נאמר בקהילת
"רננים" תשע"ז, לעילוי נשמת אמי-מורתי חיה-סימא בת הר"ר אברהם
יוחנן בלומנטל זי"ע
האזינו: שירה
תורה
לפרשה שלנו "האזינו" יש הקדמה בפרשה שלפניה, דבר שאיני מכיר
מקבילה לו במקרא, הבה נראה.
משה מצווה לכתוב [כבר בפרשת "וילך" דברים ל'א 19 ואילך]:
יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה
הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד--בִּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל. כ כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן;
וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי. כא וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת
וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי
זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ אֲשֶׁר
הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. כב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם
הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כג וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה
תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם... וַיְהִי
כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--עַל-סֵפֶר: עַד תֻּמָּם.
כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' לֵאמֹר. כו לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם
אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ לְעֵד. .."
וגם בסיום השירה פונים משה ויהושע אל העם וחוזרים [דברים
ל'ב 44-47]:
מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת--בְּאָזְנֵי
הָעָם: הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. מה וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה--אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. מו וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם:
אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם--כִּי-הוּא חַיֵּיכֶם;
וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן
שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ..."
כבר חז"ל עמדו על תמיהה זו [נדרים לח], אף שאין בשירה זו אף
מצווה אחת – היא יסוד התורה, כי הכרת תולדות ישראל מביאה לאמונה.
לא זכור לי שום מקום אחר בתורה בו מובאים מבוא וסיום כאלה. אפילו בעשרת
הדברות ההקדמה והסיום מסתכמים בשתי מילים: "אתם ראיתם". מכאן נשמעת
החשיבות הגדולה שמייחסים משה ויהושע דוקא לשירה הזו. התורה עצמה מסבירה מדוע,
בפסוק שציטטנו לעיל. נשוב ונעיין בו: "
כא
וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת
לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה
הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. כב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת..."
הקב"ה מקדים תרופה למכה ונותן מרשם לבני ישראל. במקרה של רעות וצרות
קראו את השירה הזו לפני [אבל כנראה יש צורך שכל העם יקרא יחד. ולמצוא הסכמה כללית
אצל יהודים, גם רעות-רבות וצרות – לא מצליחות].
נחלקו גדולי ישראל, האם כאן הכוונה היא לשירת "האזינו" או לכל
התורה כולה. נחלקו ולא באו לידי הכרעה. הרמב"ם טוען כי היתה זו התורה כולה, אך
הראב"ד חולק עליו וטוען כי ה"שירה" היא כל ספר "דברים". מהמסופר
ב"מלכים" על מציאת משנה תורה בימי בית ראשון נראה כי לראב"ד
ול"שאגת-אריה" יש על מה לסמוך.
אבל קודם לכל עלינו להבין מהי משמעות המושג "שירה".
בספרי הלימוד מצאנו את התיאור הבא:
שירה היא צורה אמנותית של כתיבת יצירה, בה נעשה שימוש בתכונות נוספות של
השפה, בנוסף למשמעות המילולית. ההבדל בין שירה ליצירה ספרותית אחרת היא שיש לחפש
בה את המשמעות העמוקה, שמתחת לפני השטח.
בימינו אלה קיבל המושג "שירה" משמעות יותר נרחבת, ונכלל בה גם
ה"פזמון" [אשר בימינו לרוב אין לו כל משמעות], אך אנו נתייחס למובן
המקורי במקרא.
בשל מסגרת הזמן ננסה לקלוט כאן את המשמעות לגבי חלק משירת "האזינו"
בלבד, ואף זאת בראשי פרקים.
נקרא יחד כשירה את שורת הפתיחה:
א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה;
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.
משה לא נוקט כאן, בשירה האחרונה שלו ולפני הכניסה לארץ, בפנייה הרגילה
"ויאמר, וידבר"... ברור שהוא אינו פונה לשמיים ולארץ אלא אל בני ישראל.
אך הוא מתחיל בקריאה קוסמית אוניברסלית, כדי לתת לעם להבין את החשיבות המיוחדת של
הדברים שייאמרו כעת [משהו כמו 'כל העולם צופה בכם כעת, הקשיבו היטב']. זו היא דרכה
של שירה, יש להבין את הסמלים והמטאפורות בה היא משתמשת, מעבר למילים. הוא בוחר במוטיב
של הזכרת השמים והארץ, כי הדרך להפעלת מח האדם, הזיכרון, היא האסוציאציה. הוא
מזכיר להם את פתיחת התורה: "א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱל-ֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם
וְאֵת הָאָרֶץ" [בראשית א1], וגם את הנאום שזה לא כבר
סיים [דברים ל 19] "יט הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים
וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים--לְמַעַן
תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כ לְאַהֲבָה אֶת-ה'
אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:
כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם."
ובשירה כמו בשירה
בוחרים היטב את המילים. הוא לא אומר שמעו השמים והארץ אלא בוחר בשימוש בשני פעלים שונים:
שמיעה, שהיא קליטה
פסיבית. אוזן האדם שומעת את הנאמר סביבו, אף אם אינו שם לבו לנאמר, ללא כל מאמץ
וכוונה . ואילו האזנה כרוכה בהפעלת ריכוז ומאמץ להבנת הנאמר.
לאחר פתיחה בומבסטית כזו, אותה מסוגל לומר רק אדם אחד ביקום, משה רבנו,
וגם הוא רק פעם אחת, לפני מותו – ההאזנה מובטחת. נשים לב שלמשה יש דרישה גדולה
יותר מהשמים [המילה המסמלת את השליטה וההכוונה של ההסטוריה] ואילו מהארץ [כוחות
הטבע] הוא מסתפק בשמיעה, אם כי הוא נוקט ב"אמרי-פי" ביטוי המכוון אותם
למשמעות העמוקה, לא רק המילולית].
ולקראת סיום דברי יש לי בקשה והצעה. עדיין מהדהדות בחלל בית הכנסת הזה
הדברים המופלאים שנאמרו בו לאחרונה, של רבי שלמה בן הראש לפני התקיעות ושל הדיין
הרב חיים בזק בשבת שובה.
שניהם נאמרו ללא הכנה מרובה. ר' יעקב [באומן] ביקש ברגע האחרון, והם יצאו
ספונטנית מן הלב ונכנסו אל הלבבות שלנו, וחבל שלא ישמרו. בקשתי היא: אנא העלו
דבריכם על הכתב ושלחו אל ר' יעקב, שיעשה "פורוורד" ויפיץ לכולנו במייל.
וכדי לא להיות רק נאה דורש, כך אעשה אני בדברי כאן היום. אבקש מכל אחד ואחד להגיב
במענה, האם להמשיך בדרך זו כל השנה.
שנה טובה ומבורכת, בתחילתן של הרבה שנים טובות ומבורכות !
דברים אלה הם מתוך אתר "תורה היום" של ד"ר יצחק זקס, בו
מובאת הצעתו כיצד על אדם משכיל בן דורנו לקרוא את התורה. אנא לחץ על הקישורית או
הכנס לאתרwww.torah-hayom.co.il ותחזינה עיניך.
האזינו 2
משה מלמד את בני ישראל, בעת נפילה – אל יפול רוחכם, פנו אל השירה הזו
ושאבו ממנה עידוד. כאן מובא פשר הסבל התמידי של עמנו והפחת תקווה לעתיד. וכך אומר
המדרש [ספרי]: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה
לעולם הבא".
שירה זו בעלת שבעים החרוזים חילקו קדמונינו לששה חלקים.
אך גם חלוקה זו נעשתה בצורה המאפשרת לכל קורא להבינה לפי תפישתו. במסכת
ראש השנה דף ל'א עמוד א' נאמר: "אמר רב ענן בר רבא אמר רב: הזי"ו
ל"ך". דעות שונות נאמרו בראשונים על פירוש חלוקה זו. אנו מביאים כאן
אחת מהן הנראית לנו [כפי שנהגתי ללמד בזמנו. לא שאלתי תלמידים למה התכוון המשורר?
אלא מה אתה אישית מבין משירה זו?]. אצטט את ה"תוספות" במקום: הזי"ו
ל"ך = האזינו, זכור, ירכיבהו, וירא, לולא, כי ידין. כך כתוב בספרים, וכך פירש
בקונטרס [רש"י] ובמסכת סופרים כתוב:
וישמן לו..." כלומר גם בעלי התוספות מותירים פתח להבנה אישית.
א.
פתיחה
[פסוקים א-ה] פתיחה בה קורא משה לשמים ולארץ הקיימים לעד ואומר להם
להאזין ולהעיד במשך כל ההסטוריה על צדקת ה' ופעלו ["אל אמונה, ואין עוול,
צדיק וישר הוא"] ובסיום הפתיחה פונה משה אל אלה מהעם המפנים עורף ומכעיסים את
ה' [הל-ה' תגמלו זאת..] מדוע אתם מתנהגים
כך?
ב. עבר
[פסוקים ו-יב] מזכיר משה את יחסו המיוחד של הבורא אליהם משך כל המסע
במדבר.
["כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו"]. הקב"ה מקיים את העולם
בשל עם-ישראל, ובעת הנדודים שומר עליהם כעל "אישון עינו", כנשר הידוע
ברחמיו על בניו אותם נשא על אברתו. כך עברו ישראל את המדבר הנורא בהשקט ובטח ללא
חשש מן האומות.
ג.
הבעיטה
[פסוקים יג-טו] מתאר משה את התנהגות הקהל לאחר הכניסה לארץ הדשנה. במקום
הכרת טובה מתחיל העם לבעוט ["וישמן ישורון ויבעט"]. נוסף להתמכרות
לחומרניות זובחים לאלילים עד שאומות העולם אומרים כי אלו פסלי היהודים. התנהגות זו
מרחיקה את העם מאלוהיו ["ותשכח אל מחולליך"].
ד.
העונש
[פסוקים יט-כח] מתואר כעסו של האל ["אש קדחה באפו ותיקד (בכם) עד
שאול תחתית"]. בזמן כזה החרב מכלה בכל העם ["גם בחור גם בתולה, יונק עם
איש שיבה"]. הקב"ה אינו מכלה את כל העם, כדי שהאומות לא יחשבו שאליליהם
עשו זאת.
ה.
ראיית האמת
[פסוקים כט-לט] לאחר דברי התוכחה לעם שלא השכיל להבין כי כל כוחו בא לו
מן האל. נותר רוע מעלליו כמוס עם הא-לוהים וכאשר תכלה זכות-אבותם יפרע מהם. אולם
גם כאשר יביא עליהם את הייסורים יבוא הקב"ה מושיעם ואז יחושו העם את האמת "כי
אני אני הוא ואין אלים עמדי, אני אמית ואחיה..."
ו.
הגאולה
הקב"ה ישים קץ לצרות כי "אף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא
געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם... " [ויקרא כה]. הגאולה מתחילה בהיפרעו
שלהקב"ה באויבי ישראל והוא מסיים ב"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו
יקום.... וכיפר אדמתו עמו". כאן פונה משה אל העם "שימו לבבכם... לשמור
לעשות את כל דברי התורה הזאת... כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה
תאריכו ימים על האדמה".
מות משה - אינו חלק מהשירה, אך מדגיש את היותה "שירת הברבור" -
מתנת משה רבנו לעמו ברגע הפרידה.
השירה פונה אל כלל ישראל אבל מדברת אל כל אחד מאתנו ומפנה אותו ללמוד מן
העבר, פתח לקראת השנה המתחדשת.
אנסה כעת להכנס להבנה של כמה פסוקים.
יח צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; -
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ.
כאמור, שירה כל אדם מבין לפי אישיותו וטבעו, ואני מרשה לעצמי פירוש הנראה
לי פשט, אך תמוה בעיני שלא מצאתיו אצל אחד הפרשנים.
הא-ל ברוב חסדיו כאשר יצר את האדם טבע בו את תכנת השכחה, ביודעו כי אם
אדם יזכור את כל הצרות והסבל האישי שלו לא יוכל לשאת זאת ולהישאר שפוי. אך האדם כפוי הטובה
השתמש בתכנה זו כדי לשכות את בוראו.
כח כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה;
וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.
כאן, מצאתי את הפירוש במדרש [מסכת מגלה יב ב'].
לכאורה מי שהוא אובד עצות הרי זה מחמת שאין בו תבונה. מספר המדרש:
אחשורוש, כאשר קצף על ושתי, נועץ תחילה בחכמי ישראל כדת מה לעשות בוושתי?
נועצו חכמים – אם נאמר לו שדינה מוות כדין מורדת במלכות. הרי כאשר יתפכח יתבע את
דמה מאתנו, ואם נאמר לפטור אותה יהא בכך זלזול במלכות. אלא אמרו לו: מיום שחרב
מקדשנו וגלינו מארצנו אין בנו תבונה ואיננו יודעים לדון בדיני נפשות. לך לחכמי עמון
ומואב, השרויים במקומם במנוחה, שיפסקו לך.
יש פעמים בהם כח כִּי-גוֹי אֹבַד
עֵצוֹת הֵמָּה; {ר} וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה. {ס} כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת; מגיעים למצב של 'אובדי-עצות'
לא מחמת חוסר תבונה אלא דוקא מתוך בינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה