ויצא - יעקב ורחל

בפגישה הראשונה בין יעקב ורחל מתארת התורה מעשה תמוה:

"וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך" [בראשית כט 11]. התמיהות ברורות: רק ראה ומיד נתן נשיקה? ולמה הבכי?

שאלה זו צצה אצלי לאחר שאני, כהרבה מהשומעים כאן, קיבלו בנערותם חינוך מעוות ומסלף. למדנו במה שקרוי "ישיבה" - מוסד המעודד את הצד הלא נכון של עמוד השדרה. התורה אומרת לנו "והגית", לא "ודגרת"! מוסד זה אשר זכה בדורנו לפריחה כמוה לא ידע מעודו, מקיף עשרות אלפים אם לא מאות-אלפי תלמידים,  ובו לומדים "תלמוד בבלי" - ספר יסוד בארון הספרים היהודי שאכן ראוי להקדיש לו מרב המאמצים, אבל מתעלמים מן המסר היסודי שלו – הוא עוסק בחיי היומיום, בחיי המעשה, במה קורה כאשר מבקשים מחבר לשמור עבורך על חפץ, איך צריכים להתנהל יחסי המעסיק והמועסק. דברים מעשיים הבאים להכשיר את האדם מישראל לעסוק במלאכה תוך נאמנות לערכים מוסריים, ולא להתעלם מהצורך לעמול ולפרנס. אבל לא באתי רק להשמיע ביקורת, עיקר דברי כאן הם להתריע על נושא אחר של מערכת חינוך זו. את הבסיס, התורה-התנ"ך, אין לומדים במערכת ה'ישיבתית', וגרוע מזה, מביאים ממנו שברי פסוקים ומתעלמים מההקשר ומכוונת הנכתב.

נחזור לקטע שהבאנו:  

התשובה היא שצריך לקרוא פסוק בהקשרו. בפסוק הקודם נכתב:

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו

ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר, וישק את צאן לבן אחי אמו".

שלוש פעמים מוזכרת כאן אמו! נראה שרחל מאד הזכירה לו את דודתה, לכן התפרצות הרגשות שלו הכוללת התרפקות ואף בכי, ואולי גם תחילת השורשים לאהבה שבלב.

קטע זה גם יכול לתת הבנה לאשר קרה שנים לאחר מכן, כאשר רחל מתפרצת על יעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" [בראשית ל' 1].

תשובת יעקב לכאורה אינה הולמת איש אוהב: "התחת א-לוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן" ?! למה חרה אף יעקב? כי רחל כבר ידעה בינתיים את אשר היה עם רבקה, ויעקב בצדק מעיר לה - רבקה נענתה כי התפללה ואילו את מבקשת "התפלל בעדי". רחל, לא הפנימה את הלקח והיא מנסה להגיע להריון בדרכים אחרות - תחילה ע"י מתן בלהה ליעקב [חרף הכשלון הזכור של שרי], אחר בא מעשה ראובן והדודאים [המהווים סגולה להריון באמונה העממית]. אולם כאשר נולד הבן הנכסף, אנו שומעים את רחל [לראשונה] מתפללת אל ה'. לא באה בתביעות ליעקב 'הבה לי בנים' אלא אומרת "יוסף ה' לי בן..." ויעקב, כאשר נוכח שרחל אשתו הולכת בדרכי אמו, בא אל לבן: "שלחני ואלכה אל מקומי" ורחל ולאה מסכימות עמו.

[עד כאן בעקבות פרשנות הרב אמנון בזק, המקור אינו בידי, אני רק מעלה רק את אשר הוטבע בזכרוני. אגב, הרב בזק הוא ראש-ישיבה ואני מניח שלא יסכים עם התזה שהעליתי].

הרבה פרשנים רואים בפגישת יעקב ורחל – סמל לאהבה במבט ראשון, ומיחסים את הבכי להתרגשות יתר. זה בהחלט סוג פרשנות שיתקבל יפה אצל תלמידי הישיבות, אשר מחנכיהם ומשפחותיהם דואגים היטב לשמור אותם נעולים וסגורים. ואז, כאשר מציגים להם מישהי, הם, בהצצה נבוכה מבחינים בשפעת שיער ובקרסוליים מציצים ומיד מחליטים שהם בעקבות יעקב אבינו, ויש "אהבה ממבט ראשון".. אבל בחוג שלנו נראה לי כי הפירוש הראשון נשמע יותר סביר !