מקור – מסכת גיטין, דף נו עמוד א', תרגום שטינזלץ:
היו בירושלים שלושה עשירים: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע, בן ציצית הכסת.
מאחר ואלה אינם שמות אלא כינויים, טורחת הגמרא ומסבירה אותם:
- נקדימון – שנקדה לו חמה בעבורו [זרחה השמש על שדותיו שלא בשעות המקובלות,כדי להצילו מהפסד גדול].
- בן כלבא שבוע – שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כאשר הוא שבע.
- בן ציצית הכסת – [כשהיה יוצא לרחוב לא היה דורך על הארץ, אלא עבדיו] היו פורסים לפניו כסתות [שמיכות או מרבדים] וציציות בגדיו היו נגררות עליהם. פירוש אחר [לכינוי זה] שהיתה כסתו נמצאת בין גדולי רומי [היה לו מקום מכובד בבורסת הסחורות הבינלאומית של רומי].
עשירים גדולים אלה התנדבו לעזור לתושבי ירושלים בעת המצור. אחד אמר: אני אזון את כולם בחיטים ושעורים. אחר אמר: אני אספק לכולם יין, מלח ושמן. והשלישי אמר: אני אספק עצים [לבישול ולהסקה] ושיבחו חכמים את זה האחרון שהתחייב לעצים [דלק, שההוצאה על מוצר זה היא הגדולה מכולן מבחינת מחיר, הובלה ואחסון, ומביאה הגמרא מעשה]:
רב חסדא [שפרט להיותו גדול בתורה היה סוחר גדול ועשיר] כאשר היה יוצא מהעיר היה מוסר
למשרתיו את מפתחות המחסנים חוץ ממחסן העצים, שהיה אומר – כדי לאפות לחם צריך ששה מחסני עצים לכל מחסן אחד של קמח. [ומוסיפה הגמרא] היו במחסנים בירושלים כמויות שהיה בהם מספיק כדי לכלכל את כל הנצורים עשרים ואחת שנים.
רצו רבנן [החכמים, שהיו מנהיגי הרוב בעיר] לנהל מו"מ לשלום עם הרומאים, אבל היו בעיר בריונים [כך מכנה הגמרא את קבוצות הקנאים] שרצו רק מלחמה. אמרו להם רבנן: כעת אין לנו סיכוי לנצח אותם [תנו לנו לפחות להשתחרר מהמצור]. קמו הבריונים ושרפו את כל המחסנים [כדי לתת לתושבי העיר הרגשה שאין מוצא וייאלצו לצאת למלחמה] והרעב שרר בעיר.
מרתא בת בייתוס העשירה בירושלים היתה, שלחה שליח ואמרה לו: לך הבא לי לחם סולת. עד שהלך השליח, מצא שנמכרו כל לחמי הסולת. חזר ואמר לה. אמרה לו היא: הבא לי קמח סולת. עד שהלך אזל גם קמח הסולת. אמר לה: אין מוצרי סולת יש רק קמח סובין. אמרה לו – לך הבא לי. עד שהלך נמכר גם זה. שאלה אותו מה יש בשוק? אמר לה לחם שעורים. אמרה לו לך הבא לי. עד שהלך נמכר גם זה וגם כל קמח השעורים.
מה עשתה, חלצה את נעליה ואמרה אצא בעצמי לשוק ואראה אולי אמצא משהו לאכול. יצאה יחפה לשוק, דרכה בדרכה על גללי בהמה. מרוב שהיתה מפונקת נתקפה גועל ומתה.
קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי את הפסוק: [דברים כח נו] "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ..."
ממשיכה הגמרא ואומרת – יש אומרים שלא גלל היה זה אלא גרוגרת של רבי צדוק.
נדבקה לרגלה ומרוב רעב אכלה אותה, חלתה ומרוב גועל מתה. שואלת הגמרא מהי "גרוגרת של רבי צדוק"? ומשיבה:
רבי צדוק ישב בתענית ארבעים שנה והתפלל שלא תחרב ירושלים, ומצום ממושך זה רזה והצטמק ולא היה מסוגל לאכול. כל מה שהיה מנסה לבלוע – היה נראה מבחוץ בולט מגרונו. הוא צם כל אותן שנים רק ביום ובערב היו מביאים לו גרוגרת [תאנה מיובשת]. היה מוצץ את הנוזל שנשמר בה וזורק אותה. ואחת מגרוגרות אלה היא שמצאה מרתה.
