יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

ראש השנה - דינים ומנהגים


מהדורה  רביעית, משופצת ומחדשת – תשע"ח

כתב [ב"ספר התודעה"] מורי ורבי הרב אליהו כי-טוב [מוקוטובסקי] נ"ע: "עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה". סימנים אלה עושים בשעת הסעודה בלילה הראשון של ראש-השנה ולפי מנהג ספרד גם בלילה השני : טובלים בדבש  פרוסת חלה של 'המוציא' ולאחר שאכלו ממנה כשיעור [כזית],  לוקחים תפוח, טובלים אותו בדבש ומברכים 'בורא פרי העץ', אוכלים ממנו ואומרים: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". אין מפסיקים באמירת "יהי-רצון" בין ברכה לאכילה. ומוסיפים ואוכלים מיני ירקות שבשמותיהם יש רמז לטובה, כגון סילקי, כרתי, רוביא , קרא ותמרי. ובשעת אכילת כל ירק לחוד יאמר "יהי רצון" מעניין הרמז שיש בו, כשאוכל סילקי אומר 'שיסתלקו שונאינו', כשאוכל כרתי אומר 'שיכרתו אויבינו' (ומכוון לאלה המקטרגים עלינו בעת הדין), וכשהוא אוכל רוביא הוא אומר 'שירבו זכויותינו', כשאוכל תמרי אומר 'יתמו שונאינו', קרא  'יקראו לפניך זכויותינו' - ובלבד שהמאכלים יהיו טובים למאכל, לא מרים ולא חמוצים. כן נוהגים לאכול ראש דג או ראש כבש ואומרים 'יהי רצון מלפניך שנהיה לראש ולא לזנב, ודגים הם סימן ברכה 'שנפרה ונרבה כדגים' ....

"ואין אוכלים בראש השנה אגוזים שמרבים כיחו וניעו ומפריעים בתפילה, ועוד ש'אגוז' בגימטריה 'חטא' [הערה : אגוז =17, חטא= 18, כך שזה נשמע דחוק] ואמרו חכמים אחרונים שעושים סימנים אלה בראש השנה משום שאין מבקשים בלילה זה על ענייני העולם הזה אלא על מלכות שמים בלבד. אלא שענייני עולם הזה רמזים הם למלכות שמים ועשויים לסייע לקבלת עול מלכות שמים" ["ספר התודעה" עמוד טו'].

היהדות היא בראש ובראשונה דת מחנכת. כאשר נאמר "מצוות מצרפות" [כלומר מזככות ומעצבות את נפש האדם], הרי האמצעי החינוכי הטוב ביותר הוא התרגול ויצירת האווירה או במילים אחרות המנהג. ואנו כולנו "מנהג אבותינו בידינו" אף אם לעתים אנו תוהים ואיננו מבינים למה ומדוע אנו נוהגים בצורה מסוימת, הרי נמשיך לנהוג לפי מסורת האבות ונחפש לה הסבר .
אך מן הראוי שקודם נבהיר לעצמנו מהות מנהגי 'ראש השנה'. לולא הלוח והמועדים היה כל יום דומה לחברו – עמל, מיגע ומשמים. ברוך המקום ברוך הוא שנתן לנו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ולכל מועד [גם מלשון יעד והתוועדות] טעמו וריחו.
אחד המנהגים הנראה תמוה הוא מנהג ה'סימנים' בליל ראש השנה. מדי שנה אנו שמים את הצלוחיות ואומרים את ה"יהי רצון" והדבר ללא ספק משרה את האוירה המיוחדת של החג, אך קשה לנו להבין את מהות המנהג. האיר את עיני מורי ורבי – הרב אברהם קוסמן שליט"א ואני מבקש לשתף אתכם באוצרות שהוא העלה על המנהג ושורשיו. [הערה אישית: עם כל זכויותיו של הרב קוסמן מורי ורבי אלופי ומיודעי, שהעלה את הנושא וקיבץ את המקורות- אין להאשים אותו בתוצאות המובאות לפניכם. הפרשנויות והדעות הן מה שקלטתי ומאד יתכן שחלקן הן שלי]:

כבר בתלמוד הבבלי [מסכת הוריות דף י'ב עמוד א'] נכתב [בתרגום חופשי]:
"אמר רב אמי: האי מן דבעי לידע אי מסיק שנתי אי לא [מי שרוצה לדעת אם תעלה שנתו ויחיה בה] ניתלי שרגא [ידליק נר] בעשרה יומי [בעשרת הימים] שבין ראש השנה ליום הכפורים, בביתא דלא נשיב זיקא [בחדר שאין נושבת בו רוח]. אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתי [יתבונן בו: אם נמשך האור ידע שהעלה שנתו ויחיה]. [לפי פירוש רש"י גם אם יכלה כל השמן, לפי הרמ'א אם תהיה שלהבת זקופה] *. מאן דבעי למיעבד בעיסקא [ומי שרוצה לעשות עסקים] ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח [ורוצה לדעת אם יצליח או לא יצליח] לירבי תרנגולא [שיגדל תרנגול], אי שמין ושפר –מצלח [אם משמין התרנגול - מצליח העסק]. האי מאן דבעי למיפק באורחא [מי שרוצה לצאת לדרך] ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא [ורוצה לדעת אם יחזור ויבוא לביתו] ניקום בביתא דחברא [ילך לחדר אפל] אי חזי בבואה דבבואה [אם יראה צל של צלו] לידע דהדר ואתי לביתא [ידע שהוא חוזר ובא לביתו].
[ועל זה שואלת הגמרא:] ולאו מילתא היא? [האם  זו הנהגה  ראויה ומותר  לעשות כך?]. דלמא חלשה דעתיה ומתרע מזליה [שמא תחלש דעתו אם יראה שלא עלה הסימן יפה וירע מזלו, וזה עצמו יגרום לו לאסון]. (נשים לב לדיון הפסיכולוגי).

אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא [עכשיו שאתה, רב אמי, אומר שסימן הוא דבר שיש בו ממש], לעולם יהא אדם רגיל למיחזי בראש שתא – קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי [תמיד יהיה אדם רגיל לראות בסעודתו בראש השנה - דלעת ורוביה כריתין ותרדים ותמרים, שכל אלה גדלים ומתרבים במהירות כסימן טוב למעשי השנה הבאה]...
(נראה לי שקטע זה טעון הסבר. לפי מה שהבנתי בזמנו - אביי פונה לרב אמי ואומר לו אם כדבריך לסימן יש משמעות, הוא מביא את מנהג ראש השנה [ראוי לשים לב שהגמרא שואלת ומתנגדת לדברי רב אמי ואינה שואלת על דברי אביי].
אותם דברים מובאים גם במסכת כריתות דף ו עמוד ב', בשינוי קטן בנוסח דברי אביי: אמר אביי השתא דאמרון סימנא מילתא היא,יהא רגיל איניש למיכל ... [כלומר, הוא אינו מסתפק ב'מיחזי' = להכין ולראות, אלא אומר לאכול אותם].

התמיהה על דברים אלה נובעת מהגישה כללית של הגמרא כמו למשל במסכת סנהדרין דף ס'ה עמוד ב': "תנו רבנן: מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחור, עורב קרא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. אל תתחיל בי שחרית... ראש חודש הוא... מוצאי שבת הוא. תנו רבנן –"לא תנחשו ולא תעוננו" כגון אלו המנחשים בחולדה, בעופות ובדגים.
ובמסכת  תענית [דף ד' עמוד ב'] נכתב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבו כהוגן, לאחד השיבו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם דכתיב "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגומר... יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא. השיבו לו כהוגן ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש דכתיב "והיה האיש אשר יכנו יעשירנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו" . יכול אפילו עבד, אפילו ממזר? השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי דכתיב "והיה היוצא אשר יצא  מדלתי ביתי וגומר..." יכול אפילו דבר טמא, השיבו שלא כהוגן ונזדמנה לו בתו.

