הבה נראה מהקדם ליום זה ומה אירע בו שיגרום לכינוי זה. עלי לחזור ממש אל
התחלת החג, לשאלה "מדוע אנו אוכלים מצות בפסח?". לכאורה שאלה
תמוהה, הלא כבר נאמר בחומש [שמות י'ב]:
" לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם
לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: כִּי אָמְרוּ
כֻּלָּנוּ מֵתִים. לד וַיִּשָּׂא הָעָם
אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם. לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה;
וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת.
אבל רצוי לקרוא את הפסוקים בתשומת לב לכל מילה. כבר בתחילת אותו פרק [פסוק
8] נאמר: "ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ .."
כלומר נצטוו על אכילת מצות.
אבל, נשים לב להבדל הקטן בין "בני ישראל" אשר נצטוו ואכן אכלו
את קרבן הפסח על מצות ומרורים, ובין "העם" שלא הכינו מצות.
כלומר כבר במצרים לא היתה אחדות. היו בני ישראל שמלאו את מצוות ה' ביד
משה, והיו העם, אלו ההמונים שלא קיבלו מרות.
נעבור לשביעי של פסח:
בחומש שמות [יג 6] נצטוו בני ישראל [עוד בטרם יצאו ממצרים] לקדש את היום
הזה: "ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'..."
ובאותו פרק נאמר [יג 18-20] " יח וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים
אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף...
כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת;
וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר.
כא וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה
בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם--לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד
הָאֵשׁ לָיְלָה--לִפְנֵי הָעָם..."
והנה בפרק י'ד בא צו מוזר:
" א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ
לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים
הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.
ד וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה
וּבְכָל-חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם;
וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ
כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.
ו וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ; וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב
מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם עַל-כֻּלּוֹ. ח וַיְחַזֵּק
ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה..."
הם נצטוו לחזור לתוך העמדות הקדמיות של הגבול המצרי, והם לא רק מלאו את
הצו אלא "יצאו ביד רמה". אך ההמשך היה קצת שונה
" ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים
עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת לִפְנֵי
בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה הִקְרִיב;
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם
וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'. יא וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים
בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:
מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ
בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ
בַּמִּדְבָּר. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם,
אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא
תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. יד ה'
יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן... טו וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק
אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ
עַל-הַיָּם--וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם
וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי
בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יט
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם;
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה
יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה
אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה. כא וַיֵּט מֹשֶׁה
אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה
וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם. כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם
בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם--כֹּל
סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל-תּוֹךְ
הַיָּם. כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר
וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה
מִצְרָיִם. כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו
וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כִּי
יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. {פ}
נשים לב גם כאן להבדל בין בני-ישראל שצעקו אל ה' לבין העם שטענו לחזור
למצרים. והנה לפתע, בלחץ האויב, גם 'העם' הושפע וירד אל תוך המים. לכן משתמש הכתוב
במילים "ופרעה הקריב", שקירב את העם לאמונה.
אך לאחר נדודים במדבר נראה את אשר אירע בפרשת המן:
"..ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. לא וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ
מָן; וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.
כאן מופיע לפתע כינוי חדש "בית ישראל", או בהמשך "כל קהל
עדת ישראל". גם העם וגם הערב-רב הפכו לעם אחד מגובש ומאמין. ומה שבעיקר גרם
לכך הוא התגלות ה' בקריעת ים סוף "ויראו העם את ה' ויאמינו..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה