ט"ו בשבט - מהות היום

אך נראה לי שאין להתעלם מהתאריך "טו בשבט".

לי תמיד היו שאלות ותהיות לטיבו של תאריך זה ובעזרת השם יתברך מצאתי תשובות והן מובאות כאן בפניכם:

א. מהו ט"ו בשבט? האם זה חג?

ב. מהו מקורו ויעודו?

ג. למה דוקא תאריך זה?

ד. האמנם "חג הנטיעות"?

ה. מהי משמעותו כיום – בחיים המודרניים?

ט"ו בשבט

מהות היום: שאלה הניצבת בפנינו היא, מה מהות היום הזה? האם הוא חג? ומה מקורו?

ובכן, ט"ו בשבט אינו חג ! המקור לציון יום החמישה-עשר בחודש שבט כיום מיוחד מופיע במשנה (מסכת ראש השנה פרק א' משנה א') הפוסקת הלכה: "בחמישה-עשר בשבט ראש השנה לאילנות".

פרט למושג המחשבתי-עקרוני המתייחס ליום זה כאל "נקודת האפס" בחייו של האילן, יש לנושא משמעות הלכתית, צו התנהגות – על כל התוצרת החקלאית יש דין "מעשר". האיכר ובעל האחוזות חייבים להפריש עשרה אחוזים מהיבול.

זו היא מצווה חברתית, הבאה לתת לעני לגר וליתום ליהנות מהתפוקה הכללית, ובשנים מסוימות לתת מחיה למשרתים בקודש [הלוי והכהן] שאין להם אחוזת-קרקע משלהם. ובשנים אחרות מטרתה לקבץ את העם לירושלים לאכלו שם בטהרה.

אין אפשרות לדחות או לעשר מפירות שנה אחת על אחרת והמועד הקובע הוא ט"ו בשבט.

כך גם הדין הקובע שמירה על עצי הפרי הרכים. אין לאכול פרי עץ עד שהגיע לגיל שלוש שנים "פרי ערלה" (אגב, גם בחקלאות המודרנית נהוג לגזום בשנים הראשונות את הפרי בעודו בוסר ולתת לעץ להתחזק). גיל העץ נקבע לפי ט"ו בשבט. לפי האמור לעיל – לא מדובר בחג, אלא בתאריך המהווה ציון של "שנת-מס".

מעגל השנה: יש הרואים ביום זה ביטוי למעגל הפריון של השנה, יש עצים [ביניהם האתרוג] שחונטים ביום זה, וכאן הזמן להתפלל ולבקש על פרי העץ לשנה המתחילה, יהא נאה והדור. כך נשלב מעגל השנה החקלאית.

האדם והטבע: עקרונית, היהדות רואה באדם 'שותף למעשה בראשית'. לאדם יש כח יצירה ועליו לדעת להשתמש בו בתבונה. עליו המצווה לנטוע אילנות ובכך להיות יוצר, אך גם להישמר מפגיעה בטבע. המצוות הבולטות ביותר בתחום זה הן השבת והשביעית-השמיטה.

מנסח זאת יפה אחד מגדולי הוגי היהדות בדורנו הרב אברהם יהושע השל (בספרו "מקום למחשבה"): "בשבת אנו חיים כביכול חיים משוחררים מציביליזציה-טכנולוגית, אנו נמנעים מכל פעולה שמטרתה לשנות את הטבע או לעצב חפצים חומריים".

אריך פרום כתב: "השבת היא יום של הרמוניה מוחלטת בין בני האדם לבין הטבע. מלאכה האסורה בשבת היא התערבות בני האדם בסדרי עולם החומר. אסור לאדם לגעת, לשנות בדרך כל שהיא".

קביעה זו מתאימה לטבע ארץ-ישראל ולאקלימה ולכן ט"ו בשבט היווה תמיד סמל של קשר לארץ, המועד המתאים לעסוק ביחסי האדם והטבע.

האמנם חג הנטיעות?

מועצת המורים קבעה בכנס שהתקיים באלול תרס"ו 1906 [בכפר-ילדים ליד עפולה] "לחוג את ט"ו בשבט כחג נטיעות לילדי בתי הספר מפני שהוא חג האילנות", ומאז המנהג התפשט. אם כי מצאתי שיש הטוענים כי המקור האמיתי הוא במושבה "יסוד-המעלה", שם כבר בשנת תרמ"ד 1884 נטעו כ-1500 אילנות. ויש האומרים כי מיסד את היום הזה כיום נטיעה הרב זאב יעבץ אשר שימש כמנהל ביה"ס בזכרון-יעקב, ובשנת תר"ן 1890 הוציא את תלמידי בית הספר בתהלוכה חגיגית לנטיעות. דבר זה אמנם תואם את הציווי שקיבלו בני ישראל, כמצווה ראשונה בכניסה לארץ: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם". מדרש אגדה (שלא מצאתי את מקורו) מספר על רבי עקיבא ורבי ישמעאל שהיו מהלכים ברחובה של ירושלים. ניגש אליהם אדם וביקש את ברכתם להירפא ממחלה שאחזה בו, ברכוהו ! שמע זאת אדם שעמד בסמוך, אדם שהיה לבוש בגדי-עבודה ומגל בידו, פנה אליהם ואמר: "רבותי, הרי הקדוש-ברוך-הוא עשה אותו חולה, למה אתם מתערבים? תנו לקב"ה שירפא אותו". נענה רבי עקיבא ואמר לו: "בני, מהמגל שבידך ניכר שאיכר אתה, למה אתה טורח זורע וקוצר? תן לקב"ה והוא יצמיח לך מן האדמה". ענה האיכר: "הקב"ה נותן ברכה באדמה ומוריד את הגשם בעתו אבל אם לא אזרע ואקצור לא תהיה תוצרת". אמר לו רבי עקיבא: "ישמעו אוזניך את אשר פיך מדבר. הקב"ה הביא על אדם פלוני את המחלה ועלינו לעשות את חלקנו, לדאוג לו לרפואות, לברכו ולהתפלל עבורו. אנו נוטעים אילנות, משקים ועודרים ובחסדי שמים הם מצמיחים פירות".

בפרשת 'אמור' נאמרה מצוות נטיעה: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם". התורה מתווה לישראל את הדרך להתחברות אל הארץ, נטיעה ארוכת-טווח. ואכן אחת מסגולות הארץ היא "פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל" ! ר' חיים בן-עטר בעל "אור החיים" אומר בפירושו על פסוק זה:

"ג' מצוות נאמרו כאן: א. ביאת הארץ, על דרך אמרם (כתובות ק' עמ' ב') "הכל מעלין לארץ-ישראל'.  ב. לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ.  ג. לנהוג שני ערלה".

אך אם נחזור למקור היום – למסכת "ראש השנה" נראה שנכתב בו במפורש: "באחד בתשרי... ראש השנה לנטיעה ולירקות! ובשנה הבאה... העולם נדון... בעצרת על פירות האילן".

כלומר, זמן הנטיעה הוא בהתאם לאופי אקלים הארץ – בתשרי ולא כאשר האדמה קרה – בשבט. והמחשבה שאנו מורגלים בה, לייחס את ראש השנה ליום הדין, אצל פירות האילן היא בעצרת, חג השבועות.

תלמוד ירושלמי רואה בט"ו בשבט מפנה חקלאי – "יום שירדו בו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות".

נסכם עד פה: יום ט"ו בשבט אינו חג. הוא תאריך שיש לו חשיבות לתשלום מערכת המיסוי, יום בו מתחשבנים על אשר יש לתת למשרתי הקודש – הלוי והכהן – את חלקם מיבול פירות האילן.

בגלות אירופה ביקשו לציין את היום על ידי אכילת פירות הארץ, אך באקלים הקפוא אין הפירות מצויים ולפיכך נטלו פירות מיובשים. אלה בישראל שיצאו מן הגולה אך הגולה לא יצאה מתוכם ממשיכים במסורת זו וחוגגים בפירות שנתברכה בהם טורקיה.

