בעשרת הדברות אשר בחומש 'שמות' [כ' 7]
נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". בעוד שבפרשתנו [דברים ה' 11] נאמר: "
יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָה אֱ-לֹהֶיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ
כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם
הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת ל-ה' אֱ-לֹהֶיךָ:
לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ
וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר
בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ
מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה;
עַל-כֵּן צִוְּךָ ה אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת".
ההבדל בין שתי הפרשות הוא לא רק סמנטי
אלא מהותי, וזאת משתמע מתוך הנימוק הניתן - בעוד פרשת 'יתרו' מנמקת "כי
ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי",
הרי בפרשתנו הנימוק הוא: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד
היית בארץ מצרים ויוציאך ה'
א-לוהיך משם ביד חזקה ובזרוע
נטויה".
כלומר, בפרשת 'יתרו' השבת מבטאת את האמונה
בבורא עולם יוצר הכל ומצווה עלינו לקדש אותה. בפרשת "ואתחנן" הנימוק הוא
חברתי-סוציאלי-לאומי. מכאן נובע גם הבדל
בסיום שתי הפרשיות. ביתרו מופיע: "על
כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". כלומר, הא-ל קידש את יום השבת
ונתן לו ערך מיוחד משל עצמו, ואילו בפרשתנו הסיום הוא: "על כן ציווך ה' א-לוהיך לעשות
את יום השבת". החובה היא על האדם 'לעשות' את יום השבת.
לכן בפרשת יתרו האדם נדרש רק לזכור
את יום השבת המקודש על ידי הא-ל. ואילו בפרשתנו מוטלת החובה על האדם לעשות
את השבת, ועל כן עליו לשמור אותה.
ובמקום אחר אומר הכתוב:
"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת
לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, 17- 16).
להסביר לנו כי אל לנו ללכת שולל אחר
המובן המודרני של יום-מנוחה = יום בטלה. כאן אומר נכתוב מלשון "נפש"
התוכן הפנימי. יום השביעי אחד מימי הבריאה הוא – לא שלמה מלאכת היצירה עד שהוכנס
לתוכה גם התוכן הפנימי הנפשי.
הרב אמנון בזק בדפי פרשת השבוע 'שבת
בשבתו' הביע בזמנו את הסברא כי בחומש דברים מודגש הפן החברתי לרגל הקרבה לכניסה אל
הארץ. הוא מסתמך על פסוק אחר בפרשתנו האומר: "שמור תשמרון את מצוות ה'
א-להיכם ועדותיו וחוקיו אשר צווך, ועשית הישר והטוב בעיני ה' – למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה.." [פרק ו'
17-18].
שמירה על צדק חברתי ומוסרי היא תנאי
לירושת הארץ [ראה פירוש הרמב"ן], וכפי שמדגישה הגמרא במספר מקומות
"ועשית הישר והטוב" מחייב 'לפנים משורת הדין' – כלומר, בארץ ישראל אל
תדקדק במידת הדין אלא במוסר וחסד.
במעשה בראשית ברא הא-ל את האדם לא לחיי
בטלה, אלא אפילו בגן-עדן נאמר לו -"לעבדה ולשמרה", ונאמר עליו "אדם
לעמל יולד". במצרים היה חלק מהאנושות שמצא את הדרך להעביד אחרים – לעשותם
לעבדים.
על כן' הא-ל בנתנו את השבת אומר לאדם – אתה
יכול להתעלות מעל הטבע, לשמור שבת, ולא להיות תמיד כפות לטבע. ובהזכירו את יציאת
מצרים נאמר לו –"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". כך גם נראה לי כי
יש להבין את הפסוק: "וביום השביעי שבת וינפש" - לא מלשון נופש
אלא נפש. שבת אינה רק יום מנוחה אלא יותר "מנוחה וקדושה". כאשר
על האדם לדאוג לנפשו ולא רק לגופו [שזה תפקידו ביתר ימי השבוע].
"שמור וזכור בדיבור אחד – השמיענו
אל המיוחד".
אנו מתחילים במילים אלה את המזמור הנפלא
של שלמה הלוי אלקבץ "לכה דודי" לקבל את פני השבת. המחבר מסתמך על מאמר
הגמרא [מסכת
ראש השנה כ'ז
עמוד
א'; שבועות כ ע"ב]: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה
שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע". אנו קוראים ומזמרים, אך נראה לי
שמן הראוי לחזור ונבהיר לעצמנו את פירוש הדברים:
אין קדושה בלי מנוחה. רק כאשר האדם
משתחרר מעבודה ומטרדות הוא יכול לתת אל לבו ואל ראשו ולהתרומם לדרגת קודש.
ואין מנוחה בלי קדושה. רק כאשר האדם
מתרומם ומרומם את עצמו, הוא יכול להפסיק להעסיק את עצמו בטרדות היום-יום. כך שניהם
אכן דבר אחד הם.
כפי שהורה לנו גדול המחשבה היהודית –
הרמב"ם בספרו הגדול "מורה הנבוכים [ב' לא] "אולי כבר התברר לך
הטעם לקדושת מצוות השבת, להיותה בסקילה. [לכך ש] אדון הנביאים הרג בגללה, ולהיותה
שלישית למציאות האל ושלילת האמונה בשתי
רשויות, שכן האיסור לעבוד את זולתו בא כדי לאשר את היחוד. יודע אתה דבר מתוך דבר
שדעות שאין להם מעשים המשרישים אותן, המפרסמים אותן בציבור – אינן בנות קיימא...
לכן ציווה עלינו בתורה לשבות ולנוח כדי שנצרף את שתי הדברים. נאמין בו בדעה נכונה
והיא חידוש העולם – המורה על מציאות האל בתחילת המחשבה ועיון קל ביותר..."
לפי מה שאני מבין מקטע זה, הרמב"ם
אומר כי השבת היא יצוג חי של מעשה הבריאה ["זכר למעשה בראשית"]. אך השבת אינה רק מבטאת אמונה
במעשה הבריאה, היא גם יוצרת אותה.
[ראה ספרו של ד"ר
מיכה גודמן "סודותיו של מורה הנבוכים" עמודים206-207 ודבריו של הוגה הדעות
הדגול לדורות האחרונים הרב שמשון רפאל הירש בסידורו "תפילות ישראל" ע'
ר'ל] המובאים להלן:
"זכור – דורש את זכירת
הרעיון הרוחני. את משמעות השבת כאות זכרון לבריאת שמים וארץ והכרתו בבורא אדון
העולם. שמור – דורש הפעלה גופנית של זכירה והוקרה ע"י שביתה של כל
מלאכת-עבודה... בכך נצטווינו להראות את הקשר ההדוק והאמיץ שאינו סובל הפרדה בין
שני הצדדים של חגיגת השבת. צמצום רעיון השבת לזכירה רוחנית בלבד = "זכור"
בלי "שמור", כמוהו כביטול רעיון השבת. שילוב זה הנו מסקנה ראשונה וישרה
של "האל המיוחד"... "
ויזכנו לשבת עולמים ולגאולה שלמה, ליום שכולו שבת !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה