וישב - יהודה ותמר

וישב

נלמד יחד את פרק ל'ח מחומש בראשית , שהוא  קטע מפרשת-השבוע,"וישב", תוך הכרת הרקע הגיאוגרפי-היסטורי. ונראה שנוכל  להבין אותו יותר טוב לאשורו:

א."ויהי בעת ההיא וירד יהודה מעם אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו חירה "

בעת ההיא – התורה הפסיקה באמצע תיאור מהלך הדברים של פרשת יוסף, ועברה לקטע מחייו של יהודה, כאשר היא מדגישה את 'בעת ההיא'.  נבחין בין ההתבטאות "ויהי אחר הדברים האלה" לבין "ויהי בעת ההיא". לפי חישובו הגאוני של אבן-עזרא  אין אפשרות לוגית שדברים אלה התרחשו במקביל. אלא נראה, שהתורה באה לרמז לנו משהו מיוחד עליו היא מצביעה במילה הבאה , במונח '"וירד" . יהודה שנכשל בפרשת יוסף, ירד מגדולתו כמנהיג ואף נאלץ לעזוב את ביתו ואת אחיו, ובתקופה של שלטון השבטים ובתי האב.  כערירי בודד לא היה נחשב מאומה, כך שהוא נאלץ להסתפח לבית- אב מקומי בעדולם אצל משפחת חירה [טופוגרפית – זו ירידה ממרומי הרי יהודה  אל השפלה, אך אין להסתפק בתפיסה הגיאוגרפית, כי התורה מיד מדגישה "מעם אחיו" כפירוש רשי 'שהורידוהו אחיו מגדולתו']

עדולם – בשפלת יהודה, גבעה מדרום  לעמק האלה, סמוך למושב אדרת של היום, שמה נשמר בערבית בתל הסמוך הקרוי עיד-אל-מא,בספר יהושע [יב15] היא מוזכרת בין ערי הכנענים שהוריש ישראל.

בגבעה ו מערות רבות ,ובאחת מהן  מצא דוד מפלט בבריחתו משאול [שמואל ב' כג 12], רחבעם שב וביצר אותה[דב"הי ב' יא 11], מיכה [א'15]בנבואתו על חורבן ממלכת יהודה אומר: "עַד-עֲדֻלָּם יָבוֹא, כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל."

ב."וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע, ויקחה ויבוא אליה"

החומש מראה לנו את הידרדרותו של יהודה, בכך שהוא נכשל במה שאביו וסבו נזהרו כל כך -לא להתחתן עם בנות כנען. ואפילו ביתר ברוטליות המקרא לא אומר שהוא נשא אותה אלא לקח אותה ובא עליה. המובן הוא שהוא נטמע בתרבות כנען הסביבתית ונטש את מורשת אבותיו "!

ג. "ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער"

המקרא בהרבה מקומות מכנה אדם בשם, לא כי זה שמו מלידה – אלא כדי לתת לנו הבנה על המשמעות והקורות[פירוש המילה ער = זריז]. יש מן הפרשנים הרואים באותיות ער רמז לאל רע ,שהיה מקובל כאל מרכזי בתרבויות אגן הים התיכון.

ד."ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן"

כאן ההיטמעות מוחלטת, לא האב נותן את השם לילוד אלא האם, ולשם אין משמעות כלל ,אלא שהמקרא מרמז לה על שם ההמשך[שנתקבל בימינו והיה למושג].

ה."ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה, והיה בכזיב בלדתה אותו"

כאן המקרא אמר לנו כי יהודה לא היה בבית, אלא במקום ששמו מרמז על אכזבה מדרכו, ואולי לכן גם בן זה נקרא שמו על ידי האם ולא על ידי האב, שלא היה נוכח... פירוש השם 'שלה' כנראה 'שלוה'.

כזיב – עיר בשפלת יהודה [יהושע טו 44 ] מיכה מנצל את מובן המילה "  בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל." ,יש המזהים אותה עם המקום בו נולד המשיח שהכזיב – שמעון בן-כוזיבא הוא 'בר-כוכבא',  כיום חורבת בעין-אל-כזיב' ליד בית-נטיף, בצדו הצפוני של עמק האלה.

ו." ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר"

אולי ההדגשה שהאישה נבחרה ונלקחה על ידי יהודה .מצביעה שהיא הייתה לטעמו.

ו."ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' ,וימתהו ה'.

נראה שהבן הבכור התעלם מהרקע של האב ומורשתו, ועל כן המית ה' את בכור יהודה.

ז. "ויאמר יהודה לאונן – בוא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרע לאחיך".

בתרבויות ההן מצב האלמנה שלא היו לה ילדים גדולים היה בכי רע. הרכוש היה שייך כולו לבית-האב [החמולה], ואשה שהוריה כבר נפטרו הייתה ממש הפקר. חשיבות גדולה הייתה להעברת הרכוש שנצבר אל הדור הבא.. על כן היה נהוג - ,בכל התרבויות - מנהג יבום, כאשר הבן שנולד היה היורש הישיר, ואילו  המיבם, היה רק מכשיר ומגן זמני, אשר במפורש לא צמחה לו כל תועלת אישית.

מנהגי הייבום וכלליו היו שונים מתרבות לתרבות. ודווקא מנהגי כנען דמו מאוד לתרבות העברים. אולם כללי בני חת –היו שונים, שם נעשה הייבום לא רק על ידי האח ,אלא בפרט על ידי האב [מזכיר לנו את פרשת לוט ובנותיו], ותמר הייתה כנראה מבנות חת.

ז.. "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו" הניוואנסים של המילים אומרים הרבה, זה שנאמר "והיה-אם-בא" במקום בבואו אומר, שהשתדל בכלל להימנע מלהיות אתה. והשימוש במושג אשת-אחיו גם לאחר הפטירה, והירוד מכל השימוש במשגל-נסוג רק מתוך הרצון הרע לבלתי-נתון-זרע-לאחיו, והמילה "גם" אומרת שכך גם עשה ער.

ח. "וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו".  שלא כפי שאנו מכירים כיום. החטא ועונשו באים מיידית.

ט.י. "ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שילה בני. כי אמר פן-ימות-גם-הוא-כאחיו ותלך תמר ותשב בית אביה". יהודה שיקר ביודעין, לא אמר לתמר את משוחררת אלא הורה לה 'שבי כאלמנה' ביודעו מראש כי לא יתן לה את שלה. וחייבה ללבוש בגדי אלמנות.

 זו שמצאה חן בעיניו הייתה עכשיו לשנואתו , בראותו אותה אשמה   במות בניו.

יא. "ותלך תמר ותשב בית אביה" כפי שאמרנו - אביה כנראה היה מבני עם חת, ולדעתו ולדעתה היה יהודה אמור ליבם אותה

יב."וירבו הימים ותמת בת-שוע אשת יהודה וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו  הוא ורעהו חירה העדולמי תמנתה." הכתוב אינו טורח לספר לנו פרטים על  אשת יהודה, כי אין לה שום תפקיד  בסיפור זה. אלא רק את היותה בת הכנעני שוע, ואילו יהודה מצויר כאן כאיש אמיד בעל עדרי צאן  ובעל מעמד בחברה הכנענית.תמנה נמנית עם ערי השפלה [יהושע טו 57], יש המזהים אותה עם ח'רבת תבנה [כחמשה ק"מ ממזח לעדולם]. והכתוב מראה לנו שיהודה האמיד גר במרכזי  ביישובי השפלה ,וצאנו יצא עם הרועים לשדות רחוקים.

יג.   "ויוגד לתמר לאמור הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו. יד. ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה ,כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאישה" הרכילות תמיד שיחקה תפקיד במשפחה, ותמר אשר חשה מוזנחת ונדחית, טמנה מלכודת ליהודה, ידעה היכן הוא אמור לעבור, כיסתה את פניה בצעיף [ פירוש המילה 'ותתעלף'. אולי כיסוי עיניים או  פיסוק אברים] ישבה והמתינה[מזכיר  נשים תחמניות אחרות בספר בראשית].

עינים,[או עינם, הצפונית בערי החבל-יהושע ט'ו34-35- כנראה על שם המעיין שלידה[אין איתור מקובל למיקומה]בחירתה במקום זה היא כנראה משום שהדרך העוברת בין עדולם לתמנה עברה ליד המעין הזה, או אולי כאן הייתה הצטלבות הדרכים לעיר המחוז בית-שמש ,מיקום סביר מורפולוגית ושימשה חניה מקובלת להולכים בדרכים אלה.

יד. ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" נראה שהזנות הייתה די נפוצה ומקובלת בעת ההיא, אך העוסקות בה אם כמקצוע ואם לפרקים, כיסו פניהן ולא הזדהו.

טו.טז. "ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אלייך. כי לא ידע כי כלתו היא, ותאמר מה תיתן לי כי תבוא אלי" תמר שיחקה את תפקידה באורח מושלם, אם שימשה כזונה דרשה תשלום מראש.

יז. ויאמר אני אשלח גדי עזים מן הצאן ,ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך" מטרתה הייתה להשיג את ההוכחה למעורבותו האישית.[נחזור ונזכיר –היא כבת חת, ראתה שיהודה מתחמק מחובתו ליבם, והיא ניסתה במושגיה היא להשיג את הצדק המגיע לה].

יח. "ויאמר מה הערבון אשר אתן לך? ותאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ויתן לה, ויבוא אליה, ותהר לו". הדברים אשר ביקשה תמר אין בהם  ערך כספי, אך הם יקרים לבעליהם ומשמשים אמצעי זיהוי בולטים:

חותמת אישית – הייתה אמצעי מקובל ונמצאה רבות על כדי יין ושמן. וכן על מסמכים של נושאי סמכות רשמיות, מטה- עד למאה ה-19 ,אדם נכבד היה יוצא לרחוב רק עם המטה בידו.  פתיל – כנראה פתיל תכלת, אות להתייחסות על משפחת מלוכה. כל אלה אין להם ערך כספי, אך טובים כאמצעי זיהוי.

יט. "ותקם ותלך ותסר צעיפה מעליה, ותלבש בגדי אלמנותה" בהליכתה הוכיחה ,כי אין לה כל חפץ בגדי העזים, ומעשיה לא היו לשם זנות אלא לשם ייבום.

כ. "וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדולמי לקחת העירבון מיד האישה ולא מצאה"

ליחסי האישות הייתה גישה שונה אצל העברים ואצל הכנענים, שלא ראו פגם בזנות, ובטח לא עם הקדשה, כחלק מפולחן[ ראה הושע ד 14] "לֹא־אֶפְק֨וֹד עַל־בְּנוֹתֵיכֶ֜ם כִּ֣י תִזְנֶ֗ינָה וְעַל־כַּלּֽוֹתֵיכֶם֙ כִּ֣י תְנָאַ֔פְנָה כִּי־הֵם֙ עִם־הַזֹּנ֣וֹת יְפָרֵ֔דוּ וְעִם־הַקְּדֵשׁ֖וֹת יְזַבֵּ֑חוּ וְעָ֥ם לֹֽא־יָבִ֖ין יִלָּבֵֽט׃"אלא  עלבון באבדן המזהים האישיים.

כא. "וישאל את אנשי מקומה לאמור:  איה הקדשה ? היא בעיניים על הדרך. ויאמרו לא היתה בזה קדשה." יש להבדיל הבדל מהותי בין "זונה" ל-"קדשה". אמנם הפעילות דומה. אך הקדשה היא כוהנת ל-אל, שתפקידה להביא הנאה למאמינים, והתמורה מוקרבת לאל. והזונה מוכרת את גופה. לכן הקדשה היא גלוי עיניים והזונה מכוסה בצעיף.

כב.  "וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה וגם אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה"

גם מידידו הטוב העלים יהודה את עצמת יצריו באמרו 'אישה' כך שהוא יבין 'קדשה' ולא 'זונה'.

כג.. "ויאמר יהודה תיקח לה פן נהיה לבוז, הנה שלחתי  הגדי הזה ואתה לא מצאתה."

 מעניין ואפייני המעבר מלשון יחיד לרבים ולהפך, לבוז 'נהיה' ולמצוא לא הצלחת 'אתה'.

ניתן להתרשם שהכתוב אינו מגנה את המעורבים במעשה, את יהודה שעברה תקופת אלמנותו, ותמר שרצתה את המגיע לה לפי תפיסתה, וראתה ביהודה רמאי הגוזל את זכותה.

כד."יהי כמשלש חודשים ויגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים, ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף!"

יהודה מופיע כאן כשומר על כבוד המשפחה, וכבעל סמכות כאבי בית-אב.

כה. " היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמור – לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ,ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה ".

תמר אינה פונה למשפט או לציבור אלא [לא בפומבי] למצפונו של יהודה

כו."ויכר יהודה ויאמר – צדקה ממני ,כי על כן לא נתתיה לשלה בני ,ולא יסף עוד לדעתה. "

כל הסיפור מובא כדי להראות את השיא הזה. התגברות מצפונו של יהודה והודאתו-הודעתו הפומבית – צדקה ממני- . חז"ל ראו בהודאה הפומבית על עוול  מעשה נכון הראוי לשמש דוגמא למלכים היוצאים מזרעו [כדוד האומר אל נתן על בת שבע "חטאתי"].

והתורה המביאה את תמר אשר צדקה לפי מנהגי עמה בדרשה יבום מחותנה ,כך מפרש מימון, אבי הרמב'ם], ויהודה המודה על האמת בפומבי., כאשר המוצא הקל היה להעלים את הערבון,  והתוצאה:מהם יצאה שושלת המלוכה

אגב, לפירוש המילים "ולא יסף עוד לדעתה" –נחלקו המפרשים. יש הטוענים כי ראה בזאת סוף ויותר לא היו לו קשרים אתה. ויש המפרשים –לא פסק –הפך אותה לאשת חיקו.

לפי ההמשך ,לא הוסיף נראה כפשט.

זו אחת הדרכים להבנת הנקרא,

ושלמי תודה למורי ורבי הרב אברהם קוסמן שליט"א שהראנו את הדרך.

'שבעים פנים לתןרה' ואנו הבאנו, כדרכנו , את הפשט העמוק. אך נחוץ ואולי צריך לנסות להבין את מטרת הכתוב.

מדוע מביא לנו המקרא את כל הסיפור הזה? הכתוב אומר לנו[דברים ל'ג 7] :" ז וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע   ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל-עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ... "התורה אולי מעבירה לנו כאן מסר -יהודה, לאחר בואו אל תמר הופשט לחלוטין  מגדולתו, בלי פתילי התכלת החותמת והמטה המעידים על בעל בעמיו ממשפחת יעקב האצילית, לאחר שכבר אין לו קשר עם אחיו, חי בודד בלב שבור, וזכה לתיקון כאשר התייצב מול אבי ואחיו ואמר [בראשית מ'ג 9 ] " ט אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים:..." על זאת נאמר לנו [תהילים נא 19] " רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱל-ֹהִים לֹא תִבְזֶה "