אומרת הגמרא, לפני שמתה הוציאה את כל כספה וזהבה וזרקה אותו לשוק [לרחוב]. אמרה: "מה אני צריכה את כל זה?" וזה מה שנכתב: [יחזקאל ז יט] "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה, כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַה..."
הסבר מילים ומושגים:
מרתא - כינוי לאשה חשובה במיוחד [מקביל אל "ליידי"].
גבירה זו היתה כה עשירה עד שקנתה לבעלה את משרת הכהן הגדול.
סולת – קמח מעולה ומנופה.
גרוגרת – תאנה משומרת לא יבשה לגמרי כמו דבלה, אך משומרת בצורה כמעט טריה כך שאפשר להשתמש בה מחוץ לעונה [שיטה שאינה ידועה כיום כי אין בה צורך, אנחנו משתמשים אם צריך בקרור עמוק. נא לא לבלבל עם גרגרת שהוא חלק פנימי מצואר העוף, בה ג השניה בסגול ולא בשוא].
אגדות אלו באות ברצף, במסכת גיטין. ראשית מתאר התלמוד את עשירי העיר, עובר למעשה מרתה וממשיך בתיאור יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, ואחריהן מעשי קמצא ובר קמצא ומרכבת ביתר.
אמר על כך מרן הרב קוק זצ"ל [עין אי"ה] כי מעשה מרתא הוכנס כאן כדי להדגיש את השוני בינה לבין העשירים, שהם הקדישו את אוצרותיהם לרווחת תושבי העיר, ומרתה, סמל השחיתות, כספה בא רק לתועלת עצמה וגם הוא לא הועיל לה ביום עברה. נזכיר כי היא קנתה מאגריפס המלך את הכהונה הגדולה בכסף רב עבור בעלה יהושע בן גמלא [יבמות ס'א עמוד א. יומא ט' ע"א]. עליה גם מובא [מדרש איכה רבה א'] כי פרשה לעצמה שטיחים מביתה עד בית המקדש כדי לא לדרוך על הקרקע ביום הכיפורים.
הניגוד החריף לה הוא רבי צדוק הכהן, שישב 40 שנה בתענית על חורבן ירושלים [יומא ל'ט] עד שתש ולא היה מסוגל לעכל מזון מוצק. המדרש במסכת גיטין מציב זה מול זה את הניגודים בין מי שהציבור והמקדש הם מרכז עולמו עד כדי תענית המסכנת את חייו. לכן מותה של מרתה בא מרוב איסטניסיות באכילת הגרוגרת בה השתמש רבי צדוק [ברור שאין זו עובדה הסטורית אלא נסיון המדרש להמחיש הנגדה]. מדרש איכה רבה לעומת זאת מביא סיפור שמותה של מרתה בא כאשר הוצאה למוות כשהיא קשורה לזנבות סוסי הפרשים הרומיים [איכה רבתי פ"א] ואילו רבי צדוק נרפא ע"י צוות רופאים רומיים מומחים [גיטין ע'ו].
אגדות החורבן (בבלי גיטין נ"ה ע"ב, נ"ו ע"א):
בתרגום לעברית (לפי שטינזלץ) :
אמר רבי יוחנן מהו שכתוב: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? (משלי כ"ח 14):
על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים.
על תרנגול ותרנגולת חרב הר-המלך.
על יתד של מרכבה חרבה העיר ביתר.
ומפרש רבי יוחנן, כך היה מעשה:
אדם אחד אוהבו היה נקרא "קמצא" ושונאו היה נקרא "בן-קמצא".
עשה אותו אדם משתה גדול, אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (אוהבו).
הלך והביא לו את בן-קמצא (שונאו).
בא בעל הבית מצא את בן-קמצא יושב בסעודה.
אמר בעל הבית לבן-קמצא: הרי אתה שונא שלי, מה אתה רוצה כאן? קום צא!
אמר לו בן-קמצא: הנח לי, ואשלם לך כל מה שאני אוכל ושותה
ואל תביישני בזה שאתה מגרש אותי מן הסעודה
אמר בעל הבית: לא
אמר לו בן-קמצא: אתן לך חצי מעלות כל הסעודה
אמר בעל הבית: לא
אמר לו בן-קמצא: אשלם את כל העלות של המשתה כולו
אמר בעל הבית: לא
תפס בעל הבית בידו של בן-קמצא והוציאו החוצה... !
ביאור :
לכאורה, לפנינו כאן סיפור מעשה בשני אנשים רגילים.
נשים לב שלפנינו סיפור מעשה בארמית. המעשה פותח בציטטה של פסוק מהתנ"ך.
זה הנוהג כאשר חז"ל מבקשים לומר שאין זה סתם סיפור-עם אלא העברת מסר
(אם הוא פותח בפסוק הוא קרוי "מדרש-אגדה", ואם באמרה בעברית – הרי הוא "אגדתא").
לכאורה בלבול פשוט בשמות הדומים זה לזה.
ואנו שומעי המעשה מבינים כי כאשר קיבל בן-קמצא את ההזמנה חשב כי המזמין, ששמו לא נמסר במכוון, רוצה להתפייס עמו.
ואילו בעל הבית לא ידע כלל ששמשו עשה טעות, וחשב כי בן-קמצא הופיע על מנת להקניטו.
כאשר שני הצדדים קבעו עמדה מראש – התקשחו והקשו לבם
ולא היו מוכנים נפשית להאזין לאשר יאמר השני.
נמשיך בסיפור (וכאן החלק החשוב לנו ובו המסר):
אמר בן קמצא: הואיל ורבנן (חכמי התורה) היו יושבים שם
ואף על פי שראו ושמעו – כיצד הוא מביישני – לא הגיבו.
למדים אנו מכאן שנוח להם בדבר הזה.
הלך והלשין עליהם בבית המלך. הלך למלכות ואמר לקיסר: "מרדו בך היהודים"!
אמר הקיסר: מי יוכיח שכן הוא?
אמר בן-קמצא: נסה אותם בכך: שלח להם קורבן, לכבוד המלכות, וראה אם מקריבים אותו.
הלך הקיסר ונתן בידי בן-קמצא עגלה משולשת.
בזמן שבא בן-קמצא למקדש, הטיל בעגלה מום בשפתיו של העגל ויש אומרים בעפעפיים,
מקום שלפי הדין שלנו נחשב מום אך לא נחשב מום אצל הגויים.
לכן לא יכלו להקריב אותו במקדש ולא יכלו להסביר לקיסר איזה מום יש בו המונע להקריב אותו.
חשבו רבנן בכל זאת להקריבו משום "שלום מלכות".
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם תעשו כך יאמרו האנשים
"מעתה מותר להקריב בעלי מומים למזבח".
אמרו חכמים: אם לא נקריב אותו – צריכים לעשות משהו שימנע מבן-קמצא להלשין.
חשבו להרגו כדי שלא יחזור למלכות וילשין.
אמר להם רבי זכריה: "יאמרו האנשים מי שמטיל מום בקודשים – יהרג"!
כיוון שכך לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה אצל המלכות, והתחילה המלחמה.
אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו" – (יראת השמים המופרזת) של רבי זכריה היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
ביאור:
המספר מביא את עמדתו של בן-קמצא
שרבנן, שלא מחו על ביוש אדם בפומבי, עשו כך משום שהם מזדהים עם המעשה.
המלך – כאשר שמע את ההלשנה – לא נטה לקבל אותה ואמר: תוכיח.
עשה בן-קמצא מעשה וגרם לאי הקרבת הקרבן
(ואנו אכן יודעים שראשיתו של המרד הגדול היתה כאשר פסקו להקריב קרבן לשלום המלכות).
התגובה על תגובת החכמים מתבטאת אצל בן-קמצא במום בשפתיים (אלה שלא הגיבו) או בעיניים (בהסתכלות האדישה).
נשים לב שבן-קמצא הציע שלוש פעמים הצעות לפשרה, שלא התקבלו. העונש מזכיר לנו את שלוש דרכי החורבן -
מזכיר לנו שבעת חורבן בית שני היו תלמידי חכמים ושומרי מצוות, אך שררה "שנאת חינם".
הסיפור מבליט את המסר.
ביאורי אגדות למהרש"א, גיטין ה' ע"ב:
אפשר שהיה זה אב ובנו, וטעה השליח ביניהם. גם בר קמצא שבא אחר שידע שהוא שונאו – שהיה סבור אחרי שאביו אוהבו – ודאי מבקש גם באהבתו לעשות שלום עמו בזה שהוא הזמינו אבל זה בעל הסעודה לא היה בו בדעת קונו. וגם אחרי שבא בטעות לסעודתו אמר לו: הרי אתה יודע שיש שנאה בינינו – איך טעית לומר שאני מזמין אותך, כיוון שאתה שונא ושנוא, ובכל בקשותיו של הבן לא נענה האב, והבן לא הבין כמה גדולה השנאה, עד שהאב הוציא אותו בכח לעיני כולם.
אותו סיפור מובא בנוסח קצת שונה במדרש הירושלמי – מדרש איכה רבתי ד', ב': "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (לפי קטע קדום מהגניזה):
בני ציון היקרים מה היה יקרותן? לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שהיה נקרא ומשנה -
תרגום (לפי פרופ' פנחס מנדל):
מעשה באדם אחד מגדולי ירושלים שעשה סעודה והזמין את "הכל".
אמר לנערו: לך והבא לי את כמצא אוהבי, הלך והביא לו את כמצורא שונאו
נכנס (המארח) ומצא את כמצורא שונאו יושב בין האורחים
אמר לו: קום, צא מכאן
אמר לו: אתן דמי הסעודה, ואל תוציאני בבושה
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן
אמר לו: אתן כפליים ואל תוציאני בבושה
אמר לו: אי אפשר שלא תצא מכאן
והיה שם זכריה בן אבקולס שהיה סיפק בידיו למחות, ולא מיחה.
כשיצא אמר: האם אני יוצא בבושה ומשאיר אותם יושבים בשלווה?
ירד אצל המלך
הלך ואמר לו: הקרבנות הללו שאתה שולח להם –
הם אוכלים אותם
נזף בו, אמר לו: דבר רע אתה אומר, שאתה מבקש להוציא עליהם שם-רע.
אמר לו: שלח עמי קרבנות ושלח עמי אדם מהימן
ואתה עומד על האמת.
שלח עמו אדם מהימן ושלח עמו קרבנות
קם ההוא בלילה ונתן בהם מומים שאינם ניכרים.
כיוון שראה אותם הכהן לא הקריבם
אמר לו: אין אני מקריב אותם
מחר אני מקריב אותם
בא היום ולא הקריבם
בא היום ולא הקריבם
מייד שלח ואמר למלך: הדבר שאמר לך אותו יהודי, אמת הוא
מייד שלח המלך והחריב את ההיכל
היא זו שהבריות אומרים: בין כמצא לכמצורא חרב מקדשא
אמר רבי יוסי : ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס היא ששרפה את ההיכל.
הבדלים ניכרים בין גרסת הבבלי לירושלמי, ועיקרי שבהם תפקודו של ר' זכריה בן אבקולס (פירוש המילה היוונית אבקולס = נוח להשביע, שבע רצון מהמאכל).
המשך האגדות:
על תרנגול ותרנגולת חרבה טור מלכא
בטור-מלכא היא הר המלך היו נוהגים : כאשר היו מלווים את החתן והכלה בדרכם אל החופה היו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לסימן ברכה = "פרו ורבו כתרנגולים". יום אחד עבר לפני תהלוכת החתן והכלה גדוד של חיילי רומי. לקחו החיילים הרומאים את העופות הללו מהם לצרכי מאכל. התרגזו מלווי החתונה והכו את החיילים. הלכו אנשים לקיסר ואמרו לו : "מרדו בך היהודים". יצא הקיסר למלחמה עליהם. היה בין אנשי טור-מלכא אדם אחד בשם "בר דרומא", שהיה מסוגל לקפוץ לגובה ולמרחק קפיצות ארוכות. קפץ ועבר מעל טור החזית של הצבא הרומי והיה הורג בשורות האחוריות, ולא היו הרומאים מסוגלים לעשות לו דבר. לקח הקיסר את כתרו והניח אותו על הארץ לאות אבל. אמר:"רבונו של עולם, אל תמסור אותי ואת כוחותי בידיו של איש אחד בלבד. סופו של דבר, הכשיל פיו של בר-דרומא את עצמו כאשר יצא בדברי תרעומת נגד הא-ל, אמר קטע מתהלים פרק ס, פסוק ב' ]: "הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱ-לֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ". שואלת הגמרא: הלא תרעומת זו נאמרה כבר על ידי דוד בן ישי, ולמה הקצף על בר דרומא? עונה הגמרא : דוד אמר זאת בתמיהה =בסימן שאלה, ואילו בר דרומא אמר כקובע עובדה ומתלונן. יום אחד יצא בר דרומא לבית הכסא, בא נחש ושמט את בני מעיו, ומת. אמר הקיסר: הואיל ונעשה כאן נס, ולא אני ניצחתי, אניח להם הפעם. ראו זאת אנשי העיר –קפצו, אכלו ושתו. והדליקו מדורות לאות שמחה עד שהאורות נראו למרחוק, כך שבמרחק מיל היה אפשר להבחין מה הדמות בחותם. אמר הקיסר "צוחקים עלי היהודים" שב עם צבאו. אמר רב אסי: שלוש מאות אלף שולפי חרב נכנסו אז להר המלך, והרגו וטבחו שלושה ימים ושלושה לילות, וכאשר היה הטבח בצד אחד של הר המלך המשיכו בחתונות ושמחות בעבר השני, שלא היו יודעים [מרוב גודל המקום] מה נעשה בצד ההוא.
מוסיפה ומתארת הגמרא את גודל הר-המלך ואומרת:
אמר רבי יוחנן: שש מאות אלף עיירות היו בהר המלך בזמן ינאי המלך, ובכל אחת ואחת מהן שש מאות אלף תושבים, חוץ משלוש עיירות שהיו בהן כפליים תושבים. ואלו הן: "בפר-ביש" "כפר שחליים" "כפר זכריה".
מסבירה הגמרא את פשר השמות המשונים:
"כפר ביש" - פירוש מילולי – "הכפר הרע", שלא היו נותנים מקום לאורח.
"כפר שחליים" - שפרנסתם היתה מהכנת מאכל זה [מזכיר בצלצולו שחלות, אברי רביה].
"כפר זכריה" - שהיו הנשים יולדות בן זכר אחד ובת אחת, ופוסקות מלדת. ולכן קראו לו "כפר הזכרים".
אמר עולא: אני הייתי במקום ההוא הקרוי "הר-המלך" ואפילו שש מאות אלף קנים אי אפשר לגדל בו. אמר מין אחד לרבי חנינא: "שקרנים אתם", שאתם מגזימים כל כך. ענה לו רב חנינא: ארץ - זו קרויה בתורה "ארץ הצבי". אם פושטים את עורו של הצבי הוא מתכווץ ואי אפשר להלביש אותו על הגוף שהיה. כך ארץ ישראל, כאשר יושבים עליה היא מתרווחת, וכאשר היא נעזבת היא מתכווצת, ולכן אותו מקום שלפני החורבן היו בו כל כך הרבה אנשים, היום הוא קטן כל כך.
בגלל יצול של עגלה חרבה ביתר
מספרת הגמרא: "היה מנהג בעיר בית-תר, כאשר נולד תינוק היו שותלים עץ ארז, כאשר נולדה תינוקת היו שותלים תורניתא [אורן], כאשר היו נישאים היו קוצצים את הגזעים ועושים להם מהם חופה. יום אחד עברה שם בתו של הקיסר, וליד ביתר נשבר היצול של העגלה בה היא נסעה.
עבדיה קצצו עץ ארז והתקינו לה יצול חדש. כיון שהעצים הללו היו כה חשובים לאנשי העיר, התנפלו על אנשי השיירה והכו אותם. באו המלווים המוכים אל הקיסר ואמרו לו – "מרדו בך היהודים". יצא הקיסר עליהם למלחמה. על אותה שעה דרשו חז"ל את הפסוק: " גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל " [איכה פרק ב פסוק ג ]
אמר רבי זירא בשם רבי אבהו – אמר רבי יוחנן: "אלו שמונים אלף 'קרני מלחמה' [חצוצרות בהן היו מחזיקים מפקדי יחידות להריע לסימן התקפה], שנכנסו לביתר במלחמה וטבחו בה אנשים, נשים וטף עד שדמם נשפך לים הגדול. ואל תחשוב שהמרחק לים היה רק מיל אחד. שלמדנו, רבי אליעזר הגדול אומר: "שני נחלים יוצאים מבקעת ידיים [הסמוכה לביתר] אחד יוצא לים הגדול [התיכון] והשני לים הקדמוני [ים המלח]. והיו בנחלים אלו שני שליש מים ושליש דם. בברייתא למדנו: שבע שנים בצרו הגויים בהר חברון את כרמיהם בלי צורך בדשן, שדמם של ישראל הפרה את האדמה.
בבואנו להבין אגדה, אל לנו לקבל את המעשיה כלשונה. חז"ל לא עסקו בחיבור ספרות יפה ואף לא במחקר הסטורי. הם ביקשו להעביר לנו מסר, ללמד אותנו, לחנך אותנו. לרוב נכתבה האגדה בצורה סיפורית שנוח להעביר אותה מדור לדור ולהפיץ אותה, כאשר רק מי שהמסר מיועד אליו ידע לפענח אותו.
ברבות השנים נעלמה יכולת הפענוח מהשומעים ומהמספרים, כאשר מרבית לומדי הגמרא עסקו בהלכה והתעלמו או לא החשיבו את האגדה.
לי ידועים רק שלושה פרשנים דגולים שטרחו וכתבו הדרכה לפענוח האגדות. אמנה אותם לא לפי סדר מסוים:
מהרש"א \רבי שמואל איידליס], מהר"ל [רבי יהודה ליווא מפראג], ראי'ה [רבנו אברהם יצחק הכהן קוק].
לצערי, גם הם לא רצו לתת גישה קלה לאלה שהמסר אינו מכוון אליהם, ולעתים יותר קשה להבין את אשר הם כתבו מאשר את המקור. אך הא-ל הטוב זיכה אותי במורים טובים ובמיוחד ברבי ומורי הרב אברהם קוסמן שליט"א אשר העמידני על המאור הצפון באגדה ולימדני רבות. אם כי אין אני מצטט במדויק את דבריו, אלא רק את מעט המשקע שנותר אצלי ומעט שהוספתי משלי וממקורות אחרים. אקווה שזכיתי ואיני מטעה אחרים ואם חלו שיבושים הם באחריותי בלבד.
במסה זו איני מתיימר להקיף את מכלול אגדות החורבן הרבות. בחרתי רק שלש הכתובות במסכת אחת, ואני מנסה להסביר את משמעותן לפי תפיסתי.
מדוע בחרנו להביא דוקא את שלוש האגדות הללו? ומדוע לפי סדר זה?
עד כמה שהצלחתי להבין מכתבי המהר"ל [ותודה לעו"ד פנינה נויבירט שהעמיקה ופרשה אותו בעלון "שבתון"] יש משמעות לדגש על שלוש הערים שחרבו -
לכל אחת ואחת מהן משמעות יחודית משלה:
ירושלים היא לב האומה וסגולתה העיקרית "שלא נחלקה לשבטים". עיר שחוברה לה יחדיו – עושה כל ישראל חברים. דוקא בעיר זאת ארע מקרה קמצא ובר-קמצא המפגין שנאת חנם וביזוי אחים.
הר המלך הוא מקום הישוב הצפוף וההומה ביותר של העם היהודי. הוא סמל הפריון והשגשוג. ודוקא הוא חרב בשל תרנגול ותרנגולת, שהיו אמורים לסמל פריון לחתן וכלה. היתרון –הפריון הפך לה לרועץ. ביתר היא סמל העצמה והעצמאות של העם היהודי. עץ הארז הוא החזק מכל העצים [נזכור אגדה אחרת לפיה תנאי קבלה לצבא בר-כוכבא היתה עקירת עץ ארז, ירושלמי, תענית כ'ט ]. עוקרי הארזים מאבדים את קיומם בשל קיצוצו של עץ ארז. ובכך תמה עצמאותו האחרונה של עם ישראל.
המהר"ל עומד על סדר הדברים -
אבדן המרכז הרוחני, היישובי והעצמאות האחרונה - מקשר גם לאירוע אחר שהיה ב-ט' באב – חטא המרגלים, במסופר במסכת תענית כ'ט: " וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא [במדבר יד א]. אמר רבה אמר רבי יוחנן - אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות". הרמח'ל מצרף את חטא המרגלים כי הוא מצביע על אבדן האמונה כבסיס לכל הפורענויות.
נסכם: חורבן ירושלים הוא אבדן הארץ הטובה, קץ הר המלך הוא סוף הפריון והשגשוג.
נצטט את דברי המהר"ל [חידושי אגדות, כרך ב']: "לכך כאשר נחרבו חרבו אלה ג' דברים בזה אחר זה: מתחילה חרבה ירושלים ונסתלקה שכינה מביניהם, ואז משחרב בית המקדש – לא היתה ברכה בארץ. אחר כך חרב טור-מלכא ושם היה ריבוי ישראל... ואחר כך ביתר, כרך גדול ותקיף שהיה בארץ."
תפיסה זו של המהר"ל מאפשרת לנו להכיר עד כמה היה גדול החורבן – אבדו לנו: ארץ טובה, עצמה לאומית, שגשוג ופריון. הכל אבד באח .
רק ביום ט באב אחה"צ ניתן לעסוק במדרשי גאולה. אזכיר כאן רק אחד מהם קצר ביותר אך נפוץ מאד [תענית ל: בבא בתרא ס: שו"ע אורח-חיים תקע'ד] האומר: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
נשים לב - לא 'יזכה ויראה' אלא 'זוכה ורואה'. עצם האבל הוא ראשית הגאולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה