קדושים – אהבה ואמונה
האמירה הידועה "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" [נדרים לב; ירושלמי נדרים פט ה"ד] אינה פשוטה כפי שהיא נשמעת.
חכמי כל הדורות שאלו:
א. איך אפשר לצוות על רגש? האם אפשר לתת פקודה לאהוב? ומה אם אדם שונא את עצמו?
ב. מה פירוש המושג "כלל גדול"? מבחינה מהותית אין למצוה זו משקל גדול יותר מאשר "שמור את יום השבת" ומצוות אחרות.
מוסיף על כך הסיפור הידוע על הלל ושמאי [מסכת שבת דף לא עמוד א']:
"...מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו.
בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [את אשר שנוא עליך אל תעשה לחברך], זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה היא זיל גמור."
גם סיפור זה תמוה מאד. ננסה לפרשו בהדרגה [בעקבות המהרש'א והמהר"ל]:
נכרי אחד – האמנם סתם אדם? מי כבר דורש ללמוד על רגל אחת? [לא נטעה לחשוב שהכוונה לזמן, קצר ככל שניתן, להתייצב על רגל אחת, אלא לבסיס אחר]. אין הנכרי אלא אחד הפילוסופים היוונים שבא לערער על מהות תורת ישראל. כי התורה ניצבת על שתי רגליים: מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום. אותו יווני בא ואמר - אין לי חפץ בחלק שבין אדם למקום, למדני רק את אלה שבין אדם לחברו. דחפו שמאי באמת הבניין. כלומר, אין הבניין יכול לעמוד על עמוד אחד [אמת הבניין = סרגל. שמאי שקפדן היה, נטה ליושר קיצוני].
הלך אותו יווני לשיטה אחרת ביהדות - להלל הזקן.
ואכן לשיטת הלל הדברים משולבים, ומי שיקיים מצוות אדם לחברו יגיע דרכן לחובות כלפי המקום.
ולמה נקט הלל בסגנון השלילה? [לא בסגנון החיובי של "ואהבת" אלא בשלילי "מה שעליך שנוא"] כי הלל ידע שאין אפשרות ממשית לומר לאדם לאהוב, גם כאשר תורתנו הקדושה אומרת "ואהבת לרעך" "ואהבת את השם", היא בעצם מצוה רק על ההשתדלות, אף אם לא תגיע למכסימום - השתדל כפי יכולתך!
אותו רבי עקיבא אשר אמר "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" הוא אשר פסק "חייך וחיי חברך, חייך קודמים" [מסכת בבא מציעא דף סב א']:
"שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים - שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם – מגיע ליישוב. דרש בן-פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתת חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חברך" [לכאורה חוסר עקביות מחשבתית].
לפי השיטה שצריך תמיד לנהוג בה נוכל להבין את דברי רבי עקיבא אם נקרא את הפרק כולו בתורה ולא נתלוש אמרה בודדת ממקומה.
פרשת 'קדושים' (ויקרא יט], לא אצטט כאן את כל הפרק, רק אזכיר כי הוא עוסק בראשיתו בקרבנות ואחר כך פונה ליחסים בין אדם לחברו. לפחות נקרא את הפסוק במלואו עם הפסוק שמיד אחריו, האומרים (18-19):
" יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי ה'. יט אֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ--בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם;
התורה אינה מבדילה בין מצוות אדם לחברו ובין מצוות אדם למקום. הפסוק ואהבת.. מסיים ב ...אני השם. להזכיר לנו כי כמו שהמצוה לאהבת הבורא היא ייעוד ועלינו להשתדל לקיים אותה כפי יכולתנו, כך גם אהבת החבר!
בעוד דתות אחרות רואות כ"קדוש" אדם הפרוש מן הבריות ומהבלי העולם הזה, הרי תורת ישראל כאשר היא מצוה עלינו "קדושים תהיו", מפרטת מיד יחסי אדם וחברו: "איש אמו ואביו תיראו... לעני ולגר תעזוב אותם... לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשוק את רעך ולא תגזול... לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר... לא תקלל חרש ולפני עור לא תיתן מכשול... לא תיקום ולא תיטור ואהבת לרעך כמוך..."
הקדושה אינה בהסתגפות והתבודדות, אלא בחיים מוסריים מתוך ערבות הדדית.
ואכן זה כלל גדול בתורה, כי מרבית המצוות שבין אדם לחברו – יסודן בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה