הפסוק בפרשתנו אומר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים,
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'"
(ויקרא כ' 26).
קדושה מה היא?
בספר "קדושה", מתוך ספרי "היד החזקה"
לרמב"ם, כלולים דיני מאכלות אסורות, שחיטה ואיסורי ביאה. הרמב"ם הולך
בעקבות התורה הכוללת דינים אלה בפרשיות "קדושים" ו"שמיני".
למושג קדושה יש ביהדות שתי משמעויות: א. ע"פ
חז"ל – נוכחות אלוהית ישירה, כמו קדושת הר הבית; ב. ע"פ הגדרת הרב סולובייצ'יק – "חיים
מסודרים על פי ההלכה".
פירושה המילולי של
המילה "קדושה" הוא פרישות והינזרות ממשהו, וחיים על פי ההלכה משמעותם
הימנעות מהיגררות אחר התאוות.
אצל הנוצרים –
הקדושים הם נזירים מחוללי נסים, הנתונים לפרישות וסגפנות. אך תורת ישראל רחוקה
מנזירות ומדריכה איך לחיות חיים מלאים אך מוכוונים ומסודרים,תוך הגבלה עצמית כמו מעריות ולעסוק בתיקון העולם, לתפיסת היהדות
"נזיר" הוא חוטא כי אינו נהנה מדברים שא-לוהים יצר להנאת בני האדם.
היהדות תובעת מהאדם
לחיות חיי אנוש נורמליים אך לקבל על עצמו מגבלות, כמו עריות, ולעסוק בתיקון העולם.
כותב הרבי מלובביץ': "אין הכוונה שיהיה אדם פרוש ומובדל לחלוטין מהעולם, אלא
רק פרישות של קדושה - בעוד האדם עוסק בענייני העולם הזה ונשאר למעלה ממנו והוא מקדש
את העולם".
אז מה זה "כי
קדוש אני"?
- כשם שהקב"ה
הוא מעל הטבע ואינו נתון לדחפים והוללות. התורה מלמדת את האדם לחיות בעולם, לעבוד,
לאכול ולשתות, להתחתן ולהוליד, אך לא להכנע ליצרים - על האדם לשלוט ביצריו ולא הם
בו. כותב החת"ם סופר: היו קדושים אך לא פרושים, אני קדוש אך אני מתעסק עם הכל,
מתעניין בכל המתרחש ו"מלוא כל הארץ כבודו".
הרשימה הארוכה של
האיסורים בתורה לא נועדה לכוון את האדם לנזירות ופרישות, אלא להדריך אותו לחיות
חיים מלאים וטהורים, תוך שמירת מגבלות אשר יביאו אותו לדרגת קדושה.
איני מתיימר לעסוק
כאן בכל הנושא הסבוך והמסועף של הדרך לקדושה – רבנו בחיי (בספרו "חובות
הלבבות"), הרמב"ם (ב"שמונה פרקים") והגאון המיוחד רבי משה
חיים לוצאטו, הרמח"ל (בספרו "מסילת ישרים"), סללו את הדרך, ואין
לנו אלא לעיין בה וללמוד אותה.
לפי ההגדרות
המקובלות למילה "קדושה" שתי משמעויות:
א.
דבר המובדל ממה שסביבו
ב.
דבר המיועד להיות נשגב ומרומם
מיוחדות הקדושה
הדתית היא באלמנט המטרה – ביטוי למכוונות אל הא-ל ולעבודת האדם אותו.
מכאן עולה השאלה "התתכן קדושה בעולמו של אדם נטול אמונה
בא-ל?"
אלבר קאמי אמר
"למרות שאינני מאמין באל – תמיד האמנתי בקיום קדושה".
ניתן למצוא לכך
הקבלה בזהר האומר "קדושה מילה בגרמיה היא". כלומר – קדושה הנה מילה
עצמאית, מושג בזכות עצמו, ולא ניתן לתרגמה
למילים אחרות. אולי ניתן להגיע אליה רק דרך הפעולות אותן מורה לנו
היהדות, שגם טבעה את המושג. לכן אנו אומרים: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר
קדשנו במצוותיו וצוונו...
העולם החילוני אימץ
לאחרונה את השימוש התכוף במושג "קדושת החיים". האמנם יש לחיים קדושה
משל עצמם? והאם חייו של אדם רשע קדושים הם?
לפי מה שכתבנו בתחילה – האדם, או העם, הוא היוצר את הקדושה,
מקדש את ביתו ואת חייו. כך שעלינו ליצור את הקדושה. אם יש איזו שהיא קדושה בזכות
עצמה עלינו למצוא אותה ולחשוף אותה (בעקבות מאמר של הפסיכותרפיסט יהושע אנגלמן).
נאמנים לשיטתנו
שהתורה מבארת את עצמה, נראה מה כתוב בהמשך הפרשה על הקדושה [ויקרא כ 8] "וּשְׁמַרְתֶּם
אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם… [כאן
באים איסורי עריות, פסוק 25-26]: "כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה
הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר; וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ
אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי
לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ
אֲנִי ָה'; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.. "
לסיכום: היהדות
עוסקת בתיקון החיים החומריים על ידי קידוש החולין, ואילו בנצרות יש ייאוש מהחיים
החומריים והטפה להתנזרות מהם (תודה לרב א.קוסמן על הערתו זו).
על דברי מורי ורבי,
אלופי ומיודעי הרב אברהם קוסמן שליט"א, אני מבקש להוסיף: אצל הנוצרים מגיעים
לדרגת קדושים רק בודדים, לרוב מרטירים (לאחר מותם), ואילו ביהדות הקב"ה אומר "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו"...
לאחר עיון במקורות
עלתה בי מחשבה נוספת:
בפרשת "ראה" מצווה התורה, בין היתר, על מעשר-שני.
לאחר שמהיבול הופרשו תרומה – הניתנת לכהן, ומעשר – הניתן ללוי, על היהודי
בישראל להפריש עשירית נוספת מהיבול, אותה עליו להעלות לירושלים ולאכלה בטהרה. התורה
מוסיפה ואומרת שאם קשה לאדם להעלות בעצמו את הפירות לירושלים, הוא רשאי לפדות אותם
בכסף, לקנות בו כל דבר מאכל ומשקה ואותם לאכול בירושלים "ונתת הכסף בכל אשר
תאווה, בבקר ובצאן וביין ובשיכר ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה'..."
(דברים יד 15).
ההלכה כאן מפתיעה. בעוד אשר את פירות מעשר שני ניתן לפדות
בכסף, הרי המזון אשר נרכש בכספי הפדיון – אינו ניתן לפדיון, ויש להעלותו לירושלים
ולאכלו שם בקדושה וטהרה.
הרמב"ם מציין
כי יש חומרת קדושה בפירות שנקנו בכסף הפדיון יותר מאשר בפירות המעשר עצמם, ברוח
הכלל הקובע כי "טפל חמור מן העיקר".
הסיבה לכך היא שאנו
מכירים שתי קדושות שונות:
א.
קדושה מהותית, הבאה מלמעלה, כמו למשל קדושת בכור, שמרגע היוולדו
הוא קדוש.
ב.
קדושה הבאה ממעשי האדם, כמו פירות המעשר, שאינם
שונים מיתר הפירות ביבול, אלא רק לאחר שהאדם הפריש אותם חלה עליהם קדושה.
התורה נותנת קדושה
מיוחדת לזו הבאה מכוונתו ומעשיו של האדם. כך מוסברת לנו אפשרות הפדיון לפירות שלהם
קדושה מהותית, ולא לאלה שנתקדשו ממעשי האדם.
מעניין מאד מחקרו של
הרב דב ברקוביץ' אשר מצא כי בששת סדרי משנה – כל סדר נותן משמעות שונה
במקצת למושג "קדושה".
במסכת יומא (דף ל'
עמוד א' במשנה, ודף ל'ב עמוד ב' בברייתא) מובא: "חמש טבילות ועשר
קדושות" בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. שם המושג "קידש ידיו
ורגליו" הוא לרחיצה במים מתוך קיתון של זהב, כאשר המים זורמים בבת אחת על יד
ורגל, ימין ושמאל לסירוגין. השימוש במושג "קידש" לפעולה זו הוא חידוש של
חכמי המשנה. בתורה נאמר 'רחץ' והמשנה כנראה רוצה להבליט את הכנת אברי הכהן הגדול
למלאכת הקודש והכללת ההכנות כבר במעמד הקדושה של הפעולה העומדת להתבצע.
לפי אבחנתו של הרב
ברקוביץ' בכל אחד מששת סדרי משנה מובן קצת שונה ומיוחד למילה "קדושה"
(פרט לסדר 'מועד' שבו שני מובנים). השימוש הוא חידוש של עורכי המשנה ואין לו הקבלה
במקרא. נעבור על הממצאים:
בסדר זרעים –
מצוות "כלאיים", הגפן "מקדש" את תבואת הדגן הנזרעת בכרם.
כלומר הוא אוסר אותה, למשל (כלאיים ז' ב') "גפן שיבשה – אסורה ואינה
מקדשת". או (כלאיים ז' ו') "מאימתי תבואה מתקדשת? משתשריש".
סדר מועד –
כפי שהקדמנו, קידוש ידיים ורגליים של כהן גדול ביום הכיפורים (יומא ג' ו')
"הביאוהו לבית הפרוה, ובקודש היתה, פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, קידש
ידיו ורגליו". אבל כמו שאמרנו, בסדר משניות זה יש שימוש נוסף למושג
"מקדשין", במסכת ראש השנה, שם מדובר על הכרזת מועד ראש-חודש על ידי בית
הדין (ראש השנה ב' ז') "ראש בית הדין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש,
בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו. רבי אליעזר בן צדוק אומר: אם לא
נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים".
בסדר נשים –
המושג המקובל בימינו של אירוסין ונישואין, לדוגמא (קידושין כ' א') "האיש
מקדש".
בסדר נזיקין
– כאן עוסקים בקדושת המקום (עדויות ח' ו')
"קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".
בסדר קדשים –
בולט איסור השימוש לשם חולין של כל קרבן שעלה למזבח, אפילו אם נפסל (זבחים ט' א')
"המזבח מקדש את הראוי לו".
בסדר טהרות –
בנושא מיזוג אפר פרה אדומה עם מי מעיין השילוח, כאשר השילוב הנוצר מטהר (פרה ו'
א') "המקדש ונפל הקידוש על ידו, או על הצד, ואחר כך נפל על השוקת –
פסול".
אין במשנה אזכור של
אמירת "קידוש" ביום השבת ובחג. למרות שהברכות "מקדש השבת",
"מקדש ישראל והזמנים", מובאות במשנה.
אם ננסה למיין לא
לפי הסדרים אלא לפי המובנים – האשה מכח הקידושין נאסרת על כל הגברים חוץ מזה שהיא
מוכנה לקבל ממנו 'קידושין'. טמא מת – נאסר להכנס למקדש, הבאת קרבן למזבח מקדשת
אותו ואוסרת אותו לשימוש חולין אף אם נפסל. קידוש ידיו ורגליו של הכהן הגדול מכין
אותו לשמש במקדש. הדגן נאסר בשל הנגדת כוחות של הגפן. השראת השכינה במקדש שלמה
קידשה את תחום הר הבית לאכילת קדשים, גם לאחר החורבן.
אפשר להבחין כאן
במעין סולם של קדושה החל בקדושת גידולי קרקע לבית האדם וממנו לכניסה למקדש, משם
להיטהרות כהן גדול לקראת קודש הקודשים, להעלאת קרבנות והשראה קבועה של השכינה.
המובן של הפועל
'קדש' הוא במובן של אוסר, מפריד, יוצר מגבלות, אך גם יוצר הכנה לקראת הדרגה הבאה.
רק אצל האשה הוא משמש בשני המובנים גם יחד. אוסר אותה על אחרים אך גם מכין אותה
לראוי לה.
כל מושגי הקדושה
הנשמעים שונים הם למעשה מושג אחד המחבר את כל המערכת – שדה, בית, אדם, מקדש, מזבח
וכהן – לגדרים המבדילים אותם מכל החולין שמסביב ומעלה אותם בדרגה.
עיון בכתביו של גדול
הוגי היהדות בדור האחרון הרב יוסף-דב סולובייצ'יק זצ"ל (כפי שנותחו ע"י הרב חיים נבון
יבל"א) מביא שתי תפיסות אפשריות לקדושת המקום: א. הקדושה מבטאת נוכחות
א-לוהית ממשית (לכן ארץ-ישראל קדושה
"כי עיני ה' א-לוהיך בה מראשית שנה עד אחרית
שנה"). ב. קדושה היא בסך הכל תווית
המסמנת דבר שהוא בעל חשיבות מרובה מבחינה דתית בעולמם של בני האדם. לארץ ישראל
נודעת חשיבות יתר לא בשל נוכחות עליונה אלא בשל משמעותה לעולם הנפשי-הדתי שלנו. אם
נצטט את דברי הרב (בספרו "איש ההלכה" עמוד 47) "האידיאה של קדושה אינה מסמלת, בהשקפת
עולמה של כנסת ישראל, את הטרנסצנדנטיות הכי מובדלת והכי מופרשת... קדושה מייצגת
חיים מסודרים וקבועים על פי ההלכה. הקדושה נוצרת על ידי האדם, על ידי בשר ודם".
אשרי שכיוונתי לדעת
גדולים, ולדעתי, כך אומרת המשנה (מסכת כלים פרק א' משנה ו') "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא
קדושתה שמביאים ממנה העומר והביכורים". ואומר הרב יוסף-דב בקובץ
"דברי השקפה" (ע' 140-141):
"אין הקדושה
תואר על-טבעי שמיימי היורד מלמעלה למטה, ונתקע באיזה חפץ. אין הדברים
מתקדשים מאליהם. אילו הייתה קדושה אוטומטית הרי היהדות היתה הופכת לדת מאגית, חס
ושלום. הקדושה היא יצירת האדם... קדושה מביעה עמדה רוחנית של האדם במקומות וזמנים
ידועים, מרוכזת היא רק בתגובתו הנפשית לתודעות מיוחדות".
אולם הרב יוסף-דב,
כדרכו בקודש, מציג במקום אחר (במאמר "וביקשתם משם" עוד 189) עמדה שונה:
"על פי ההלכה קדושת המקום והזמן זהותית היא עם השראת השכינה במסגרת
כאן-עכשיו. הארץ קדושה משום שהשכינה והנבואה מצויות בה...
קדושת ירושלים ומקום
המקדש הוגדרו על פי ההלכה כעובדת נוכחות השכינה
במקום".
הרב יובל שרלו מנסה
להכניס הרמוניה בדברים על ידי אבחנה בין קדושות שונות: קדושת הארץ
היא יצירה אנושית, לעומת קדושת בית הבחירה המבטאת נוכחות א-לוהית. ובמצב נורמלי
שתי הקדושות מתקיימות במקביל.
לפי תפיסת הרב חיים
נבון, לא ראה הרב יוסף-דב צורך ליישב בין הדברים. הוא כדרכו נקט בגישה דיאלקטית,
שאין לפיה צורך בקביעת עמדה. קיומם של ניגודים ומתחים היא מצב טבעי בהגות היהודית.
קדושת העם והארץ
מורי וידידי הטוב הרב
פרופ' פנחס פלאי זצ"ל העמיד אותי בזמנו בסיטואציה אשר במבט לאחור נראית מביכה.
הוא ערך סימפוזיון
על קדושת הארץ והציב אותי כדובר מול פרופסור דיבואה, תיאולוג וכומר קאתולי המשמש
כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. ואני כל-כולי אז סטודנט לגיאוגרפיה לתואר
ראשון, המתפרנס למחייתו כמורה-דרך.
היתה בי חוצפת
נעורים וטענתי כי המושג "מקום קדוש" הוא ייבוא מן הנצרות ואינו יהודי
כלל. ביהדות הביטוי הוא "מקום מקודש". רק עתה כחלוף כעשרים שנה מאותו
ערב אני נוכח כמה צדקתי.
עיון שטחי בספריו של
אחד מגדולי הוגי הדעות ביהדות של המאה העשרים (אגב, אדם שעשו לו עוול גדול), הרב
פרופסור אברהם יהושע השל זצ"ל, מראה כי היה יסוד מוצק לאשר אמרתי:
בספרו
"השבת" אומר הרב: ביהדות יש קדושת הזמן ולא קדושת המרחב "היהדות
מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושת הזמן... בראשית היתה רק קדושה אחת בעולם, הקדושה
שבזמן. במעמד הר סיני, בטרם נאמרו עשרת הדברות, הכריז האל על קדושת האדם. רק לאחר
שהעם נכנס לפיתוי והשתחווה בפני עגל-הזהב ניתן היה להקים את המשכן. ראשונה התגלתה
הקדושה שבזמן, שניה – התגלתה קדושת האדם, ואחרונה – קדושת המרחב."
בזמנו טענתי ועדיין
אני טוען כי ביהדות יש "מקומות מקודשים" ולא "מקומות קודש".
המשנה הידועה האומרת
כי "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" (כלים א' ו') מפרשת מיד "מהי
קדושתה? שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם". כלומר לא האדמה יש בה
קדושה מהותית לכשעצמה, אלא היא רק כלי ואמצעי לישראל לקיים מצוות התלויות בארץ.
משנה מסכת כלים פרק א
[ו] עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות
ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
[ז] עיירות
המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו יצא
אין מחזירין אותו
[ח] לפנים
מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני הר הבית מקודש ממנו שאין זבים
וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים
לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת עזרת
ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת עזרת הכהנים
מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה:
עד כדי גרוטסקה אפשר
להביא את הסיפור הבא: הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קבע: "הצדיקים אין
בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות"
(הלכות אבלות ד ד). והנה מדינת ישראל הקימה על מצבת הקבר בטבריה המיוחס
ל-רמב"ם שלט "מקום קדוש". וההמון נוהר ויש המשתטחים על קברו.
(לי אישית מתברר כעת מדוע מורי וידידי הרב פרופסור פנחס הכהן פלאי זצ"ל,
שזימן את הויכוח הפומבי ביני לבין פרופ' דיבואה, לא מצא לנכון להתערב. הוא היה כפי
הנראה נאמן לשיטת מורו ורבו הרב יוסף-דב, שאין צורך בהכרעה בין הגישות).
ואיך מגיעים לקדושה? על כך יש לנו ספר הוראות [מזכיר את ספרי ההדרכה של
מכשירים אלקטרוניים "הוראות היצרן"], הלא הוא ספר "מסילת
ישרים" של מורה-מורינו הרמח"ל שבצל ארון קדשו אנו חוסים עכשיו. הוא טרח
ובאר את משנתו של רבי פנחס בן יאיר, כך שכל אדם יוכל להבחן וללכת בדרכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה