מעשה שהיה ביהודי אחד
שעמד וחרש את שדהו ולפתע געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: "יהודי, יהודי!
הפסק לחרוש, שכן פרתך געתה ואמרה שברגעים אלו חרב בית המקדש."
חלפו כמה רגעים והפרה
געתה שוב.
"יהודי, יהודי!"
שוב קרא אליו עובר האורח. "המשך לחרוש, שכן הפרה בישרה ואמרה שכבר נולד המשיח,
מושיען של ישראל."
"מה שמו של המשיח?"
שאל היהודי.
- "מנחם."
"ומה שם אביו?"
המשיך היהודי לשאול.
- "חזקיה."
"והיכן הוא מתגורר?"
"בבירת המלך של
בית לחם יהודה" היתה התשובה.
כששמע זאת היהודי, מכר
את פרתו ואת מחרשתו והחל למכור צעצועים לתינוקות. הוא נדד מעיר לעיר כשהוא מוכר את
מרכולתו, עד שיום אחד הגיע לעיירה אחת בה כל הנשים רכשו צעצועים מלבד אשה אחת, אמו
של תינוק בשם מנחם.
"ידידתנו, מדוע
אינך רוכשת צעצוע לתינוקך מנחם?" שאלו אותה הנשים האחרות, והיא השיבה: "אני
רוצה לחנוק את שונאיהם של ישראל (היא השתמשה בביטוי במרכאות כפולות כשמשמעותו שרצונה,
חלילה, להרוג את ילדה), שכן התינוק נולד ביום בו חרב בית המקדש!"
שמע זאת היהודי וידע
כי זהו התינוק.
"הסירי דאגה מלבך"
אמר, "שכן אני בטוח שכשהם שהוא בישר על חורבן בית המקדש בלידתו, כך הוא יבשר על
בנינו של בית המקדש."
חלפו ימים והוא שב לבקר
באותה עיירה. כשהתעניין אצל האם לשמוע מה שלום בנה התינוק, השיבה לו:
"מהיום שבאת ושאלת
עליו, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי."
(על פי תלמוד ירושלמי)
לפי ההלכה בתשעה
באב בצהרים כבר מותר ללמוד ולהגות באגדות חורבן וגאולה.
הבאנו את אחת
האגדות בהן היו הוגים.
צריך באמת להבין את
הצפון בה.
אנו מכירים היטב את
האמרה: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא נאמר יזכה ויראה
אלא זוכה ורואה. עצם האבל על החורבן הוא ראשיתה של הגאולה.
התלמוד הירושלמי
עטף את המעבר מבוקר החורבן, לניצני הגאולה הטמונים באותו יום לאלה המתאבלים.
והאגדה יש לה סמלים
ואותות משלה. כאשר האגדה מזכירה ישמעאלי או ערבי, זה המסווה בו מתגלה אליהו הנביא
לאלה שאינם בני מדרגה. למשל ליהודי פשוט הנאלץ לעבוד בשדה ואינו יודע כלל איזה
תאריך היום.
ואשר לשם המשיח
בגמרא מופיעים שמות שונים
מנחם
שמואל
ינון
חזקיה
כל אלה רמי מעלה
שהיו ראויים לשמש משיח, אך הדור לא היה זכאי.
שימו לב לראשי
התיבות.
יהודים העוסקים
במצווה [ברית או פדיון הבן] זוכים לשמש עדים לניצוץ של אתחלתא דגאולה.
ובעצם בפועל כבר
זכינו ואנו בימינו אלה זוכים ורואים בבניינה של ירושלים. אלא שדורנו אינו ראוי. זה
הדור שמסר את הר הבית לישמעאלים, זה הדור שבימיו כבר נעשה 'קיבוץ הגלויות' אך הוא
אינו מכיר בניסו.
ובקרוב בימינו
תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח.
להדפסה
דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
NewestOldest
3 תגובות
כיתבו תגובה...
מעשה שהיה ביהודי אחד
שעמד וחרש את שדהו ולפתע געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: "יהודי, יהודי!
הפסק לחרוש, שכן פרתך געתה ואמרה שברגעים אלו חרב בית המקדש."
חלפו כמה רגעים והפרה
געתה שוב.
"יהודי, יהודי!"
שוב קרא אליו עובר האורח. "המשך לחרוש, שכן הפרה בישרה ואמרה שכבר נולד המשיח,
מושיען של ישראל."
"מה שמו של המשיח?"
שאל היהודי.
- "מנחם."
"ומה שם אביו?"
המשיך היהודי לשאול.
- "חזקיה."
"והיכן הוא מתגורר?"
"בבירת המלך של
בית לחם יהודה" הייתה התשובה.
כששמע זאת היהודי, מכר
את פרתו ואת מחרשתו והחל למכור צעצועים לתינוקות. הוא נדד מעיר לעיר כשהוא מוכר את
מרכולתו, עד שיום אחד הגיע לעיירה אחת בה כל הנשים רכשו צעצועים מלבד אישה אחת, אימו
של תינוק בשם מנחם.
"ידידתנו, מדוע
אינך רוכשת צעצוע לתינוקך מנחם?" שאלו אותה הנשים האחרות, והיא השיבה: "אני
רוצה לחנוק את שונאיהם של ישראל (היא השתמשה בביטוי במרכאות כפולות כשמשמעותו שרצונה,
חלילה, להרוג את ילדה), שכן התינוק נולד ביום בו חרב בית המקדש!"
שמע זאת היהודי וידע
כי זהו התינוק.
"הסירי דאגה מליבך"
אמר, "שכן אני בטוח שכשהם שהוא בישר על חורבן בית המקדש בלידתו, כך הוא יבשר על
בנינו של בית המקדש."
חלפו ימים והוא שב לבקר
באותה עיירה. כשהתעניין אצל האם לשמוע מה שלום בנה התינוק, השיבה לו:
"מהיום שבאת ושאלת
עליו, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי."
(על פי תלמוד ירושלמי)
כל הזכויות שמורות.
אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
להדפסה
דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
NewestOldest
3 תגובות
כיתבו תגובה...
מעשה שהיה ביהודי אחד
שעמד וחרש את שדהו ולפתע געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: "יהודי, יהודי!
הפסק לחרוש, שכן פרתך געתה ואמרה שברגעים אלו חרב בית המקדש."
חלפו כמה רגעים והפרה
געתה שוב.
"יהודי, יהודי!"
שוב קרא אליו עובר האורח. "המשך לחרוש, שכן הפרה בישרה ואמרה שכבר נולד המשיח,
מושיען של ישראל."
"מה שמו של המשיח?"
שאל היהודי.
- "מנחם."
"ומה שם אביו?"
המשיך היהודי לשאול.
- "חזקיה."
"והיכן הוא מתגורר?"
"בבירת המלך של
בית לחם יהודה" הייתה התשובה.
כששמע זאת היהודי, מכר
את פרתו ואת מחרשתו והחל למכור צעצועים לתינוקות. הוא נדד מעיר לעיר כשהוא מוכר את
מרכולתו, עד שיום אחד הגיע לעיירה אחת בה כל הנשים רכשו צעצועים מלבד אישה אחת, אימו
של תינוק בשם מנחם.
"ידידתנו, מדוע
אינך רוכשת צעצוע לתינוקך מנחם?" שאלו אותה הנשים האחרות, והיא השיבה: "אני
רוצה לחנוק את שונאיהם של ישראל (היא השתמשה בביטוי במרכאות כפולות כשמשמעותו שרצונה,
חלילה, להרוג את ילדה), שכן התינוק נולד ביום בו חרב בית המקדש!"
שמע זאת היהודי וידע
כי זהו התינוק.
"הסירי דאגה מליבך"
אמר, "שכן אני בטוח שכשהם שהוא בישר על חורבן בית המקדש בלידתו, כך הוא יבשר על
בנינו של בית המקדש."
חלפו ימים והוא שב לבקר
באותה עיירה. כשהתעניין אצל האם לשמוע מה שלום בנה התינוק, השיבה לו:
"מהיום שבאת ושאלת
עליו, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי."
(על פי תלמוד ירושלמי)
כל הזכויות שמורות.
אם נהנית מהתוכן בעמוד זה, תוכל להפיץ אותו הלאה בהתאם לתנאי השימוש שלנו.
להדפסה
דוא"ל
כתוב תגובה
סדר לפי:
NewestOldest
3 תגובות
כיתבו תגובה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה