו 24.000 ? לאו דווקא! המכיר את אורח האגדתא בגמרא יודע כי
חז"ל בעקבות התורה השתמשו בשפת "קודים" [ולא במתמטיקה] – מונחים
המובנים ללומדים אך משמעותם שונה לקוראים שאינם "חברים".
נעיין בתורה ונראה כי שנים עשר הוא
מושג הבא לבטא את כלל האומה, על כל שבטיה ("אלף" אינו בהכרח מספר שמציין
כמות).
היחידה הצבאית היסודית הנהוגה בימינו
בצה"ל קרויה "כיתה" ועליה ממונה "מ"כ (מפקד כיתה), מספר
כיתות מאוגדות ל"מחלקה" ועליה ממונה מ"מ (מפקד מחלקה"). כמה
מחלקות מאוגדות ל"פלוגה" ועליה ממונה מ"פ (מפקד פלוגה). בימי המקרא
היה המפקד בדרך הנמוך קרוי "שר עשרה" ומעליו "שר מאה" ועליהם
"שר אלף" (כאשר גודלן המספרי של היחידות היה גמיש בהתאם לצרכים). למעשה
גם כתה מורכבת מ"חוליה" ועוד חוליות - בימי מרד בר כוכבא:
"זוגים".
שיחות אלו נדונו בשני מקומות, שניהם
עם משתתפים בעלי רמה עניין ודעת – וזכו להדים חיוביים. אני חששתי – כי אני מעלה תזות
שאינן הקו המקובל.
(אם ימי ספירת העומר מקובלים כימי אבל,
אני מעז ומסיק מן הפסוקים כי היו אלה ימי חג, מעין המשך "חול המועד"; מעלה
פירוש לברייתא על תלמידי רבי עקיבא ובעיקר נותן פירוש משלי למושג
"חירות". מאד חששתי להתנגדות, ואם כי דברי נתקבלו ועוררו עניין, שמחתי
מאד כאשר עיינתי במאמר נפלא במוסף 'שבת' של עיתון "מקור ראשון" מערב פסח
תשכ"ב (עמ' 12-13) אשר בו אני מדמה למצוא גיבוי לרעיונות אותם העליתי. כאשר לאחר
הקריאה המהנה נפניתי לראות מי הוא הכותב, מצאתי כי נתליתי באילן גדול, הרב פרופ'
יונתן סאקס, רבה הראשי של בריטניה, מתוך 'הגדה לפסח' שתצא לאור בקרוב. (אגב, זכיתי לשמוע דרשה שלו בעת שהותי בלונדון והוא אמן
הרטוריקה והמתודיקה. לאחר הדרשה שוחחנו מעט ואין בינינו שום קרבה משפחתית). אינני
מצטט את דבריו מילה במילה אלא מביא אותם בשפה שלי וכפי השגתי:
הרב רואה בעיקר שלוש חרויות, שהן
גישות מהפכניות.
הראשונה, קריאת תגר על המיתוס הקדום
ששרר בעת העתיקה והיה שמרני במהותו, מצוי מקור מצרי קדום: "אראה לך ארץ
השרויה באבל ובמצרים הכבר... שעכשיו זרועו נטויה.
בהשוואה לטקסט התנכ"י של שירת
חנה: "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מקומם, מרימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיבי
עם נדיבים וכסא כבוד ינחל". לאמור: האל, שבתפיסת הדתות הקדומות היה מעוז
למלכות ולכהונה, מופיע אצל ישראל כמחולל שינוי ותמורה. השלטון והכח אינם מקובעים
ושום דבר אינו מקובע פרט לכללי המוסר. האל דורש צדק, שוויון וחמלה ונביאיו קוראים
תגר בלתי פוסק על הכח המשחית ועל ניצול החלשים.
יציאת מצרים היתה מִפנה בתולדות העם
והאנושות כולה. הברית שנכרתה בהתגלות סיני פותחת ב"אני ה' א-לוהיך אשר
הוצאתיך ממצרים מבית עבדים" אך היא אינה מזכירה רק את השחרור מהעול והענקת
השוויון אלא ממשיכה מיד בדרישה לחירות אוניברסאלית, בדאגה לעניים (דברים כ"ד 10-22).
"י כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת
מְאוּמָה--לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה
בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט הַחוּצָה
יב וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא--לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. יג הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא
הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי
ה אֱ-לֹהֶיךָ. {ס}
לֹא-תַעֲשֹׁק
שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. טו בארצך יד בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו
הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא-יִקְרָא
עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. }
טז לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים
לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ. {ס}
יז לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם; וְלֹא תַחֲבֹל
בֶּגֶד אַלְמָנָה. יח וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם,
וַיִּפְדְּךָ ויוצאך אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת
אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. {ס}
יט כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ
עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ--לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר
אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כא וכִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר כב וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. {ס}
הדברים מתייחסים לחברה החקלאית שהיתה
לפני כשלושת אלפים שנה, אך המסר המועבר בהם נכון לכל הדורות. התורה יוצאת נגד משטר
חברתי בו מעטים מעסיקים את הרבים בתנאים משפילים ונגד קיומה של חברה מדכאה.
מסר אחר הוא הדאגה לרווחתו של הגר – הזר.
חז"ל עמדו על כך שהתורה עומדת פעם אחת על החובה לאהוב את רעך, אך 36 פעמים על
החובה לאהוב את הגר. נזכור שבעולם הקדום – יתום ואלמנה ואדם מחוץ למקומו, היו
נתונים למשיסה.
המסר השלישי הוא חירות האדם.
מתן היום השביעי-השבת, השנה השביעית
והיובל, הם למעשה השעיית כל ההיררכיות. זמן בו אדם אינו יכול לאלץ אחר לעבוד, ואף
הרכוש שב ומתחלק מחדש.
לגבי הליך הספירה – איננו סופרים אל היעד
[כמו "טבלת היאוש" בצה"ל – עוד 35 יום לשחרור, עוד 34 וכו'] אלא כפי
שסופרים כסף 100,200 והלאה. כי כל יום העובר יש בו התקדמות בדרגה וחשיבות משלו. על
כך אמרו חז"ל: אבותינו במצרים היו שקועים במ'ט שערי טומאה ובאו ימי הספירה ובהם
נחלצו והטהרו מהם. יתכן ומכאן שורשי האמירה "לספירת העומר ו"בספירת
העומר".
איני רב ואיני עוסק בהלכה, רק בהבנה
ובחשיבה, וכל אדם מנהג אבותיו בידו. אצלנו בבית הכנסת הנהיגו לכבד את הרב או זקן
הקהילה לברך בקול רם, וכל אחד בשקט המשיך בנוהג המקובל עליו. אני רק ממליץ להרהר
במשמעות הספירה באותה עת. וכדי שנזכור ברשותכם סיפור קטן:
באחת העיירות באמריקה הלך מספר
היהודים שומרי המצוות והצטמצם. נותרו כשלושים בתי כנסת ובאף אחד מהם לא היה מניין.
נאספו פרנסי הקהילה לטכס עצה ולא עלתה להם. אמר אחד מהם - שמעתי שבעיר הקרובה יש
רב, נרכיב משלחת ונשאל אותו. כך עשו והרב פסק: בחרו לכם בית כנסת מרכזי אחד ואליו
יבואו כל המבקשים תפילה בציבור, רק דעו – אין לשנות מנהג. בררו מה היה הנוסח באותה
קהילה וכך תנהגו. וכך היה, אך ב'קריאת-שמע' היתה בעיה - חלק נהגו לעמוד וחלק לשבת,
והיות ולא ידעו מה היה הנוהג שם החלו מריבות, צעקות ובלגן –חלק עמדו וחלק ישבו
וכולם צעקו להמשך תאזינו בשיעור...
בספירת העומר PESAH
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה