ניתן עש"ק וירא
תשע"ז בבית "לב-רחביה", שופר ושופץ בעקבות השיח שהתפתח.
נראה שאין בתורה סיפור תמוה יותר, נורא
ובלתי מובן כמו "עקדת יצחק" – הא-ל מצווה את אברהם להקריב את בנו לקרבן
על אחד ההרים.
התורה מנחילה לנו את ההתנגדות העזה
לפולחן האלילים, התנ"ך מביא את פולחן המולך כדוגמא ל"אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי,
וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי" [ירמיה י'ט 5],
והנה היא דורשת לפתע "קרבן אדם".
וממי? מאברהם המוצג כ"אבי האמונה",
"איש החסד והרחמים", אשר רק לפני זמן קצר ניצב לפני הא-ל בתפילה הגובלת בסיכון-עצמי,
כדי להציל את אנשי סדום הרעים והחטאים - אך לא מוציא מילה אחת על
ציווי תמוה זה.
קריאה פשטנית של "פרשת העקדה"
מהפכת קרביים. דוקא צורת הסיפור המובאת בקצרה, תוך הבאת פרטים שוליים לכאורה –
מזעזעת את נפש המאמין ומציבה אותו בפני אבסורד.
בפרשה זו כבר התחבטו כל גדולי היהדות
ופרשני המקרא:
רש"י – אומר כי מעולם לא נצטווה
אברהם לשחוט את בנו, אלא רק להעלותו לעולה, ומלכתחילה לא היתה כוונה של רצח.
אחד מגדולי הפילוסופים העולמיים סרן
קירקגור - בחיבורו "חיל ורעדה" - מציג את אברהם העברי כ-"אביר
האמונה" בשל יכולתו להגיע אל תחומי האין-סוף, אל מעבר לאבסורד, מבלי לאבד את
אמונתו בבורא.
פרופ'
ישעיהו ליבוביץ' – מוצא בפרשת העקדה סמך לדרכו הרעיונית על הטוטליות של התודעה
הדתית [מאמר על "הרמב"ם – האדם האברהמי"]: "יותר מאשר כל דמות
ביהדות, חוזרת ומתגלמת באברהם עמידתו של העברי הראשון בנסיון העקדה, כשכל מחשבות
האדם והרגשותיו וערכי האדם נעשים בטלים ומבוטלים בפני יראת ה' ואהבת ה'". ליבוביץ'
רואה ב"עקדה" בסיס למחשבה היהודית.
הרמב"ם ב"מורה נבוכים"
מבהיר את המושג "חזון" כאירוע המתחולל במודע של הנביא, ולאו דוקא כאירוע
המתקיים במציאות. בחלק ג' כד' אומר הרמב"ם:
"אין הכוונה גוף המעשה ההוא [אלא]
הכוונה שיהיה משל.. שילמדו ממנו.. [כלומר מופת] ומה
ללמדם במה ראוי להאמין כוחה של אמונה..."
ברור לכל קורא שכאן מגיעים לפסגה ה"יראה"
וה"אהבה", שני מושגים אשר לכאורה הם סותרים, או לפחות אינם
מצויים במישור אחד. היראה היא רגש סביל הבא מהרגשה של כח עליון ממך. ואילו
האהבה היא רגש פעיל או מפעיל הבא לרוב ממך כלפי הקטן ממך או השווה לך.
בסיפור העקדה מתחלפים היוצרות. מתוך
היראה נדרש אברהם לעשות את הפעולה הנוראה ביותר שיכול אדם להעלות על דעתו – להקריב
את בנו האהוב !
ואילו צו הביטול "אל תשלח ידך אל
הנער ואל תעש לו מאומה" - מבטא את
א ה בה . אך הפעם האהבה היא של הא-ל אל
האדם, אל יצירתו. אילו הא-ל היה דורש יראה בלבד, הוא היה מניח לאברהם לסיים את
ההקרבה. מקסימום – היה לאחר מעשה משיב את יצחק לחיים [רעיון עליו מבוססת הדת הנוצרית].
אך רבש"ע מונע מאברהם את האקט הסופי, כנראה בשל אהבתו אותו.
חרף כל מה שהבאתי – לא באה נפשי על
סיפוקה עד אשר נקלעתי למצוא את פרשנותו של גדול הוגי-היהדות בדורות האחרונים בספרו
"עולת ראי'ה" [ראשי תיבות – רבי אברהם יצחק הכהן קוק] זצ"ל.
א.
רצף המקראות: פרשת העקדה פותחת במילים "ויהי
אחר הדברים האלה". כלומר, התורה דורשת מאתנו לעיין בקונטקסט (בהקשר), מה היה לפני
כן: פרשת אבימלך הפותחת אף היא במילים "ויהי בעת ההיא" ולפניה התפילה הדרמטית
של אברהם להצלת אנשי סדום. כאן קובע אברהם אמות מידה לצדק ולמשפט-צדק. לכאורה נראה
לנו שדוקא כאן אמור אברהם להגיב על צו הא-ל להקריב את בנו, את יחידו, כניגוד לצדק
העולמי? והנה אברהם, לא רק שאינו מתקומם ומתווכח אלא אפילו אינו מנסה להתפלל. אבל
המעשה האחרון המובא הוא ברית אברהם ואבימלך. על כך מעיר הרשב"ם: כאן שגה
אברהם. הא-ל נתן לו בברית בין הבתרים את כל הארץ והנה הוא נותן את חלקה
לאבימלך, אמר הקב"ה לקנטרו ולצערו.
ב. שימוש במונחים:
המקרא חוזר פעמים רבות על השימוש במינוח -
"יראת הא-ל". אם נעיין נראה
כי בדרך כלל פירושו המנעות מרצח. אברהם המביא את שרה לממלכות השכנות חושש ואומר
"רק אין יראת א-לוהים במקום הזה –והרגוני". וכך מוארת לנו הפרשה בדברי
המלאך "הנה נא ידעתי כי ירא א-לוהים אתה". דוקא ההימנעות מרצח מוכיחה כי
אברהם אכן ירא הא-ל.
הרב
קוק אומר "אחר הדברים האלה", אחד כל המסופר על אברהם בפרשיות הקודמות,
כאן הגיע השיא. המינוח "לך-לך" מופיע במקרא רק פעמיים – בנסיון הראשון –
"לך לך מבית אביך" וכאן "לך לך אל אחד ההרים".
ג. הנסיון:
אחת הבעיות הגדולות הניצבות בפני מי שמבקש להבין פשוטו של מקרא היא להשתחרר
מהמדרש. המדרש כותב על עשרה נסיונות, אך רק כאן נאמר "והא-לוהים ניסה את אברהם".
זה נאמר לנו ולא לאברהם, שאנו נדע מהרגע הראשון שזהו רק נסיון ולא הוראה לביצוע.
דבר זה הובהר לאברהם בסוף הסיפור, אז נאמר לו במפורש:
"אַל-תִּשְׁלַח
יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי
כִּי-יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ
אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".
הקב"ה העמיד את אברהם בפני דילמה
קשה. כבר עשרה דורות לפניו הבהיר הקב"ה את סלידתו משפיכות דמים, והנה ניתנה
לו הוראה סותרת, ויתר על כן ניתנו לו 3 ימים בדרך להרהורים. אך אברהם חי באמונה
שלמה. הוא לא היסס ולא פקפק, היה ברור ששני האמרים "כי ביצחק יקרא לך
זרע" ו"העלהו לעולה" יתקיימו. הוא לא שאל כיצד ומדוע ולמה.
בהרהור
נוסף –
יתכן
כי אנו מעלים את פרשת העקדה ביום הכיפורים, לא בשל מעשי אברהם ויצחק, אלא בשל
תשובת הא-ל.
הבה נתבונן במאמר
הא-ל המסכם את הפרשה:
בראשית פרק כב
(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי
יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:
(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת
זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ
אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
לראשונה לא מופיע ביחסים בין הא-ל לאבות האומה המושג
"ברית" ובמקומו משתמש הבורא במושג "שבועה". ולכך משמעות רבה –
כי ברית הוא מושג דו-צדדי, ההבטחה מתקיימת רק אם גם הצד השני שומר את חלקו בברית. וכאן
בעקבות מעשה העקדה רבונו של עולם אינו כורת ברית אלא נשבע. לכן בעת יום הדין אנו
נאחזים בהבטחת הבורא !
ומדוע באמת דוקא בזכות מעשה העקדה באה התחייבות מוחלטת כזו של
הבורא? הפסוק נותן את התשובה במפורט ואף חוזר עליה פעמיים: "יען אשר עשית את
הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך", ושנית "עקב אשר שמעת בקולי".
אברהם לא הרהר ולא ניסה להתווכח [בניגוד למעשהו בהפיכת סדום],
הוא הראה מחויבות טוטלית ואף הא-ל מבטיח לנקוט באותה מידה.
מה גם שבמפורש מודגש
שהיא תקפה ל"זרע אברהם". ובזכות אבות ניוושע בקרוב, וישראל ויהודה נשכון
לבטח בארצנו. אכי"ר.
[אזכיר רק חובה
נעימה, את דברי הרב הביא בפנינו ד"ר חגי בן-ארצי יצ"ו בהרצאה
ב"בני ברית" . חוב זה בא ביחוד בשל העובדה כי דברי הרב קוק ב'עולת ראיה'
ארוכים ומסורבלים, וכדרכו יש בהם הרבה שירה וחזון, וטוב שאיני בודד ויש עוד מי
שהשכיל להבינם כמוני. הוא סומך דבריו על אמרי הרשב"ם המובאים בראש עמוד זה,
ועל התפילה שאנו אומרים: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו".
והדברים ארוכים. המעוניין בהרחבה יעלה את דברי הרב בן ארצי ב'יוטיוב'].
תמיהה עליה העירו המשתתפים – מדוע העקדה קרויה רק על שם אברהם,
והרי יצחק, הקרבן המיועד, היה בן 47 שנים ומדוע נשמט שמו? משיב על כך אחד מגדולי
דור השואה – הרב דוד בודניק הי"ד, שנפשו הקדושה עלתה בלהבות השואה:
"העקדה נקרא ע"ש אברהם אבינו ע"ה, משום שליצחק היה 'מסירות הגוף' אבל
לאברהם אבינו היתה מסירות נפש, מסירות הרוחניות [נמסר ע"י הרב דורון
איזנטל מישיבת 'דרכי-נועם בפ"ת].
נחזור לדברי מרן הרב קוק – האמרה "וה' ניסה את
אברהם" נאמרה לנו, הלומדים, ולא לאברהם, כי מרכז הנסיון היה נפשי, ה' העלים
ממנו את האתר המדויק כדי שימצאהו אברהם בכח החזון הנבואי, ואחד מתנאי הנבואה היא
השמחה, ובכח הנבואה יתבשר אברהם שלא יעלה בנו קרבן.
הרש"ר הירש בפירושו [כב 19] רואה את גדלותו של אברהם דוקא
בפסוקים של סיום מעשה העקדה, האומרים: "יט ...וַיָּשָׁב אַבְרָהָם
אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם
בִּבְאֵר שָׁבַע ." המקרא מציין זאת אף שברור לנו שלא נותרו הם בראש ההר –
כותב הרב הירש:
"לאחר המשימה הגדולה של התפקיד בעליון שבכח אדם למלאו – שבו
אל הנערים וכולם יחדיו הלכו אל באר-שבע. כל שאר חוגי האנשים לאחר התרוממות
כזו מעל לכל תחום ארצי היו אנשים מתמלאים מחשיבות עצמם. שונה בתכלית היא רוח מעשה
המופת של אברהם ויצחק ינחילוה לדורות, הנה לאחר העליון במעשי אדם שבו אל הנערים והולכים
עמהם יחדיו ואין מעלתם גבוהה בעיניהם..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה