יום שני, 24 באפריל 2017

שמיני – בקרובי אקדש

שמיני – בקרובי אקדש תשע"ז
אתחיל בהסבר על מובנן של מילים בשפת הקודש: "מדוע" ו"למה".
"למה" היא קיצור של לשם מה, ואילו מדוע היא מפני מה. אבהיר בדוגמא קצרה. אבא שולח אותי למכולת. למה? לקנות לחם. אמא שואלת אותי מדוע החולצה קרועה? ואני מסביר, נתקלתי בגדר.
בסוף דברי נחזור להסבר זה, ונבין מדוע התחלתי בו.
הקטע הקשה ביותר להבנה ולהשלמה בפרשתנו "שמיני" הוא מות שני בני אהרון הכהן ביום חנוכת המשכן.
הבה נקרא אח הפסוקים יחדיו [ויקרא ט' 23 י' 7]:
כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם.  כד וַתֵּצֵא א" ֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.  ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה--כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.  ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.  {פ}
מה היה חטאם החמור של נדב ואביהוא שהביא למותם? המקרא מסתפק במילים "אשר לא ציוה אותם". הרבה מגדולי ישראל ופרשני המקרא התחבטו בשאלה זו והעלו רשימת חטאים, שאילו אחד מהם היה הנכון לא היו ממשיכים לחפש.
הפירוש המקובל ביותר הוא סמיכות הפרשיות. מיד לאחר פסוקים אלה צוו הכהנים "יין ושכר אל תשת", ולכן הואשמו שנכנסו שתויי יין להיכל. אך שני דברים מונעים מאתנו לקבל פירוש זה: א. האיסור נאמר לאחר המעשה ו'אין עונשין אלא אם כן מזהירים';   ב. כל שבעת הימים שלפני כן היו אהרן ובניו מסוגרים באוהל מועד, ולבטח היו אהרן ובניו האחרים מבחינים ומונעים אותם.
האשמות אחרות, כמה פסוקים לפני כן, מתארות שאש יצאה מאת ה' ותאכל את הקרבנות. אז למה הם טרחו ושמו אש זרה.
האשמה חמורה יותר שהטיחו בהם, ואין לה כל רמז בתורה, שבשיחה ביניהם אמרו זה לזה על משה ואהרן: מתי ימותו שני זקנים אלה ואני ואתה נמלא מקומם.
והאשמה אחרת היא שנכנסו עם הקטורת לפני ולפנים אל קודש הקדשים. המקום שהנכנס אליו חייב מיתה. אז מדוע זה לא נכתב במקרא?
אבל לא נצטרף למחפשי חטאים, ונראה מה היתה תגובתו של משה. הוא אמר לאהרן "בקרובי אקדש". זה נשמע כמו ניחום אבלים מיידי ולא כמו סיבה.
רעיון עלה במוחי בערב פסח זה, עת באתי ללוויה שנערכה בהר הרצל לנכדו של אחי סמל אלחי טהר-לב הי"ד שנרצח בידי בן עוולה בפעולת טרור, בעת שספדו לו הוריו.
תחילה דיבר אביו, הרב אהד טהר-לב, שאני מעריץ מוקיר ומכבד מאד. ובעודי שטוף דמעות מזעקת האב בשכול, עלתה אמו – בת אחי – אביטל טהר לב, ובדבריה אמרה גם: " ...הא-ל הטוב הפקיד בידינו פרח, נשמה טהורה ונדיבה את אלחי בני, ונהנינו ממנה 25 שנים. עתה הוא לקח אליו את הפיקדון" [איני ערב לדיוק המילים, אך כך פחות או יותר קלטתי]. ברגע זה הבנתי את משמעות המילים "וידום אהרן". יש המבקשים ומוצאים סיבות ונימוקים למעשי ריבון-העולמים, אך אין אדם מסוגל לדעת ולהבין למשל: מדוע ולמה נטבחו ששה מיליון אחינו בשואה? עלינו לקבל את גזירותיו ולהפנים בתוכנו את השאלות. בדממה.
אחד הפסוקים שאנו אומרים בתפילה מדי יום הוא "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
אנסה להסביר אותו לפי הבנתי. אין ביכולתנו להבין או אפילו לצייר בדמיוננו את האלוהות, בייחוד לקלוט איך במושג אחד כלולים "מעשי בראשית" [ספר יצירה] ו"מעשה מרכבה" [התגלות הא-ל ליצוריו]. אותו כח כל יכול בורא עולם ויצוריו, המתגלה לעמו ואליו אנו נושאים תפילה.
ולכן נאמר לנו "ביום ההוא". נראה בעליל שהוא ומעשיו הם זהות אחת.

ולענייננו: המדוע והלמה לפניו הם גלויים וידועים. ו"ביום ההוא" גם אנו נזכה להבין ולדעת. נתפלל שיבוא בקרוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה