הרהור שאחז בי לא הניח לי לישון. עכשיו
בארבע בבוקר אני מנסה להעלותו על הכתב. אחד המוטיבים המרכזיים הוא יחס היהדות
לחיים ולמוות או בניסוח אחר "גוף ונשמה" וסדרי הקבורה.
הפסוק שעורר בי את ההרהורים האלה הוא
בפרשת השבוע "ויחי" [פרק נ פסוק 2]: "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט
את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל.." בכל מקרי המוות של האבות והאמהות
המתוארים בחומש בראשית עד כה - כולם הובאו לקבורה.
והנה בפרשתנו שני גבורי הפרשה אינם
זוכים לקבורה – יעקב אבינו: "ויחנטו אותו וישם בארון במצרים", ועצמות
יוסף מטלטלות עם בני ישראל בארון ארבעים שנה במדבר. והמלים האחרונות של הפרשה
אומרות [בראשית נ 26]: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו וישם
בארון במצרים"...אמנם אין ציווי מפורש על קבורה, אבל אומר הכתוב "כי
עפר אתה ואל עפר תשוב" [בראשית ג' 19].
נוהג החניטה בפרוש נוגד את רוח-התורה
והוא נוהג מצרי... שואל על כך אחד מגדולי הפרשנים, המלבי"ם: "אולם
יפלא אם נהגו כך מצרים לפי אמונתם בעת ההיא, איך נהג בו יוסף בגוף הקדוש של
אביו?"
תשובתו של המלבי"ם ארוכה ומסובכת, אנסה
להביא אותה בקצרה, היא מבוססת על הכתוב בספר קהלת - שם מתואר היחס בין החומר והרוח
[הגוף והנשמה]: "וישב העפר על
הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל הא-לוהים אשר נתנה" [קהלת יב 7]. הגוף,
בשר ועצמות, בנוי מיסודות המצויים באדמה. הקבורה מאפשרת לאברים להתפורר ולהתאחד עם
יתר מרכיבי הקרקע. בכך משתחררת הנשמה שהיא יסוד א-לוהי ושבה אל בוראה. אומר
המלבי"ם, האדם מורכב מגוף ורוח ונשמה – הגוף הוא החומר הפיזי, הנשמה היא
החיים, החלק הרוחני, והיא עוזבת את הגוף ברגע המוות וחוזרת אל הבורא. אך יש גם חלק
שלישי - הרוח או הנפש, שהיא השכל הפועל ובו האישיות, העוברת שינויים לאורך שנות
חיי האדם. חלק זה אינו נוטש את הגוף ברגע המוות אלא רק לאחר התפוררות כל האברים
ובלייתם בעפר, לכן באה הקבורה באדמה המאפשרת את התהליך.
ממש התפיסה ההפוכה היא האמונה המצרית
המשמרת את הגוף על ידי תהליכי חניטה. מיטיב לבטא זאת הרש"ר – רבי שמשון רפאל
הירש, פרשן בן המאה ה-19 הבקי במדעים ובפילוסופיה יליד גרמניה: "כאן ניגוד
מעניין בין ההשקפה המצרית - הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים, לבין ההשקפה היהודית.
המצרי חונט את הגוף למען יעמוד בייחודו הפרטי, ואילו [לפי אמונתם] הנשמה לא
עמדה באישיותה המיוחדת, היא נדדה מגוף לגוף ועברה גם בגופי בהמה ["גלגול
נשמות"]. אך לדידן [לפי השקפת היהדות] עומדת הנשמה לעד ואילו הגוף
נודד - הרי הוא שב אל העפר ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים".
נחזור לפרשה: המצרים חונטים את יוסף, בהיותו
משנה למלך! אך יוסף אינו מסכים להיות חלק מן
הפולחן המצרי ומצווה להעלותו ולקברו בארץ ישראל. כך הוא גם מצווה על קבורת יעקב. מבאר
זאת רבי חיים בן-עטר בפירושו "אור החיים": "עשה כן יוסף משום
כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות – או כדי שלא יטעו בו כשלא
יחנטוהו שלא מת ולא שונה ולא הסריח, ויעשוהו אלוה".
מעיר יפה הרב בני לאו שליט"א כי
רבי יהודה הנשיא ראה במעשה זה של יוסף –חטא. "מפני מה מת יוסף לפני אחיו?
על שחנט את אביו, אמר ליה הקב"ה: לא הייתי יכול לשמור את צדיקי? לא כך אמר
ישעיהו [ישעיה מא 14] 'אל תראי תולעת יעקב' – אל תראי תולעת את יעקב"
[בראשית רבה].
צאצאיו של יעקב-ישראל אינם חונטים את
המתים ואינם שורפים אותם – הם מביאים אותם לקבורה באדמה. ועצם כיסוים בעפר אומר
למשתפים בקבורה – המשיכו בחייכם !
הקבורה משחררת את הנשמה שהיא מהות האדם.
יעקב אבינו נקבר ובכך צאצאיו יכולים להזדהות עם רוחו ולהיפרד מהלק החומרי-הארעי
מגופו, ולנצור את תורתו.
[על בסיס דרשה
באינטרנט של הרב ד"ר בנימין לאו מ"בית מורשה" בירושלים].
לפי הפשט נראה כי שני אלה, יעקב ויוסף, לא הובאו לקבורה במקום
פטירתם והיה על גופם להחזיק מעמד בטלטולים ומרחקים. לכן נחנטו לפני הקבורה.
קוראת התורה לנושא הפרשה: "ויחי
יעקב", ואין זה אלא תיאור מותו. וכך גם "חיי שרה" שאינה
אלא תאור מותה וקבורתה. אגב כך נשים לב לעוד מוטיב: בחומש בראשית מתוארים בהרחבה סדרי
קבורתם של אבות האומה. דומה שתאור קבורת שרה מפורט יותר מכל אשר נכתב על חייה.
אמנם המפרשים מתמודדים עם נושא זה. רש"י
למשל אומר כי אפשר לסכם את חייו של אדם רק לאחר פטירתו !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה