רננים שבט תשע"ז
אתחיל בסיפור קצר
יום אחד נסעתי
מתל-אביב לירושלים, כאשר עליתי לאוטובוס ישבו בו רק נוסעים בודדים מפוזרים. והנה
ראיתי באחת השורות את ש"י עגנון, שאתו היו לי קשרים. כשקרבתי אליו הוא מלמל
"שלום עליך יצחק" ואני השבתי "שלום עליך רבי אלופי ומיודעי"
[בהתאם לדברי חז"ל במסכת אבות]. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מיושב ליד החלון, כשרגלו
תופסת את המרווח של הכסא שבמעבר, והיות ולא הזמין אותי לבוא לשבת לידו, התיישבתי
בשורה הריקה שמאחריו. כאשר הרכב הלך והתמלא עלה יהודי עב בשר ומיוזע, הזיז את רגלו
של עגנון והתיישב, ומיד פצח בשיח, פנה אל ע' ואמר: "אדוני גר בירושלים?"
ענה ע' "כן". הוסיף האיש ושאל: במה כבודו עוסק?
ענה עגנון: בספרים.
שאל האיש גם כתבת? ענה ע' "כן כתבתי את 'אתם ראיתם' ועוד אחדים".
כלומר, עגנון החשיב
את אוסף המדרשים על מתן-תורה שליקט וערך, כיצירה בעלת אורך חיים וחשיבות גדולה יותר
משאר ספריו, או לפחות כך בחר לומר.
דבר זה הביא אותי לחזור
ולעיין בביטויים הכתובים בפרשת "יתרו" ביתר תשומת לב, ומצאתי כי גולת הכותרת
של התורה – "עשרת הדברות" [אגב, זה ביטוי תלמודי. בלשון התורה נאמר
"עשרת הדברים", והרמב"ם מכנה אותם "עשר הדברים"] – מופיעה
כאשר הביטוי "אתם ראיתם" ממסגר אותם מאחריהם ומלפניהם.
[שמות יט 4-6]:
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. [5] ועתה
אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ
[6] ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל."
[כאן בא מעמד הר סיני].
ובסיומת:
[שמות כ 18-22] ..."
יח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם--כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי
עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח
אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה-לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ
וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה
אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ
עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת
עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה
ערוותך עליו"
ננסה להבין את הקטע
האחרון. רק לפני כמה פסוקים מצווה הקב"ה באזני כל-העם: "לא תעשה לך פסל וכל
תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת... לא תשתחווה להם ולא תעבדם". לשם מה החזרה
הזאת?
אך קודם נתייחס לביטוי
"אתם ראיתם". האמנם ראו? והרי הא-ל אין לו דמות, ומה שהם ראו היה:
"וכל העם רואים את הקולות... וינועו ויעמדו מרחוק".
לי נראה שהביטוי
"ראיתם" בא דוקא כדי להתייחס לאמור בפרשת ואתחנן:
דברים ד
[טו] "ונשמרתם
מאד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש [טז] פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית
זכר או נקבה"...
כלומר, בהר סיני נוכחתם
כי לא-ל אין כל צורה וכל תמונה לכן הישמרו לא לעשות כל תמונה מאשר על פני האדמה.
אולם מה כן תעשו מאדמה?
"מזבח אדמה תעשה לי" ! מדוע? אם נבדוק בכל התורה נראה כי בכל מקום שהוקם
מזבח "שם קרא בשם השם".
ואשר לפולחן לכסף ולזהב
– זה מזכיר את ה"מחקר" של פלוני
פרופסור ישראל פינקלשטיין אשר קבע כי "יציאת מצרים ומתן תורה – לא היו ולא נבראו",
ותמורת הצהרה זו ודומיה הוא מקבל כסף מהאוניברסיטה שהוא מכהן בה. כאשר הא-ל מצווה בפסוקים
שהבאנו להקריב לשמו מצאנך ומבקרך – כלומר את הרכוש, הכסף והזהב - לוותר עליהם ולהקריבם
לשמו, ועם זאת לא למהר ולעלות אל המזבח, כי החיפזון "יגלה את ערוותך".
לי נראה כי התבנית שמציב
"המלומד" היא זו המזיקה לנפש, ואין לי אלא לחזור ולבקש: "ונשמרתם מאד
לנפשותיכם", לא לתת לרעל האקדמי הזה לחדור לנפש.
ולסיום נתעכב על פסוק
י'ט, שלפחות נוסחו נראה תמוה: יט לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.
מה זה "אתי". לפי אחד המדרשים, גם יראי-שמיים, אל תשתפו אתי את
רדיפתכם אחרי הכסף. אך לפי הפשט נראה לי כי זה המשך אחד עם הקטע שלאחריו.
הקב"ה מכוון אותנו אל האדמה והאבנים, אהבת הארץ והוקרה. ושאלה: מהו הפיסוק
הנכון? האם כפי שהצבתי לעיל או לפי הטעמים:
כ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן
אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃ האתנחתא,
סימן הפיסוק, הוא תחת אתי.
וכמובן, שבעים פנים לתורה. העליתי אחד הנראה לי כבסיס להגות.
שבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה