כפי שכבר הזכרנו חלק ניכר מחיינו ואמונתנו היא המסורת, לא
ההלכה בלבד אלא המנהג,
ואנו מנהג אבותינו בידינו. עיקר השוני מתבטא במנהגי העדות והקהילות. אז
אתחיל במנהג הראשון לקראת היום הגדול והנורא – "מנהג הכפרות", ואומר,
כבר אבי-מורי זצ"ל נהג לפי הכתוב במקרא [דברים כ"ו 13]: "וְגַם נְתַתִּיו...
לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי..." ובהמשך [שם
15]: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ... וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל
וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ... אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
את הכפרות היה עושה על כסף, ונותן אותו ליתומים.
וביום הכפורים עצמו בא הזמן ל"חשבון הנפש". אצלי אישית זה
מתבטא ביציאה מן המצוי לרצוי, כלומר הכרה במצבי היום ומה היה רצוי שאהיה.
הפסוק [ויקרא כג 27] "אַךְ בֶּעָשׂוֹר
לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,
וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם..." מתפרש אצלי לא בעינוי הגוף בלבד. אני
מקבל עלי להינזר מן השימוש בדיבור ובמחשבה "בא לי", כלומר מילוי
תשוקה לא הגיונית מפני שהנפש שלי [הרצון הסמוי] מתאווה לו [שתתענה הנפש וההיגיון
הוא שיקבע].
אם כי בתת-מודע ברור לי שלא תמיד אצליח לעמוד בהחלטה זו, אני מתנחם
בידיעה שהתורה מצווה על כך רק ליום יחיד ומיוחד זה, ובכך אני בהחלט מסוגל לעמוד.
וכפרט בחברה, אני חושב גם על המישור הקהילתי-לאומי [אם כי ברור לי שכנראה
אשאר במיעוט, אבל אמרנו, עלי לחשוב על הרצוי ולא על המצוי]. והשנה אני מתרכז
בשלושה מישורים:
א. המחלוקת אורתודוכסים – קונסרבטיבים – רפורמים. לי אישית ברור שכולנו
יהודים, עם אחד, ואין כיום כיפור להפגין זאת. אין חוק האוסר על נסיעות בחג, ובכל
זאת בדרך מהבית לבית הכנסת לא עברה שום מכונית. 'עמך ישראל כולם קדושים' [לכן גם בחרתי
בחברות ופעילות ב"בני-ברית", שם העיקרון "כל שהוא בן-ברית". חברים
בארגון כל יהודי באשר הוא יהודי]. אבל אני מכיר בעוולות הציבוריות הנעשות על ידי
החברה והמדינה בה אני חי. 1. דחפנו את הקונסרבטיבים-השמרנים לידי הרפורמים. 2. נגררנו אחר הפרובוקציות של הקבוצה הרפורמית
הזעירה בישראל [למשל ההתגרות של "נשות הכותל"]. ואני חרד לעתיד – מכיר
אני בערך העצום של הקבוצה היהודית הגדולה בעולם, לאחר ישראל, של יהודים –ארה"ב
וקנדה, בשמירה על הזדהותם כיהודים. אך ההחלטה של ההנהגה הרפורמית להכיר בנישואי
התערובת [כלומר כאשר האב יהודי והאם נוכרייה – שאף לא התגיירה] והילדים, שלפי
ההלכה אינם יהודים, גדלים ומתחנכים בזהות יהודית, כולל ברית מילה ובר מצווה, דבר
העלול ליצור גדר בלתי עבירה בתוך העם היהודי. כאשר בישראל גם חלק ניכר מהדתיים
המשכילים [דתיים-לאומיים] מתיישר לימין ונעשה חרד"לי.
ב. היחס אל הלהט"בים – ברור לי שאין כל אפשרות [ולמען האמת גם לא
רצון] לשנות את הכתוב בתורה. הם עוברי עברה בפרהסיה. אך אין ההלכה מחייבת ביזוי או
הרחקה של יחיד העובר עבירה. עמדתי האישית [ואני יודע שגם בתוך משפחתי יש המתנגדים
לה] היא להכיל ולנהוג בסובלנות כלפי היחיד. אני מוכן להצטרף למאבק נגד ההכרה בהם
כקהילה, היוצאת ב"מצעד תועבה" ומנסה לתת לגיטימציה ולהשפיע על ילדים
שעדיין לא גובשה אצלם הזהות המינית. הם הגיעו כבר לזכויות יתר. אביא דוגמאות. 1. ההכרה
של החוק בזוג זכרים כהורים [ובכך הטבעה בנפש של תינוק הרך הנדון לחיות ללא אם]. 2. ההודעה בערב ראש השנה של שר האוצר על הקצבה
של 10מיליונים לצרכי הקהילה הלהט"בית, כאשר במקביל קוצצו מיליונים מקצבאות
הנכים וניצולי השואה, והוכרז שאין אפשרות תקציבית למדינה לטיפול ב'תשושי-נפש'.
ג. שוב דעה אישית, אם כי אני חושב ש'הרוב-הדומם' איתי. ידוע שהבנק הוא
'החמסן של המדינה'. בחסות החוקית [הפיקוח על הבנקים] הוא חומס כספי דלים, ומעניק
הטבות לגבירים. אביא דוגמא אחרת [שאני נאבק בה כבר שנים]: הגוף הממונה על הסיוע
לקשישים ונכים הוא "הביטוח הלאומי" והוא מעביר את הקצבאות הדלות דרך
'בנק הדואר' הגובה עמלה מכל קצבה [הבנקים האחרים אינם גובים עמלה ממקבל העברה].
עלי להפסיק ולרדת לתפילת "מנחה" שהיום היא כוללת גם
"וידוי. וכאן אנצל את ההזדמנות להעביר חידוד. שאלו מדוע הקטע הקשה מכל, להתוודות
בפומבי על חטא, נעשה בשיר ומנגינה ערבה? והתשובה היא: בתפילה זו לא אומרים
אשמתי-בגדתי אלא "אשמנו בגדנו", ואם זו אשמה קבוצתית נקל לשאת אותה.
ואם כבר אז עוד "חידוד" אחד. לפני שנים התפללתי בביהכנ"ס
"ישורון" [עד היום אני חבר בקהילה ותלמיד ב"כולל"] ושם נשא
דברים אחד המתפללים הקבועים – פרופסור ישעיהו ליבוביץ זצ"ל, שאמר כך: בתלמוד
נאמר "עיצומו של יום מכפר". כלומר יהודי שאכל לתיאבון ביום כיפור, וחילל
את קדושת היום בכל דבר, כיון שנשמעה תקיעת השופר, נתכפרו עוונותיו. והנה יהודי
מאמין שצם והתפלל כל היום בדבקות בבית הכנסת, לאחר סיום תפילת הנעילה והוא פונה לתפילת ערבית, והפסוק הראשון הוא "והוא
רחום יכפר עוון". חלפו רק דקותיים מסיום הצום – איזה עוון יש כאן? ענה
הפרופסור – זהו! בדקות חולפות אלה הוא כבר הרהר באיזו עסקה מסחרית או מעשה לא הגון
אחר, כי זה טבע האדם.
הרבה שנים טובות וברוכות לכולנו !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה