א.
"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר
בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי
בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ
תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת
שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
ב. אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי
אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר
יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ
בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג): "לְמַעַן
תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" -
הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים "יְמֵי חַיֶּיךָ" -
הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ. (ברכות א41 משנה ה)
ההגדה של פסח עברה הרבה עריכות, והנוסח שנתקבל בנוי מקטעי
מדרשים, מאמרות ומשירה. פרט לקטע הראשון שהבאנו [מעשה ברבי אליעזר] שאינו מוכר
ממקור קדום כלשהו ושאליו הצמידו קטע ממסכת ברכות שאינו נוגע לפסח אלא דן
בקריאת-שמע בלילות.
כל העריכות מצאו
לנכון לכלול את הקטע כולו בהגדה. כדי להבין מה היא חשיבותו, הבה ננסה ללמדו -
נתחיל ברשימת המסובים: כולם תנאים מהדור הראשון של יבנה, הוא הדור שלאחר החורבן שעיצב
את היהדות ללא מקדש.
ראשון בבאים: רבי אליעזר הוא רבי אליעזר בן הורקנוס
עליו אמר רבו הגדול – רבן יוחנן בן זכאי – "בור סוד שאינו מאבד טיפה"
[מסכת אבות פרק ב' משנה ה']. מוצאו של רבי אליעזר ממשפחה עתירת נכסים בירושלים
ממנה פרש כדי ללמוד תורה אצל גדול הדור [וכל הדורות] רבן יוחנן בן זכאי. זכרונו
הפנומנלי ושקדנותו העצומה עשו את ר' אליעזר לאנציקלופדיה מהלכת ובר סמכא במסירת
ההלכה כפי שנאמרה מדור לדור. את שקדנותו מתארת אמרתו [סוכה כה ע"א]: "מימי
לא קידמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא
הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי
רבי מעולם". עד שאמר עליו רבו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף
מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה - מכריע את כולם". ונאמר
עליו [בבא מציעא דף נ'ט ע"ב]: חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה
כמותי מן השמיים יוכיחו... יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו
בכל מקום.
לימים נשא לאשה את
אמא שלום, אחותו של הנשיא רבן גמליאל, וכך הגיע למעלת "תורה וגדולה במקום
אחד".
רבן גמליאל הוכר כנשיא ע"י
הרומיים, אך הם עקבו אחריו כי חששו שינסו להמליך אותו, כך שהוא שמר תמיד על קשרים טובים
עם השלטונות ומנע כל נסיון לקשר אותו עם נסיונות מרידה, וכנראה בעקבותיו כך נהג כך
גם גיסו.
רבי יהושע, הוא רבי
יהושע בן חנניה שיחד עם רבי אליעזר יצא עם רבן יוחנן לעיר יבנה, ושם למד ולימד. הגמרא
מתארת את שיטתו בלימוד [מסכת תענית דף י' ע"א]: "אמר רבי חמא
בר-חנינא: מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד' [משלי כז 17] לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד
חברו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה. אמר רבה בר-בר חנה: למה
נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר: 'הלא כה דברי כאש' [ירמיה נ36], לומר לך – מה אש אינו
דולק יחיד - אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי..." רבי יהושע היה גאה
בהישגי הלמדנות ושמח על ריבוי הדעות בבית המדרש. ההכרעה היתה מתקבלת בבית-המדרש לפי
רוב דעות - "אחר רבים להטות". בשל היותו בקי בשפת רומי ובמנהגיה נשלח
לרומי בכל עת צורך, כך שאף הוא נטה לשמור איתם על יחסים טובים.
כאשר הגיע רבן גמליאל
בנו של הנשיא רבן שמעון ונכדו של רבן גמליאל הזקן מצאצאי הלל ליבנה, החזיר את עטרת
הנשיאות לתוקפה ולחוזקה. רבן גמליאל דיבנה הוציא תקנות בהן עיצב את דמות היהדות
לאחר החורבן. הוא מיסד את מנגנוני מערכות ההנהגה בישראל לפי רוחו של ריב"ז. רבן
יוחנן פרש ועבר אל ברור-חיל.
שני המנהיגים הבולטים
והקובעים בהלכות היו רבי אליעזר ורבי יהושע. למרות השוני העצום בתפיסותיהם הם עבדו ולמדו בצוותא.
על תקופה זו אומרת הגמרא [עירובין יג ע"ב]:
"שלוש שנים נחלקו
בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה
בת-קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים הן, והלכה כבית הלל".
אומר התלמוד הירושלמי
[ברכות א' ד']: "עד שלא יצאה בת קול, כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג
כחומרי בית-שמאי וכחומרי בית הלל עליו נאמר "הכסיל בחושך הולך". כקולי
אלו ואלו – נקרא רשע. אבל משיצאה בת-קול
לעולם הלכה כבית הלל וכל העובר על דבריהם חייב מיתה.
הנהגתו התקיפה של רבן
גמליאל וסמכותו התורנית של רבי יהושע בן חנניה באו לידי התנגשות חמורה. עד שבעקבות
פגיעה אישית ברבי יהושע נמנו והדיחו את רבן גמליאל מכהונתו.
חכמים דנו את מי להציב
במקומו של רבן גמליאל. המועמד הבכיר היה כמובן רבי יהושע, אך עליו אמרו הוא נוגע
בעניין ועלולים לראות בכך מריבה אישית או קנוניה. עלתה הצעה להציב את רבי עקיבא,
ונדחתה מאחר וצעיר הוא ואין לו "זכות אבות" ועלול רבן גמליאל לפגוע בו.
הוחלט להציע לרבי אלעזר בן עזריה שהוא חכם עשיר ומיוחס [דור עשירי לעזרא
הסופר].
באו לרבי אלעזר ושאלו
אותו האם הוא מוכן להיות ראש הישיבה? ענה להם: אתייעץ עם אשתי. הלך ושאל, אמרה לו האשה:
ואם יעבירו אותך מהכהונה? אמר לה: טוב לאדם להשתמש בכלי יקר אף שלמחרת הוא עלול להישבר
[בעצם העובדה שאני נבחר לנשיאות כבר יש כבוד מרובה]. אמרה לו: אין בראשך אף שיער לבן [אותו יום היה בן 18]. למחרת בבוקר ראה
שנוספו לו 18 שורות של שיער לבן [נס], לכן אמר הרי אני כבן שבעים
! לא חלף זמן רב, והלך רבן גמליאל לפייס את ר' יהושע, הגיע לביתו וראה שקירות הבית
מפויחים. אמר: מקירות ביתך נראה שאתה מתפרנס כפחמי. ענה ר' יהושע: אוי לדור שאתה
פרנסו, שאינך יודע צערם של תלמידי חכמים. אמר רבן גמליאל: מחול לי. לא השיב לו.
אמר לו: עשה בשביל כבוד בית אבי [הנשיאות] נתפייס רבי יהושע.
אמרו שניהם: מי ילך לבית המדרש ויודיע שנתפייסנו, רבי יהושע אמר "הכובס"
ילך. נתן לו ר' יהושע מסר לחכמים [מעין
חידה]: "מי שלבש מדים ילבש מדים ומי שלא לבש יחזירם".
המסר: ר' יהושע מתייחס
לתפקיד כאל מדי שרד, והוא מופנה לר' אלעזר שהיה כהן - הנח את מדי המלכות לבית דוד.
אבל מאותו יום עסק רבן גמליאל בחיי הקהילה והניח את הנהגת בית המדרש לר' יהושע. אך
ר' אלעזר בן עזריה המשיך להיות מקובל על כולם כמנהיג, וחזר להנהגה לאחר רבן
גמליאל. המהפך הראשון שעשה ר' אלעזר היה לסלק את שומר הפתח, ובאותו יום נוספו עשרות
שביקשו ללמוד תורה.
רבי טרפון הכהן זכה לשמש בכהונה עוד בבית
המקדש. היה מאנשי בית המדרש ביבנה, ונטה אחר בית שמאי.
בתלמוד ירושלמי מובא
סיפור הממחיש זאת [שביעית ד' ה']: רבי טרפון ירד לאכול קציעות [בשנת שמיטה]
מבלי לבקש רשות להכנס למטע [כשיטת בית שמאי]. ראו אותו שומרי השדה והחלו להכותו.
כשראה שהוא נתון בסכנה אמר לשומרים "לכו והגידו בביתו של טרפון שיתקינו לו
תכריכים". כששמעו זאת השומרים נפלו על פניהם ואמרו: "רבי, סלח לנו".
אמר להם "יבוא עלי [לשון שבועה] שעל כל מכה ומכה שירדה עלי הייתי מוחל
לכם על הקודמת". בשני מקרים, זה ואופן קריאת שמע, נהג רבי טרפון כבית שמאי
והסתכן.
[התרגום והפירוש הם משל
הרב בני לאו יצ"ו בספרו "חכמים"]
במשנה שביעית [ד' ב']
נאמר: "בית שמאי אומרים אין אוכלים פירות שביעית בטובה ובית
הלל אומרים: בטובה ושלא בטובה".
הסבר: פירות שביעית הם
הפקר ולשיטת בית שמאי [הפעם לקולא] יכול אדם להכנס לשדה ולקטוף בלי לבקש רשות, כי
הפירות הם הפקר. ר' טרפון ירד לשדה של עצמו לקטוף פירות מבלי להודיע לשומרים
והסתכן, כדי להראות שהוא תומך בשיטת בית שמאי.
רבי עקיבא הוא רבי
עקיבא בן יוסף - היה חדש בבית המדרש [לכן נקרא "צעיר"] ולמד אצל רבי אליעזר
ורבי יהושע ואף אצל רבי טרפון שלימים נעשה חברו ובר-פלוגתו.
אך רבי עקיבא כבר בהיותו תלמיד הוכר כאישיות מיוחדת, כאדם מחונן וכריזמטי
[בין כינוייו "הקרח", "הכובס"].
בשלב זה נוכל כבר
להתחיל לתהות ולשאול על המעשה בו פתחנו:
א. רבי אליעזר ורבי
יהושע היו גדולי הדור, מוריו של רבי עקיבא הצעיר. מדוע הלכו הם אליו ולא הוא
אליהם?
ב. מדוע נבחר מעשה זה
להיכלל בהגדה?
ג. למה הצמידו את המעשה
למשנתו של ר' אלעזר בן עזריה [במסכת
ברכות]? ה"הזכרה של יציאת מצרים בלילות" שאינה נוגעת לפסח, אלא לתוספת
פרשה לקריאת-שמע בכל ימות השנה.
ד. היכן היה רבן
גמליאל?
נתחיל דוקא בשאלה
האחרונה. במסכת פסחים [תוספתא י' יב'] מסופר:
"מעשה ברבן גמליאל
וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עוסקין בהלכות הפסח כל הלילה
עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו לבית המדרש".
יש הרבה דמיון בין שתי
המעשיות, אך דוקא דמיון זה מעורר לחפש ולהבין את ההבדלים:
לבני ברק הגיעו גדולי הדור, פרט לרבן גמליאל, וסדר מיקומם ברור.
במרכז ר' אלעזר בן עזריה,
מימינו שני זקני הדור
ר' אלעזר ור' יהושע, ומצדו השני המארח ר' עקיבא וחברו ר' טרפון.
בלוד - לא מוזכר מי היו
אלא רק "זקנים".
הבדל גדול הוא מקום
העלילה [העיירה בני ברק לעומת העיר לוד, מרכז תורה ומסחר]. ר' אליעזר ור' טרפון
באו ממרכזם בלוד, ר' יהושע בא מבקיעין שביהודה, ר' אלעזר בן עזריה כנראה מיבנה.
ורבן גמליאל בולט בהיעדרו.
בני ברק היה כפר קטן ונידח
הרחק מהדרכים הראשיות, בהן שלט בקביעות הצבא הרומי.
משפחת זונין היתה
מעשירי לוד, שהיו בקשרים עם רבן גמליאל.
גם תוכן הלילה היה
שונה:
רבן גמליאל וזקנים עסקו
בהלכות הפסח, בעוד רבי עקיבא ממקד את הדיון ב'יציאת מצרים' -גאולת העם. לפי
המכילתא נראה שאלה שהיו אצל ר' עקיבא סברו שלא דנים בהלכות הפסח לאחר חצות הלילה.
כאן המקום להבלטת דבריו
של ר' אלעזר בן עזריה, שעד כה בכל לילות הסדר בהם נכח עסקו בהלכות הפסח - בעבודת
ה', וכאן לראשונה עוסקים ב"יציאת מצרים" בשחרור וגאולה.
אצטט קטע נוסף מספרו של
הרב בנימין לאו [חכמים כרך ב' עמוד 267]:
אהבת ה' של רבי עקיבא
היא אהבה עד מוות. כך הוא דורש ב'שיר-השירים' על המילים "על כן עלמות
אהבוך". [עלמות= על מות]
ר' עקיבא אומר: אדבר
בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם - בפני כל אומות העולם, שהרי אומות העולם שואלין
את ישראל לומר "מה דודך מדוד שככה השביעתנו"? שכך אתם מתים עליו וכך אתם
נהרגים עליו? שנאמר: "על כן עלמות אהבוך" אהבוך עד-מוות, וכתיב:
"כי עליך הורגנו כל היום" [תהלים מד 23]. אומרות האומות: הרי אתם
נאים! הרי אתם גיבורים! בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם לאומות העולם:
מכירים אתם אותו? – נאמר לכם מקצת שבחו 'דודי צח ואדום דגול מרבבה' כיוון ששומעים
מקצת שבחו אומרים לישראל: נלכה עמכם, שנאמר: 'אנא הלך דודך היפה בנשים, אנא פנה
דודך ונבקשנו עמך'. וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו אלא "דודי לי ואני
לו" [מכילתא דרבי ישמעאל בשלח שירה ג'].
דרשה זו כולה פולמוס עם
הקיסר אדריינוס, שהציב לעצמו מטרה לאחד את כל אזרחי האימפריה ולהפוך את כולם
להלניסטים נאים וגיבורים. רבי עקיבא מחזיר באותן מטבעות לשון ומסביר לאומות העולם
משהו על ייחודם של ישראל. הרומאים מתבוננים בדבקותם של ישראל בתורה ובמצוות ואינם
מבינים למה אומה זו לא יכולה להיטמע באימפריה ככל העמים הכבושים האחרים...
ניכר ברבי עקיבא שהוא
בז לסכנת המוות שבמסירות הנפש. ערכם של החיים שלאחר המוות לא פחות חשוב מן החיים
עלי אדמות..."
בילדותי הזדמן לי ספר
בשם "המחתרת היהודית בתקופת התלמוד" מאת מנדיל וואהלמן. הספר הצית את
דמיוני [היתה זו תקופת המחתרת נגד המנדט הבריטי] על ההכנות לקראת מרד בר-כוכבא [אליה הגיעו גדולי
האומה, חלקם ממתנגדי המרד, ושוכנעו ע"י רבי עקיבא].
נראה לי כי כיום כולנו
שותפים למחשבה כי לכל דור יש את "יציאת מצרים" שלו, והשאיפה לגאולה היא
מטרת ההגדה של פסח. במיוחד בולט הדבר בקטע זה אותו הבאנו.
נחזור לימי רבי עקיבא,
תקופת 'גזירות השמד'. בעם כולו נפוצו האגדות [שכולנו מכירים] על רבי עקיבא, שבשל תדמיתו
הכריזמטית ניצב בראש כולם. נצביע על פרדוקס אחד בולט – ככל שרבה האכזריות של
הרומאים וההשפלה הפומבית של היהודים ודתם – כן עלתה ההתעוררות לגיור. מסירות הנפש
המופלאה של היהודים עוררה גויים משכילים לבוא להצטרף לעם ישראל. אך ישראל אינה
פותחת את הדלתות, כפי שענה ר' עקיבא "אני לדודי ודודי לי". רבי עקיבא
מביא את האינטימיות של 'שיר השירים' בין בני הזוג כ'קודש-קודשים' ודורש
'מסירות-נפש' כתנאי ל'קבלת מלכות שמים'.
בתוספתא ברכות ד, יח,
מובא מעשה המדגים זאת:
מעשה בארבעה זקנים [ר'
אלעזר בן מתיא, חנניה בן כינאי, שמעון בן עזאי, שמעון התימני] שהיו יושבים
בבית-שער של ר' יהושע, והיו עוסקין במה ששנה להם רבי עקיבא – 'מפני מה זכה יהודה
למלכות מפני שהודה בתמר...' אמרו לו ילמדנו רבנו – אמר להם: מפני שקידש שמו של
הקב"ה על הים, ועל אותה שעה הוא אומר: הוֹשִׁיעֵנִי
אֱ-לֹהִים-- כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. ג טָבַעְתִּי,
בִּיוֵן מְצוּלָה-- וְאֵין מָעֳמָד;
"[תהלים סט]
ואומר "היתה יהודה
לקדשו..." יהודה קידש שמו של הקב"ה על הים לפיכך "ישראל
ממשלותיו".
ר' עקיבא מופיע כמחנך
ומדריך, הוא משתעשע עם ה'זקנים' [חברי ר' יהושע] בשאלה על מלכותו של יהודה. התשובה
בגלל מעשה תמר נדחית, שאין מקבלים שכר על העבירה. אך קפיצתו של נחשון בן עמינדב
למים עמוקים היא שנתנה ליהודה את הבכורה.
אנו רואים קריאתו של
רבי עקיבא לפעול להבאת הגאולה במסירות נפש. ישיבת חכמי ישראל בבית נתזה בלוד, בית הדין
העליון של ישראל אומרת לקדש את החיים ורבי עקיבא דורש מסירות נפש בעת השמד.
בתלמוד ירושלמי [מסכת
תענית פרק ד' הלכה ה'] מובא סיפור:
"תני רבי שמעון
בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש 'דרך כוכב מיעקב'- דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כי הוה
חמי בר-כוזבא הוה אמר הדין הוא מלכא משיחא. אמר לי רבי יוחנן בן תורתא - עקיבה, יעלו
עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא".
אין מאמרים בתלמוד מבן-תורתא
זה, יש אחד בתוספתא:
אמר ר' יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים
שבתוכה. ירושלם בניין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות
דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה, מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות.
מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את
רעהו לפני המקום, ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (תוספתא
מנחות צוקרמאנדל פרק יג הלכה כ).
נחזור מעט על הרקע
ההסטורי:
אדריאנוס עלה לשלטון
ברומי בשנת 117, עד אז הוא שימש נציב רומא בסוריה והנהיג את דיכוי 'מרד התפוצות'
בקפריסין. מדיניותו היתה לצמצם את הפעולות שהחל בהן קודמו טראיאנוס להרחיב את גבולות רומי במזרח והוא
התרכז בביצור הפנימי של הקיסרות. אחד הצעדים הגדולים שעשה במסגרת זו הוא שדרוג מעמדה
של א"י ל"פרובינציה קונסולרית", כלומר מינוי נציגות רומית ישירה ולא
מחוז משנה לסוריה. במסגרת זו הוצב לגיון נוסף לחיל המצב שבסיסו היה בכפר עותנאי
[ליד עמק יזרעאל]. פעולה זו הביכה את היישוב היהודי. מחד הוא דיבר על שלום עולמי
[פקס רומנום] באימפריה, והדיח את הנציב האכזר לוציוס קוויאטוס, ומאידך הוא הציב כמטרה להכניס את כל תושבי האימפריה
לתרבות ההלניסטית הנאורה.
בישראל היה אז שפל
כלכלי שגרר הקמת חבורות לסטים המכונות בתלמוד "מציקין". אלה עשו עושר על
ידי הלשנה לשלטונות הרומיים על העלמות-מס [המס שהוטל על החקלאים היה עושק מוחלט
שלא אפשר המשך חיים, וחכמים התירו להעלים]. לעומתם התארגנו אצל היהודים חבורות של
"סיקריים".
בשנת 130 ערך אדריאנוס
מסע מסוריה למצרים דרך "פרובינציה יודיאה", ואז הטיל על היהודים את
"גזירת המילה" שלדעתו פוגמת ביופי הגברי, גזירה שישראל קיבלו אותה
כמזימה להכחדת הדת היהודית והחלו ניצני מרד. בשנת 131 חזר אדריאנוס ממצרים לסוריה.
הפעם עבר דרך ירושלים, ציווה לחרוש את הר הבית ולהקים עליו מקדש ליופיטר, להרוס את
ירושלים ולהקים על מקומה עיר אלילית בשם "איליה קפיטולינה".
בעת זו התכנסו גדולי
ישראל אצל ר' עקיבא בני ברק. גזירת המילה וחורבן ירושלים העלו אצל כולם את מפלס
הזעם, ורבי עקיבא הציב מולם את חזונו על ישראל היושב לבטח בארצו ומנהל את חייו
מתוך שעבוד רק למלך מלכי המלכים.למה דוקא בבני-ברק ? אנא עיינו במפה
נביא ציטוט מדבריו של
ההסטוריון הרומי דיו קאסיוס:
היהודים נשארו שקטים כל
עוד שהה אדריאנוס באזור, אלא במסתרים הכינו את כלי הנשק הרומיים בצורה בלתי-הולמת,
כדי שייפסלו ע"י הצבא הרומי, ויוכלו לשמש ליהודים אחרי תיקונם. כשאדריאנוס
התרחק - פרץ המרד. הם לא העזו לצאת למלחמה חזיתית מול מכונת המלחמה הרומית, אלא
תפסו את המקומות הנוחים של הארץ, וחיזקו אותם ע"י מערכת מחילות וחומות ששימשו
להם מקלטים ואפשרות לתנועה חשאית מתחת לפני הקרקע. פירים מיוחדים סיפקו אויר ואור
למחילות.
משך שנים רבות נחשבו
דברי קאסיוס כאפולוגטיקה המנסה להסביר מדוע הצבא הרומי האדיר התקשה לדכא את המרד
של עובדי האדמה היהודים. אך התגליות הארכיאולוגיות האחרונות מאששות את דברי
קאסיוס, ואמליץ מאד לצאת ולראות את אותן
מחילות שהותירו אבות אבותינו.
נראה עד לאן הגענו: חכמי
הדור נסחפו אחרי הלהט והאמונה של רבי עקיבא או לפחות לא התנגדו. הספקן התייחס
בציניות ואף פנה לר' עקיבא בלשון מזלזלת, אולי
לכן לא מובאות בתלמוד אמרות בשמו והוא מובא בכינוי בן-תורתא = בן בקר. רבן גמליאל
ניסה לשמור על הקיים. חכמי הגליל לא הצטרפו, ואנשי בבל דרשו מבר-כוכבא חושים על-אנושיים,
צפו מרחוק והיו "חכמים לאחר מעשה". לא היה תיאום עם אנשי הגולה. יהודה
חרבה ושליש עם ישראל הושמד, ועצמאות ישראל פסה ל-1822 שנים.
כדי ללמוד מרבי עקיבא
את הציפיה לגאולה אסיים בהבאת אחת המחלוקות בין הרמב"ם לראב"ד.
הרמב"ם [במשנה-תורה,
הלכות מלכים יא ג] כותב:
"ו [ג] אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות
ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים;
אין הדבר כן--שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן
כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא
המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים
לא אות ולא מופת".
על כך מגיב
בן-פלוגתו הגדול הראב"ד:
"אמר
אברהם: והלא בן-כוזיבא היה אומר "אנא הוא מלכא משיחא" [אני הוא מלך
המשיח] ושלחו חכמים לבודקו, אם מריח ודאין או לא, וכיוון שלא
הריח-הרגוהו.
מקור
הויכוח הוא במחלוקת בין הבבלי לירושלמי .
הבבלי אומר
[בתרגום]: בר כוזיבא מלך שנתיים וחצי, אמר להם לחכמים: אני משיח. אמרו לו: במשיח
כתוב שמריח ודן, נראה אם יכול אתה לדון
בחוש הריח, כיוון שראו שאינו מריח - הרגוהו.
ברור
שחכמים לא הרגו, אלא הסירו ממנו את הכרתם, ונהרג.
ואני הקטן
אומר: היה ראוי רבי עקיבא להיות משיח בן יוסף ובן כוזיבא משיח בן דוד, אלא [בדומה
לימינו] לא היה הדור ראוי. לו היה 'מרד התפוצות' מתואם בזמן עם המרד הזה, ולו היו
כל החכמים מקבלים את דעת רבי עקיבא – חכמי אושא וציפורי לא השתתפו במרד וחכמי בבל
הסתייגו – אולי לא היה שליש העם נהרג ומקדשנו היה נבנה על מכונו.
ובימינו אלה שאנו זוכים ל'אתחלתא דגאולה' –ההרים מטיפים עסיס
וקיבוץ גלויות הנה זה בא.
ונזכה
כולנו לגאולה שלמה וקרובה וכפי שנאמר
"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל"!
ולשאלה
המרכזית מדוע נכלל קטע זה בכל נוסחאות
הגדה [כולל "הגדת הקיבוצים"] אנסה לתת הסבר:
דורות רבים
עסקו בתהייה – האם היהדות היא אומה או דת?
כאשר המקדש
היה קיים והעם ישב על אדמתו, היתה זו שאלה תיאורטית בלבד. אך עם הקמת מרכזי התורה בבל ובמצרים – גברה המחשבה של מרכזיות הדת, כפי
שניסח רב סעדיה גאון: "אין ישראל אומה אלא בתורתה". וברבות השנים היתה
התורה מרכז העם, עד כדי רבנים שאסרו על בני קהילותיהם לעלות לארץ.
כפי שניסח
'אחד-העם' [אשר גינזבורג] "יותר מששמרו בני ישראל את השבת - שמרה השבת על ישראל". ועם התעוררות
הלאומיות – "הציונות" - ביקשו
העולים להתנתק מן הדת.
רבי עקיבא
היה לאומי לוהט [נזכור שגזירות אדריאנוס
על הדת, רובן באו אחרי המרד]. אך העילה לפרוץ המרד הייתה שינוי שם ירושלים ל'איליה
קפיטולינה' וחרישת הר הבית, כלומר פגיעה דרסטית באומה. ולדרך חשיבה זו סחף רבי
עקיבא את מנהיגי הדור בבני ברק .
אם כי אני
מוסיף הסתייגות. תנועת הנוער הדתי-ציוני קראה לעצמה [בצדק] "בני עקיבא"
בראותה עצמה ממשיכת דרכו, אך המוטו שלה "דתי-לאומי" אני משער שלא היתה
זוכה לברכתו של רבי עקיבא. הוא ראה בשני הדברים מושג אחד, עבורו התורה והלאום היו
אחדות אחת. לכך נראה לי התכוון הרב קוק באמרתו:
"תורת
ישראל לעם ישראל בארץ ישראל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה