יום ירושלים

לאחרונה אנו נתקלים הרבה בביטוי "ירושלים הקדושה". יש חוקרים הטוענים כי זה פשוט תרגום משפות זרות – כמו למשל מהשפה הערבית בה קרויה העיר "אל-קודס" [הקדושה] או מיוונית "הירו-סלמה" [שלם הקדושה]. אך חוקרים אלה כנראה בקיאים יותר בתרבויות זרות מאשר  ביסודות ההלכה היהודית. 

ביהדות - בדרך כלל אין מקומות קדושים אלא רק מקומות מקודשים, כלומר הקדושה אינה הקרקע אלא המעשה שנעשה בה. הוכחה לכך היא מעמד הר סיני, שכאשר ניתנה עליו תורה נאמר: "הגבל את ההר וקדשתו" ולאחר סיום המעמד גם הצאן והבקר חזרו לרעות בו. אולם באשר לארץ-ישראל ההלכה היהודית פוסקת :

"עשר קדושות מנו חכמים בארץ ישראל, זו למעלה מזו, והן:

א. עיירות מוקפות חומה – מקודשות יותר משאר ערי ארץ-ישראל, שכן משלחים מתוכן את המצורעים.

ב. ירושלים - מקודשת יותר מן העיירות המוקפות חומה, שכן לפנים מחומתה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני.

ג. הר הבית - מקודש יותר מירושלים, שכן זבים וזבות, נידה ויולדות, אסורים להכנס אליו.

ד. ה'חל' – מקודש יותר מהר הבית, שכן טמאי מתים ובועלי נידות (גם לאחר שטבלו) אסורים להכנס אליו.

ה. עזרת נשים – מקודשת יותר מן החל, שכן אסור לטבול יום להכנס אליה.

ו. עזרת ישראל – מקודשת יותר מעזרת נשים, שכן אסור למחוסר כיפורים להכנס אליה.

ז. עזרת כהנים – מקודשת יותר מעזרת ישראל, שכן אסור למי שאינו כהן להכנס אליה שלא לצורך.

ח. בין האולם ולמזבח - מקודש יותר מעזרת כהנים, שכן בעלי-מום ופרועי-ראש אסורים להכנס אליו.

ט. ההיכל – מקודש יותר בין האולם מזבח, שכן כהן שלא קידש ידיו ורגליו אסור להכנס אליו.

י. קודש הקודשים – מקודש יותר מן ההיכל, שכן אסור להכנס אליו אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת עבודה" [לפי הרמב"ם הלכות בית הבחירה, פרק ז' הלכה י'ג].

המשנה במסכת כלים [פרק א' משנה ו'] מנמקת:

"ומה היא קדושתה של ארץ ישראל – שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים מכל הארצות".

בכמה מקומות בש"ס דנה הגמרא: ממתי חלה הקדושה, והאם קדשה לשעתה או קדשה לדורות?

השאלות הן גם לגבי קדושת ארץ-ישראל וגם לגבי קדושת ירושלים והמקדש.

הקביעה היא שהקדושה באה בכמה גלים – "קדושה ראשונה" בעת ההתנחלות בתקופת יהושע. ירושלים והמקדש התקדשו בזמן דוד ושלמה, ו"קדושה שניה" בעת עולי בבל מעזרא ונחמיה ועד אלכסנדר ינאי.

הגמרא שואלת האם הקדושה תלויה בישיבת עם ישראל בארצו, או שאחר שנתקדשה כבר אינה תלויה בדבר ושוב אינה בטלה לעולם?

ההלכה כפי שנפסקה על ידי הרמב"ם מבדילה בין קדושת הארץ לקדושת ירושלים והמקדש. והוא פוסק שלגבי קדושת הארץ – קדושה ראשונה בטלה,  ורק קדושה שניה שהחל עזרא תקפה לעתיד לבוא. [לפי ביאור הגרי"ד סולובייצ'יק: לפי שקדושת יהושע באה מכיבוש, ואילו קדושה שניה מהתיישבות ועיבוד].  

מבחינה הלכתית משמעות הדבר שאפשר כיום, מבחינה עקרונית, לאכול מעשר שני וקדשים קלים בירושלים וקדשי קדשים במקום המקדש [בית הבחירה ו' ט'ז]. הנימוק להבדל זה נובע מכך שקדושת ירושלים והמקדש נובעת מהשריית שכינה ו"שכינה אינה בטלה לעולם".

על תפיסה זו חולק הרבא"ד האומר [בית הבחירה ו' י'ד]:

"סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו.. למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, לא חלק בין מקדש וירושלים לשאר חלקי ארץ ישראל, ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לרבי יוסי, שאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר ארץ-ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר. לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם.כך נגלה לי מסוד ה' ליראי, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

לפי הראב"ד נראה שלקדושת ירושלים שתי משמעויות. א. ייחודה של ירושלים לעומת ערים אחרות בארץ.  כי רק בה ניתן לבנות את בית המקדש ורק בה מותר לאכול קדשים-קלים.  ב.יתכן שלא נתקדשה ירושלים אלא רק מהיותה חלק מארץ ישראל.והיא יונקת את קדושתה ממנה.קדושתה היא בבחינת "קומה שנייה" על הקדושה הבסיסית של הארץ, ואם קדושת הארץ בטלה עם החורבן והגלות – לא יתכן שקדושת ירושלים תישאר בתוקפה.

הרמב"ם החולק על דעה זו סובר שאין קשר בין קדושת הארץ לקדושת המקדש וירושלים.

הרב חיים סולובייצ'יק ובנו משה מבארים את תפיסת הרמב"ם אחרת: לדעתם לקדושת הארץ יש שתי פנים. א. קדושת הקרקע שממנה החיוב של המצוות התלויות בארץ.  ב. קדושת המקום, היותה המקום בו שורה שכינה. הפן הראשון בטל עם חורבן הארץ והיציאה לגלות. אולם הפן השני ממשיך להתקיים תמידית, שהרי 'שכינה אינה בטלה' ולכן קדושת ירושלים והמקדש אינן בטלות עולמית.

וגאולת הפרט בב"א!