ולנושא סימני ראש השנה, נעיין ב "תשובות הגאונים" [ראש השנה סימן צג-ד]"אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא... בריש שתא ליהוי איניש רגיל דחזי תרדי ופירושם: תמרי, סילקא, רוביא, קרא, סילקי. והשתא רגילי רבנן לאוסופי עלה כרתי, ואסיקו להאי סימנא [אומר אביי: עכשיו שאתה מורה שסימן יש בו ממשות. תמה אני היכן אמר לו כך? הרי בראש השנה ירגיל אדם עצמו לראות תרדים, ומפרשים- מהם תרדים: תרד, רוביא, קרא, סילקי, ומוסיפים עליהם חכמים גם כרתי". ועדיין כך המנהג וכל החכמים אין פושעים בו, בראש השנה מקריבים לפניהם טנא שיש בו... ומניחין ידן עליהן ומוציאין משמה סימן טוב.. אלה מנהגינו ומנהג אבותינו ואף בכמה מקומות יש סימן טוב  וששחקתם שאנו נוחשין נחישות שאנו רגילין ואוכלים דבש וכו'. זה הניחוש טוב הוא ורובו סיפור המקרא והגדות כדי שיזכרנו הקב"ה לטובה. כדי שתהא השנה הבאה עלינו שנה שמנה ומתוקה."
כלומר כך היה מנהג העם, וחכמים לא נהגו כך.

השל"ה הקדוש
מסכת ראש השנה, פרק 'נר-מצוה, מבאר : "אין שום רמז באכילת הפרי רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה.
ומצטט השל"ה [ספר 'שני לוחות הברית'] את ה'פרדס' ואומר "כאשר ירצה אדם לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים... וכן לכל הפעולה והתמשכות וכאשר יצטרך חסד ורחמים יתעטף לבנים"..

הטור [סימן תקפ'ג] אומר: "יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא, קרי, רוביא, כרתי, סלקי ותמרי. על האתרוגא כותב ה'בית יוסף' [שם] שליתא בגמרא בנוסחי דידן, אך המחבר שם בסעיף א' שינה הסדר ונקט 'יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה –רוביא דהיינו תלתן,כרתי, סילקא, תמרי, קרא, ואיחר קרא שהש'ס הקדימו".
והרמ"א כותב: "ויש נוהגין לאכול תפוח בדבש, שאולי בא לאפוקי מאלו המינים שהזכירם המחבר שבמקומותינו אין רגילים לאוכלם ואינם טובים ומתוקים כל כך מחמת עצמם ודו"ק. ועל כל פנים יש לומר שהעיקר הוא אמירת ה-"יהי רצון" [שו"ת 'דברי יציב' אורח חיים סימן רנב]  
ומסכם 'המאירי':"הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש [ניחוש] ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו ליתן על שולחנו בליל ראש השנה   קרסתכ"ת [קרא, רוביא, סילקא, תמרי, כרתי, תרדי] מהם שגדלים מהר ומהם שגידולם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא – יקראו זכויותינו...וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים  ועל המנחשים- אין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה .. והבוטח בה' חסד יסובבנו".


לא תמוה בעיני שגדול ההוגים ביהדות, הרמב"ם, משמיט את כל נושא ''סימני ראש השנה'' לחלוטין ואינו מתייחס אליו כלל. אם כי בדיני ניחוש הוא כותב בצורה שאינה פוסלת אותם [הלכות עבודה זרה יא' פסקה ה' ]

"מי שאמר דירה זו שבניתי – סימן טוב היתה עלי. אשה זו שנשאתי או בהמה זו שקניתי מבורכת היתה ומעת שקניתיה העשרתי. וכן גם השואל לתינוק איזה פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב. כל אלו וכיוצא בהם – מותר, הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי זה מותר."
   
אם אנסה לסכם את אשר הבאנו עד כה: אין ב"סימנים" עצמם כל ערך. האדם מישראל צריך בראש השנה להתפלל ולבקש שנה טובה ומתוקה, חסרת שונאים ואויבים. וקבעו חז"ל להסמיך את הבקשה הרוחנית לפעולה ממשית [אולי בדומה לפסח, לעורר את הילדים לשאול ולהתעניין או לתת לאדם לטרוח בהכנות ובברכות הנלוות שמתוכן בא להתעוררות.]
ובאמת אם נחשוב כי  לכל חג בישראל סעודה מיוחדת משלו ובלי אלה מה היה מייחד את ליל ראש השנה?.. אם כי תמוה בעיני שמהציטטות שהבאנו נעדרים המוטיבים המרכזיים של תפוח בדבש, של גרגרי הרימון ושל ראש הדג.

וכל אלו ה'סימנים' אין להם ערך כשלעצמם אלא באו לעורר לבנו להתפלל ולבקש, ופירוש האמירה "יהי רצון" שאנו מתפללים ומבקשים ועושים לעצמנו סימן לחזור בתשובה ולבקש מריבון העולמים.
יהי רצון שתהא השנה הבאה עלינו לטובה – שנה טובה ומתוקה, שיחולו בה כל הברכות הטובות והטעמים ! ונזכור שהברכה תחול אם אנו נאפשר לה לבוא ולהגיע אלינו כאשר נחזור בלב שלם. ולכל אלה ה"סימנים" אין ערך כשלעצמם, והרבה מרבותינו נמנעו ממנהג זה.




פסיכולוגיה והומור בתלמוד
כעת לאחר שחלפו שנים אחדות מאז נכתבו הדברים, ו"קצת התבגרתי" – נראים לי הדברים מזוית שונה:
התלמוד, המביא את דברי רב אמי – נוקט בשיטה הומוריסטית-צינית – מגדיל ומעצים את דברי השטות עד לכדי גרוטסקה.
אומר לו אביי - אתה הנאיבי המוכן לומר "סימנא מילתא היא", להתייחס ברצינות לעובדות כמו כלב שעבר נבח, ובלשונם "עורבא פרח" [העורב דרכו לעופף, ואתה בא ליחס חשיבות ומשמעות לכל דבר של שטות]!
נאה הדריך אותנו הרמב"ם שלא התייחס למנהג "הסימנים" בספרי ההלכה שלו, אבל הניח לעם להמשיך במנהג אבותיו, ולא בא להטיף להם הרי זו 'עבודה זרה'-"לא תעוננו ולא תנחשו" – הנח להם לעמישראל מתוך אמונה תמימה הם עושים ומתכוונים לשם שמיים, מתפללים ומבקשים בלב שלם "יהי רצון מלפניך... "ואף מקדישים את השם בברכה ועונים "אמן" [אל-מלך-נאמן]  ומוסיפים נופך חגיגי לשולחן החג. [והמשכיל יבליע חיוך, ויציץ לראות למי נתנה בעלת הבית את ראש הדג, זה עם הגזר בפיו, ומי ספג את הזנב הפעם]. 
עם זאת מביא התלמוד את כל השיחה להזהירנו מפני ההשפעה השלילית העלולה להגיע. זה המתייחס ברצינות למנהג עלול גם לקבל מראש גישה שלילית ולומר לעצמו, עורב זה פרח לו כשאני עברתי כדי להזהיר אותי, ומתוך התעסקות בהרהור זה, לא יבחין באבן המוטלת בדרך וימעד. או ינסה לסגל לעצמו מעין מעוף וינסה לרחף מעל האבן. 
מזכיר לי מעשיה [נדמה לי של דרויאנוב] על האשה שלקחה אגוז ואמרה כפי שאגוז זה תוכו מתוק - כך יהי רצון מלפניך שיהיו לי חיים מתוקים. כשם שהוא מוגן בשריון-קליפה כך לא תאונה לי רעה. נטלה האגוז לפיה וניסתה לפצח אותו, שברה שן, וגם את קליפת האגוז, ונמצא שתוכו מר ועבש. אמרה רבש"ע – יהי רצון מלפניך שכל שאמרתי יחשב לפניך כנביחת הכלב.

אך אל נזלזל במנהג אבותינו, וגם אל נקח אותו ברצינות-יתר. נברך על המטעמים ונזכור לטובה גם את הדוד שעיה ודודה אהובה יחיו, שהקדישו ימי עמל וטורח למען יטב לנו, מן השמים יבורכו. ושנה טובה והרבה שנים טובות לכולנו.

ועצה ידידותית: למדו לחשוב ולעיין בדברים ולחפש את מובנם ומטרתם, ואל תקבלו אותם כפשוטם - אך אל תצטטו ואל תביאו אותם. לא כולם  בנויים בצורה זהה וכל אחד זכאי לדעה ודרך משלו.

אך טוב לישראל, סלה !

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה