יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

טו באב - 2

המשנה האחרונה במסכת תענית [פרק ד' משנה ח'] מביאה מדרש אגדה "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו...  בנות ירושלים יוצאות  וחולות [מחוללות] בכרמים, ומה היו אומרות?  בחור - שא עיניך וראה מה אתה בוחר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עינך במשפחה..." [תענית ד' ח'].
התמיהה על מדרש פליאה זה אינה רק שלי. כבר חז"ל עמדו עליה. אבל הסברם אינו מבהיר אלא לכאורה מוסיף על התמיהה.
שנו רבותינו בתלמוד [בבא בתרא קכ'א עמוד א] : "יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות אחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? 'זה הדבר'  דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. רבה בר בר חנה אמר רכי יוחנן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל..."
הגמרא עצמה אינה שלמה עם ההסבר ומעבר לדף [עמוד ב'] נאמר "אמר מר: יום שכלו בו מתי מדבר.. עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם בו נבט... רב מתנה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו – יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: כיוון שהגיע חמשה עשר באב תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה. אמר רב מנשה וקראו ליה יום תבר-מגל ..."
התוספות על אותו דף בכלל משייכים אותו ל'מתי מדבר' ואומרים: "כי גר יהיה זרעך.. מיצחק לא זכו ועבדום ועינו אותם.. והשתא אתי שפיר דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לשנה לא נתייחד הדיבור עד חמישה עשר באב  של שנה אחרונה שהיו ראויין למות והיו עצבין בכך, עד דאיתמלא סהרא.........."
המדרש אינו מסתפק בטעם הנוסף שהובא כאן והוא בפתיחתא למדרש איכה רבה אומר:
"וביום שמחת לבו, זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. בשלמא יום הכיפורים יום סליחה וכפרה לישראל, יום שניתנו בו לוחות אחרונות. אלא חמישה-עשר באב מאי היא? רבי יעקב בר אחא בשם רב אסי : שבו זמן קציצה יפה לעצים, שכל עצים שנקצצים בו אין עושים......." [כלומר חג טבע].

נסכם. חז"ל הביאו חמש סיבות: א. סיום כריתת עצי המערכה. ב. ביטול המחסומים לעליה לרגל. ג.ביטול גזירות הנישואין בין השבטים. ד.פסקו מתי מדבר. ה. ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
מורי ורבי הרב אברהם קוסמן שליט"א הפנה את תשומת לבנו להתאמה אל הלוח היהודי הנקבע לפי הלבנה, לעומת הלוח הכללי הנקבע על פי החמה. בלוח היהודי בולטות העונות החקלאיות - סתיו, חורף, אביב וקיץ. אין לבלבל את מועד חילופי העונות  עם מועדי ראש החודש הנקבע לפי מולד סיבוב הלבנה. העונות החקלאיות פתיחתן וסיומן באמצע החודש ביום טו בתשרי, חג האסיף - תחילת הסתיו. טו בשבט –  ראש השנה לאילן ותחילת החורף. טו בניסן – חג האביב וקצירת העומר. וטו באב – קיץ.
הרב קוסמן גם אומר שבעצם היו ימים אלה חגים עממיים קדומים, שחז"ל יצקו בהם תוכן [כתוב בספר שופטים כא 19] "הנה חג ה' בשילה מימים ימימה". וגם יום זה הוא יום בו תמים ימי ה'שבעה' שהתחילו בתשעה באב.

היות  ויום זה אינו נמנה על המועדים המנויים במקרא, ושורשיו נעוצים במקדש ובארץ-ישראל – עם היציאה לגלות בטל ופסק ורק הדים קלושים מגיעים אלינו מן המקורות. אגב, מקור המילה קיץ הוא לקט התאנים: בוצרים-ענבים, קוצרים-חיטים, מקייצים-תאנים, אם כי מופיע גם אורים].
נראה לי כי רצוי שאזכיר לעצמי ולאחרים את הפרטים של האירועים שלפי חז"ל ארעו באותו יום:
'יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה' - בספר שופטים [י'ט –כ] מסופר המעשה של "פילגש בגבעה" שגרם למלחמה של השבטים נגד שבט בנימין, שבעקבותיו נדרו השבטים שלא להתחתן עם בני בנימין. אך לאחר שנים  נוכחו השבטים כי הגזימו - כי כך הולך להיכחד שבט בישראל - ואז מצאו את הפתרון הבא: צעירי בנימין הרווקים הוזמנו להגיע לחגיגות העממיות בשילה ושם התירו להם 'לחטוף' כל אחד את הנראית לו ראויה מבין המחוללות בכרמים [שופטים כא 20-21]. מאוחר יותר הותר הנדר בכלל, וחז"ל ייחסו את יום התרת הנדר לטו באב.
אשר ל'מתי מדבר': לפי מדרש האגדה מדי ליל ט' באב היו בני העם במדבר ישנים בחפירות ולפנות בוקר  כאשר היו יוצאים מן החפירה היו נוכחים כי חלק מהם נותרו מתים בחפירות ועל יתר העם רק לכסותם, להשלים את המספר של 15.384 לאותה שנה. בשנת הארבעים לא נפטר איש, אך מרבית העם לא האמינו כי אכן תמה הגזירה וחששו שמא רק טעו בתאריך. לכן חיכו והמשיכו ללון בחפירות עד שראו את הלבנה  במלואה ביום חמישה עשר לחודש, ואותו עשו יום שמחה. ראיתי בגיליון חב"ד כי הרבי ראה בכך אות שהגאולה שורשה באבל. יום בו פסקו למות היה בעצם ט' באב, והשמחה נראתה כעבור שבעה ימים.  אשר לנימוק בו ביטל הושע [בן אלה, מלך ישראל] את הפרדיסאות [מחסומים] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים למנוע את שבטי ישראל לעלות לרגל ובכך גרם לפירוד גמור בתוך העם לשתי ממלכות –ישראל ויהודה [בבלי תענית ל ע"ב]. הגיבו על כך חבריו של עולא ואמרו: נכתב עליו בתנ"ך [מלכים ב יז 1-6]: " א בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל-יִשְׂרָאֵל--תֵּשַׁע שָׁנִים.  ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.  ג עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה.  ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה; וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא.  ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.  ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן--וְעָרֵי מָדָי."  
הרי לכאורה עשה הושע מעשה טוב לאחדות ישראל, ולמה בימיו חרבה הממלכה? אמר להם עולא – על שום שנתחמק מאמירה ברורה, ולא אמר הדרך לירושלים פתוחה לכולם, עלו ! אלא רק פתח את הדרך ומי שרצה היה יכול לעלות [ירושלמי תענית ד' ז סט]. הביטול לא איחד את שתי הממלכות אלא בהתחמקות שלו אבדה ההזדמנות לאחד את העם. הנביא ישעיהו יצא נגדו בחמת זעם [ישעיה פרקים ז עד י'] אבל אין הדבר גורע מגדולת המעשה עצמו.
ומה הדמיון בין חמישה עשר באב ויום הכיפורים? - שניהם ימי סליחה ומחילה לעם ישראל. ביום הכפורים מחל הקב"ה לישראל על חטא העגל ובאב על חטא המרגלים.
ריבוי הטעמים מראה על חג קיים שיש לחפש את שורשיו. ויש בהחלט קשר בין כל הטעמים [נזכור שגם לט' באב מביאה מסכת תענית חמישה טעמים [חורבן הבית א' וב', נגזרה אי הכניסה לארץ, נלכדה ביתר, נחרבה העיר].
וביום נחמה זה נזכור את דברי הנבואה [ישעיהו נא 3] "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חובותיה, וישם מדברה לעדן וקרבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול שמחה".


   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה