ט"ו באב, יום שמחת הבציר או אירוע השידוכין הגדול
קטע ממחקר של גדעון ישראלי
ט"ו באב הוא חג עממי קדום שהיה נהוג בכל ארצות מזרח הים התיכון מיוון בצפון, ארץ כנען, עד מצרים. לא הגיעו אלינו מקורות המפרטים את מהות החג וטקסיו, אך אנחנו לומדים עליו משלוש הערות חז"ל.
לראשונה מופיע החג בתקופת השופטים, בהערת אגב, כפתרון לנישואי בני שבט בנימין. בשנייה מופיע החג בשלהי תקופת בית שני, כאשר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא משווה את שמחת מחילת העוונות ביום הכפורים לשמחת החג העממי בט"ו באב. בשלישית מופיע החג בתקופת הגמרא, כאשר הגמרא מביאה דרך אגב את עניין חגיגת השידוכין: "מי שאין לו אשה, נפנה לשם".
משנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונים טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" (משנה תענית פרק ד ח').
גמרא: תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה אמר רבי אלעזר: אפילו מקופלים ומונחים בקופסא. בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם. מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו'. תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות - קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים. אמר עולא ביראה (תענית דף ל עמוד ב, דף לא עמוד א).
לפנים, בזמן שבית המקדש היה קיים, בשבת עם ישראל על אדמתו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. עיקר פרנסתם של התושבים היתה עבודת האדמה חקלאית שסיפקה מזון בשפע לתושבי הארץ והספיקה גם ליצוא רב. מאחר שכל חיי העם התרכזו סביב החקלאות היה כל שלב בעבודת השדה והכרם סיבה טובה למסיבה. התבוננות בלוח השנה החקלאית בארץ ישראל מראה כי בכל חודשיים, ביום מילוי הלבנה (בחמישה עשר בחודש), יש יום טוב חקלאי:
תאריך
|
אירוע
|
שם החג
|
הערות
|
טו בניסן
|
קציר שעורים
|
הנפת העומר במקדש
|
מקביל לפסח
|
טו בסיוון
|
קציר חיטים
|
הבאת הבכורים למקדש
|
מקביל לשבועות
|
טו באב
|
בציר ענבים
|
מחולות בכרמים
|
חג עממי
|
טו בתשרי
|
מסיק זיתים
|
חג האסיף
|
מקביל לסוכות
|
טו בכסלו
|
גדיד תמרים
| ||
טו בשבט
|
נביטת שעורה ופריחת השקד
|
ראש השנה לאילן
|
ההפסקה בהבשלת יבול פירות וירקות מחודש טבת, עד ראשית היבולים החדשים בחודש ניסן, מנוצלת בהלכה להפרדה בין שתי שנות יבול לצורך המעשרות. זו מהות ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט, זהו גם המועד המתאים לחגיגות תחילת האביב.
קשה לנו היום לתאר לעצמנו את אורח חיי העם לפני חורבן בית המקדש. כשבירושלים עמד בית המקדש על מכונו ועיני כל ישראל נשואות אליו, לא היו מנהגי אבלות בחדשי הקיץ. עדיין לא מתו לוחמי בר כוכבא, לכן לא נהגו מנהגי אבלות בספירת העומר. לא חרב בית המקדש, לכן לא התענו על החורבן בשלושת השבועות. בימים ההם כשעם ישראל חי מעבודת אדמה, תקופת סיוון-תמוז-אב-אלול היתה רבת תעסוקה ושמחה בחיי עם ישראל עובד האדמה. התבואה נכנסה זה עתה לאסמים, כהמשך לקציר עומר שעורים בניסן וקציר החיטים בסיוון. העדרים החלו את עונת ההמלטה והרועים החלו להפריש מעשר בהמה לקראת א' באלול. בכרמים התחיל בציר ענבי היין והיוגבים החלו להכשיר את הגתות לדריכת הענבים. כבר אָרוּ את אחרוני התאנים ופרסו אותם לייבוש. נקטפים השקדים וכבר מתחילים בקטיפת רימונים ומסיק זיתי המאכל הירוקים (זיתי השמן נמסקים בתשרי). כמאמר הנביא עמוס "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (פרק ט 13).
בט"ו באב נהגו לחגוג את בציר ענבי היין באמצע החודש, כאשר הלבנה במילואה. בתקופה זו של השנה מתחיל בציר ענבי היין. טקס זה מלבד היותו הודיה לאל על שפע היבול, הוא גם שמחה אמיתית של הכורמים על תנובת הכרמים. חצי שנה לאחר מכן חוגגים את חג תחילת האביב, גם הוא מתקיים באמצע החודש כשהירח במילואו, זהו ט"ו בשבט. שני חגים אלה קשורים ביניהם, ששה חודשים משבט עד אב, כח החמה הולך ומתגבר, מגדל וממתיק את הפירות, מרפא ומעדן את העולם. ששת החודשים מט"ו באב לשבט, כח החמה הולך וחסר, האדמה מתחילה לנמנם, העצים מתכוננים לשלכת. מצאנו בברייתא: "רבי אליעזר הגדול אומר: כיוון שהגיע ט"ו באב, תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה" (בבא בתרא קכא). זה ציון מועד תחילת הסתיו. בט"ו באב מתחילה לחות הטל בלילות, דבר הגורם לצמיחת עמוד התפרחת של החצב. פריחת החצב שימשה סימן לכניסת הסתיו לא רק בארץ ישראל, גם במצרים וביוון.
יום ט"ו באב, בו זורחת הלבנה במילואה, היה יום של שמחה עממית. אותו ציינו הקדמונים כחג חילוני עממי, ללא הקרבת קורבנות וטקסים דתיים. בברייתא המיוחסת לשמואל הקטן (מזלות פרק ו') נאמר: חכמי מצרים אומרים שבט"ו באב נבראו המאורות. בספר שופטים מסופר כבדרך אגב על חג בשילה, מימים ימימה. למדנו מכאן שיום טוב זה נוצל לאירוע שידוכים ארצי שנתי. חג עממי שהיה ידוע ומפורסם לכל, בו השתתפו כל שבטי ישראל. לשם נשלחו בני שבט בנימין לחטוף להם נשים. גם בתקופת בית המקדש השני חגגו את ט"ו באב בערים מרכזיות בישראל. כה גדולה היתה שמחת החג עד שאמר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא: "לא היו ימים טובים כט"ו באב ויום הכפורים".
השווה רשב"ג את השמחה הגשמית, חקלאית משפחתית, בט"ו באב, לשמחה הנפשית רוחנית של יום הכפורים. חז"ל כשדנו בעניין החג, הזכירו אירועים משמחים נוספים שחלו ביום זה במשך שנים רבות, כ- 1800 שנה מתקופת יהושע וההתנחלות בארץ ישראל, עד חתימת הגמרא (תענית דף ל עמוד ב, דף לא עמוד א).
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים (משנה תענית פרק ד ח'). בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?
-אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה, שנאמר (דברים ב') ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי. בכל שנה היו מתים במדבר חמישה עשר אלף איש. כמו שאמרו בגמרא שהיו נכנסים לתוך קבריהם והמתים נשארים במקומן והחיים עולים. אותה שנה כולם עלו ולא היו מאמינים בעצמם עד שבא ט"ו לחדש וראו הלבנה במלואה אז שמחו כולם ועשו אותו יום טוב.
-אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש (במדבר ל"ו) זה הדבר אשר צווה ה' לבנות צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. שהכתוב אומר ולא תיסוב נחלה ממטה אל מטה כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל. מכאן שאין נושאים נשים כי אם כל אחד משבטו, שאם ימות ייקח בנו נחלתו מתוך שבטו ולא יצא נחלת אבותיו אל שבט אחר. אח"כ דקדקו בפסוק אחר דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וכו', איך אפשר לבת לרשת שני מטות? אלא שהיה אביה משבט אחד ואמה משבט אחר ויורשת אותם. אם כן נראה שיכולה הבת להיכנס לשבט אחר, מכאן שהותרו השבטים לבא זה בזה והייתה שמחה גדולה.
-אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כ"א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו. משהותר שבט בנימין לבא בקהל, היתה שמחה לכל ישראל.
-עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרדיסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. הושע בן אלה ביטל אותם שומרים והכריז שכל הרוצה לעלות יעלה. אותו היום שביטל את השמירה ט"ו באב היה וכל העם שמחו שמחה גדולה.
-רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה, לפי שאינם יבשים. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל.
-רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב", הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
-לאחר חורבן בית המקדש השני בטל חג המחולות בט"ו באב. חגיגות ט"ו באב התחדשו רק עם שיבת עם ישראל למולדתו. בעיקר בהתיישבות העובדת, בחגיגת מחולות בדליה ובעין גב ואחר כך במופעים המוניים של "חג האהבה" בצמח ובערד.
ברור שתאריך זה אינו מוזכר במפורש במקרא. לכן מתמיהים מאד דברי רבן-שמעון-בן-גמליאל במשנה האחרונה במסכת תענית
"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כ-חמישה-עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו..."
הערת המערכת: המקורות שגדעון מביא – הם המקורות שאנו מכירים ונוכל להסתמך רק עליהן. אם אנו חוזרים ומביאים כמה מהם זה כדי לשוב ולעיין בהן – בקריאה מחדש, בזווית קצת אחרת. את התמיהות העיקריות כבר העלו חז"ל.
המשנה עוסקת בהלכות, אם היא מביאה סיפור מעשה מפיו של הנשיא, ועוד תמוה כמו זה שלפנינו, לבטח טמון כאן מסר חשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה