פרשת השבוע שלנו תמוהה מאד, וכבר מהצצה
ראשונה צצות שאלות רבות. חלק מהן ניתנות לפתרון קל וחלק מצריך עיון מרובה. ננסה
להעלות אחדות מהן:
א.
למה
קרויה הפרשה על שם בלק, כאשר הוא דמות שולית בסיפור? הגיבור המרכזי הוא בלעם.
*נראה לי שהתשובות די פשוטות:
1. טכנית – השם שלו הוא הפותח את הפסוק
הראשון, והוא היה היזם המעורר.
2. חז"ל, כנראה בתקופת "כנסת
הגדולה" כאשר חילקו את החומשים לפרשיות, נמנעו במכוון לתת הנצחה לאותו רשע
מתועב.
ב. מכאן כבר צצה השאלה השנייה – מיהו ומהו
בלעם, האמנם רק רשע מתועב? חז"ל סיבכו במכוון את ההגדרה וההבנה. זכור המדרש
האומר "לא קם בישראל כמשה עוד" אבל באומות העולם קם, ומיהו : בלעם".
כדי להבין משהו נתקרב ונעיין בפרשה עצמה.
בלק, כאשר ראה כי בני ישראל הם עם לוחם אשר השמיד את האמורי "עד בלתי
השאיר לו שריד" - התמלא חששות! לכן החליט לשכור את בלעם, שיקלל את ישראל. אז
מה? בא גוי ומקלל. האם יש לחשוש מדיבורים?
מתברר שכן! הקב"ה בעצמו ובכבודו מתערב
ומונע את הקללות! ואף הופך אותן לברכות. והברכה היא כה חשובה עד שבכל יום
הפסוק הראשון שאנו פותחים בו את התפילה כל
בוקר הוא ציטטה מבלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".
בעברית, למושג "ברכה" שני פירושים:
א-
איחולים –
"היה ברוך"! כמו "בוקר טוב", שמובנו "בוקרך יבורך",
שיהיה לך בוקר טוב.
ב-
"מתן תודה", כמו כל
הברכות שאנו מברכים בתפילה ובסעודה בהן אנו מודים לבורא יתברך על טובתו עמנו.
גם באשר ל'קללה' - הטלת קללה או
"עין הרע" יש לה כח משפיע. אם כי לא כל אדם מסוגל להטיל אותה ולא תמיד,
צריך צירוף של ריכוז, כח ועיתוי כדי שהקללה תשפיע. יתר על כן יש בה סיכון, כפי
הנאמר: "אוררך אאור ומברכיך אברך", כי קללה עלולה לחזור אל ראש המטיל
אותה.
בפרשת "בלק" בלעם נושא שלושה נאומים. לכאורה נראה כי הוא חוזר
על אותם דברים במילים אחרות, אך אם נקרא היטב נראה כי כל נאום מכוון לקהל שונה ומכאן
ההבדלים ביניהם:
נאום ראשון [כג 4-10] מכוון בעיקר אל עצמו ומכאן השימוש הרב בגוף
ראשון: "ינחני..., אקוב..., אזעם..., אראנו..., אשורנו..., נפשי..., אחריתי..."
ועיקר תוכנו מהוה תמיהה של בלעם על עצמו ואל עצמו: "מה אקוב לא קבה א-ל"?
ולכן גם הנאום מסתיים באיחולים לעצמו "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי
כמוהו".
הנאום השני [כג 18-24] מכוון בעיקר אל בלק. והוא אכן פונה אליו ישירות: "קום
בלק ושמע, האזינה עדי בנו צפור", והוא מלמד את בלק על מהות הא-ל: "לא
איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם" ומסביר לבלק מדוע קללה לא תתפוס
בישראל: "כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל" ומסיים באזהרה אל בלק
"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים
ישתה".
הנאום השלישי [כד 3-9] הוא שינוי מוחלט! הפעם פונה בלעם אל ישראל: "וישם אל המדבר פניו" ומתחיל בשיר מזמור
"מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל", ומברך אותם בגלוי
"וירום מאגג מלכו וירם קרן משיחו".
בלק אשר שמע גנותו כבר בנאום ב' זועם על המסר של הברכה מפי בלעם לישראל:
"ויחר אף בלק אל בלעם... ויאמר בלק אל בלעם: לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת
ברך זה שלוש פעמים, ועתה ברח לך אל מקומך..." [כד 10-11].
באותו הקשר אומרת הגמרא [מסכת מגילה דף טו, ובעוד מקומות] : "אמר
רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך... ואמר: לעולם אל
תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.."
אני מנצל את ההזדמנות ומבקש לברך את התורמים ל'קידושא-רבא' שייערך כאן
לאחר התפילה ובראשם את ידידי ג'ורדי מנס שיום ט'ו בתמוז הוא יום הפטירה של אביו
ישראל סם.
ולמה אותו בראש ובראשונה? כי אביו ז"ל היה לי אישית ידיד ושכן.
את התורמים האחרים יברך הגבאי הראשי- יעקב באומן, איש רב-פעלים פועל
ומפעיל.
מכאן אני מבקש לעבור לנושא אחר, כאילו לא קשור כלל לאשר התחלנו.
היום י'ז בתמוז, ראשית ימי בין המצרים. אין מתענין בשבת ועל כן הצום נדחה
למחר. אך גם אין מתאבלים בשבת, אז למה אני מזכיר - כי כאן שוררת נבואת זכריה [ח 19]:
יט כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי
וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן
וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
ובאותו פרק נותן
הנביא את סימני ימי הגאולה
ג כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ
יְרוּשָׁלִָם; וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר-ה' צְבָאוֹת הַר
הַקֹּדֶשׁ. {ס} ד כֹּה אָמַר ה'
צְבָאוֹת, עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאִישׁ
מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר
יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. {ס} ו כֹּה אָמַר ָה' צְבָאוֹת, כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית
הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם... ב כִּי-זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ
תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם; וְהִנְחַלְתִּי
אֶת-שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה--אֶת-כָּל-אֵלֶּה... כַּאֲשֶׁר
הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל--כֵּן אוֹשִׁיעַ
אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה: אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם".
והנה לעינינו
מתגשם החזון. אני הניצב לפניכם וכמה מידידי כאן - איש
מקלו בידו מרוב ימים, ובקידוש אני מניח שנראה ילדים וילדות משחקים.
סימן אחר שנותן הנביא באותו פרק הוא
"קיבוץ הגלויות" וכך חשתי כאשר משפחת מנס בחרה בירושלים למשכן לה.
ועוד דבר, אני הניצב לפניכם בחרתי להימנות
על מפעל הרמב"ם היומי, וכמוני ידידי הטוב אברהם פונפדר. והנה הרמב"ם
מציב שאלה עזה: היכן מוזכרים בתורה ימות המשיח? ומשיב [בהלכות מלכים י'א, הלכה א']
בפרשת בלעם, הפותח [במדבר כ'ד]:
טו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר
וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. טז נְאֻם שֹׁמֵעַ
אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי
עֵינָיִם. יז אֶרְאֶנּוּ וְלֹא
עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט
מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת. יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר--אֹיְבָיו;
וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. יט וְיֵרְדְּ
מִיַּעֲקֹב...."
הנה, בלעם הרשע, בפיו שם הקב"ה את נבואת הגאולה. הרמב"ם שם מאריך
ומראה שבלעם חוזה את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
אך הארכתי די, ונצפה יחד לביאת הגואל בב"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה