ויצא - לשונאות

ויצא – לשונאות

המאמין, כמוני, כי אין מילה מקרית בתורה – כי כל ביטוי נשקל ונבחר, תורה היא יותר מספר מתאר, היא תעודה [לכל מילה יש יעד וייעוד] – ייווכח כי התורה עצמה [דברים לא] מתיחסת לעצמה כשירה.

ט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

שירה היא צורת ביטוי המייחסת חשיבות עליונה לבחירת המילים.

בפרשה שלנו שמה התורה את שיא אמנות הביטוי בפי... לבן הארמי. המשפט [בראשית כט, יט]:

וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה עִמָּדִי:

מצלצל כשירה, ומי שאינו קורא ומבין את כל הסיפור עשוי להשתכנע.

לבן בהיפוך אותיות הוא נבל. כלומר הוא מדבר כאילו בתמימות לכל אורך הפרשה. כאן פעמיים "תתי" יכול לשכנע.

גם בחירת ביטוי אחר בהסכם שביתת הנשק עם יעקב מראה על היכולת הלשונאית של רב הנוכלים [בראשית לא, מז]:

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: כאשר לבן נתן לו שם בשפה הבינלאומית של אז, למען דעת כל העולם ואילו יעקב, איש תם, נתן מילה שגם יודעי עברית חייבים להתעמק ולחשוב כדי להגיע למובן הביטוי.

מעיר ידידי הטוב ד"ר רחמים מלמד כהן, כי גם האמירה "אם יהיה א-לוהים עמדי" היא שירית.

דון יצחק אברבנאל בפירושו הנפלא [העמוק והארוך מדי לטעמי], רואה את השירה כבר בדברי לבן האומר [בראשית ל'ט 43] "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" ומצביע על המרכיבים:

הבנות בנותי – וכי יש מי המערער על כך? הצאן צאני – שקר הנראה לעין כל, והבנים בני – והרי הבנים הם נכדיו בני יעקב [אלא אם התכוון לכנופיה שהביא עמו, דבר לא סביר]. אלא גם הוא חיזק את טענותיו בתתו להם משקל שירי קליט.