האדם והארץ: לפני שנים אחדות, בשבת ט"ו בשבט, נפגשתי עם אחד מגדולי ההוגים בחכמת ישראל בדורנו, הרב פרופסור שלום רוזנברג, והוא הצביע על מאמר שפרסם (מוסף "מעריב" 17.1.03) על ט"ו בשבט כמועד חשוב ביהדות, מועד שאמור לציין את מחויבותנו לדורות הבאים! אין כאן המקום להביא את כל המאמר אך אצטט קטע:

"תרבות ימינו שכחה את סוד 'היום לעשותן ומחר לקבל שכרן' והיא מבוססת על משולש מסוכן: אני, כאן ועכשיו. ט"ו בשבט מציין את המאבק נגד משולש זה. הוא יום האחדות האקולוגית המוציאה אותנו מהמעגל של אני וכאן! הוא גם יום האחריות לדורות העתידיים, המנוגד לעכשיו. במסורת היהודית מייצג העץ היבט נוסף: בגן העדן נטע הקב"ה "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", האילן הוא שריד גן-העדן המצוי אתנו עד היום. דבר זה מתקשר אל פירושו המופלא של הרב קוק (עולת ראי"ה עמ' ד') על הפסוק: "לג אָז יְרַנְּנוּ, עֲצֵי הַיָּעַר:  {ר}
מִלִּפְנֵי ה'--כִּי-בָא, לִשְׁפּוֹט אֶת-הָאָרֶ"ץ.  {ס (דברי הימים א' ט"ז 33).

לפי פירוש הרב קוק: "ביער! בעת שהעולם מלא תוהו מתגלה אי הצדק שבעולם החי. היער מלא טורפים אשר החזק רומס את החלש ממנו. העצים הם עדים לחוקי הג'ונגל, לעוול ולאכזריות הקיימים בטבע, ולפיכך העצים הם כמתאבלים על גורל הווייתם. הם מרגישים שותפים לפשע כאילו הם מוכנים לסוכך על עולם מלא רשע ושוד. זו הסיבה שהם מצפים לגאולה. "אז ירננו – כי בא לשפוט את הארץ". ט"ו בשבט מסמל את העובדה שהעולם חייב להשתנות והמוסר חייב לשלוט בו!"

המוסר – כולל את חובתנו לאילנות, שהוא חוב לדורות עתידים.

ב-ט"ו בשבט מצווה עלינו לשמוע את זעקת האילנות ולהצילם. האדם מבין את איומי האש הזדונית של מציתי היערות, אולם הוא אינו מבין את הסכנות הנובעות מה"קידמה", מהאש הנשלחת ביערות הטרופיים הרחוקים על ידי יזמים חקלאיים ותעשייתיים. עלינו לעזור להציל את היערות הטרופיים, אך "אילני עירך קודמים". עלינו להציל את הריאות הירוקות של הערים - פן יעלה עליהן הכורת של גרזני יזמי הנדל"ן! יער ירושלים הוא דוגמא בולטת לכך. לעתיד לבוא העצים ירננו, כיום הם בוכים, מפחד להבות האש ומפחד הגרזן העלול לשבור את הארזים והעצים, והם זועקים – הצילו !

עונות השנה: אחת השגיאות שהשתרשו בחינוך בארץ היא ללמד את חלוקת השנה לעונות, לפי הנעשה באירופה: שלושה חודשים בכל עונה.

בישראל שתי עונות עיקריות: סתיו ואביב. כל אחת מהן בת ארבעה חודשים. ושתי עונות קצרות – החורף והקיץ. תחילת כל עונה היא בחמישה-עשר לחודש, לפי הפירוט הבא:

סתיו – עונת הגשמים, החל ב-ט"ו תשרי (לכן ביום זה מתחיל חג האסיף, להכניס את התוצרת החקלאית תחת גג לפני שתינזק בגשם. לכן גם נכון לנטוע לפניה כך שהגשם ירווה את השתיל).

חורף – עונת הקור מתחילה ביום ט"ו בשבט, אז ראשוני האילנות פורחים (השקדייה ואחרים מתחילים להנץ-חונטים).

אביב – בט"ו בניסן (קציר השעורים – העומר).

קיץ – בט"ו באב (לפעולת איסוף התאנים קוראים קיץ, כמו בציר, קציר).

אז לא חג ולא נטיעת עצי פרי – אני חושב שעיקרו צריך להיות הבנת האדם את הטבע הסובב אותו ופעולתו. במילים אחרות – אקולוגיה.

הידעת כי כל אילן בולע מדי שנה שני טון אבק, נושם את דו-תחמוצת הפחמן הרעילה ונושף חמצן - החיוני לקיומנו ?

ט"ו בשבט אינו יום חג ואינו נזכר בשום קודקס דינים.

הוא מנהג נאה ויפה שהטוב בו הוא הידוק הקשר בין העם לארץ.

בדורות מאוחרים בעל ספר "חמדת ימים" מביא נוהג של 'סדר ליל ט"ו בשבט' בדומה לסדר ט"ו בניסן.

ניסיתי לברר מהות מקור הספר "חמדת ימים" וקיבלתי תשובות סותרות.

פרופסור רחל אליאור מן האוניברסיטה העברית טוענת שמקורו של הספר בתנועת 'שבתאי צבי', אשר היה לה אינטרס ליצור חג בעל אופי שונה מיתר החגים. בתנועת חב"ד מייחסים את הספר לרב בנימין הכהן, דור שלישי לתלמידי האר"י. ואילו בחסידות מייחסים את מקור החגיגה לאנשי הקבלה בצפת של המאה ה-16.

לא חג, אך עלה שגשג ופרח כאילן רב ענפים עלים ופירות, אם כי אין לו שורשים עמוקים.

התאריך מעלה בזיכרון את מחלוקת בית שמאי ובית הלל: מתי חל ראש השנה לאילן? בית שמאי אומרים באחד בשבט, ובית הלל אומרים בחמישה-עשר בו.

האומנם מחלוקת זו היא מתמטית בלבד, או שיש בה הבנה מהותית שונה?

נלמד ונראה מה אומרים חז"ל על נימוקיהם: חמישה עשר בשבט – שעלה השרף באילנות, בראשון בשבט – שעברו מרבית גשמי עונה.

כלומר, מתי מתחיל גוף כלשהו ללבלב ולחיות? לדברי בית שמאי מרגע שהתחיל בו פעולת  החיות - שתיית המים והמזון מן הקרקע. אך לדעת בית הלל רק לאחר שנטמע המזון והיה לשרף שהוא חלק ממהות האילן.

המחלוקת היא מהותית בהחלט. מתי אנו יכולים לראות במועד מסוים את 'ראש השנה': האם מהתאריך בו מסתמנת ראשית אפשרות של מפנה, או מרגע שהמפנה מתחיל ומסתמנת נקודת אל-חזור?

ראש חודש שבט - מוזכר בתורה כתאריך מיוחד בפרק ראשון של 'משנה תורה' חומש דברים (פרק א' 3-5): "ויהי בארבעים שנה בעשתי-עשר חדש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם... הואיל משה באר את התורה הזאת ..."

אנו יכולים להבין מן האמור שרק לאחר שתמו נדודי בני ישראל 40 שנה במדבר, מצא משה לנכון לפני מותו להסביר ולבאר את התורה לעם (חז"ל כמובן רואים בכך הפניה לתורה שבעל-פה). נראה כי משה רבנו נקט עמדה ברורה, את ביאור המצוות דחה עד לתום ארבעים שנות נדודים במדבר ובמכוון בחר ביום אחד בשבט לומר זאת. כנראה שיום זה היתה לו משמעות קדומה, מעין ראש השנה חקלאי.

המקור לציון יום החמישה עשר בחודש (יום מחצית החודש) הוא הלוח החקלאי שהיה נהוג בארץ ישראל. כמובא בתוספתא (תענית א' ז).

                                               

מורי ורבי הרב אברהם קוסמן יצ"ו עשה מחקר מעמיק על שורשי היום הזה. כאן איני בא לעסוק במחקר, אלא לנסות להבין מדוע ולמה זכה יום זה להד כה אדיר.

ידידי ורעי גדעון ישראלי מעלה רעיון מעניין שבחלקו נגעתי לעיל - יום התחדשות הלבנה כיום בו מתחדש החודש, ויום החמישה עשר בו כיום המעבר בין עונות השנה [פירוט בספרו הנפלא: טל מן הגיזה].

אצלנו התקבל יום ט"ו כיום ראשית העונה: ט"ו בתשרי – 'חג האסיף' ראשית עונת הסתיו; ט"ו בשבט – תחילת עונת החורף; ט"ו בניסן – מועד האביב; ט"ו באב – הקיץ; כך שאנו חוגגים בו את מעגל השנה. ופרחי השקדיה המקדימה לפרוח מעטרים ונוסכים את תחושת החגיגיות !