גם כאן, לא הרהורים שלי אלא הסתמכות על מי שהוא בעיני גדול מחשבת
ישראל בדורנו – הרב יוסף דב הלוי
[מהרי"ד] סולובייצ'יק.
אינני מצטט, אלא ממצה מספרון שאינו מצוי ["חמש דרשות"].
וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם
לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ
עֵץ הַחַיִּים. [בראשית ג' 24]
כאשר אדם הראשון התמרד נגד בורא עולם, אכל מעץ הדעת וגם רצה ליהנות
מפרי עץ החיים –
גורש מגן העדן.. כדי למנוע את שובו הוצבו בדרך 'להט החרב המתהפכת' [לא
ניגרר כאן לפירוש המילולי אך הכוונה ברורה, נשק המהווה כח פיסי ופוליטי], אך איזה
תפקיד ממלאים כאן "הכרובים"?
אומר הרי"ד: הכרובים מוכרים לנו מהיותם מגנים על ארון-הברית שבו
לוחות הברית וספר התורה. ללא ספק כח רוחני העוטה את "הספר".
אמרו חז"ל: "הספר והסיף ירדו כרוכים זה בזה" [ספרי, פרשת
עקב מ']
.
אומר הרי"ד 'שתי דרכים פתוחות בידי אדם המבקש להנהיג, להניע אחרים
לפעול לפי דרכו. הדרך הכוחנית [החרב] לכל צורותיה המרובות, והידע שקיבל ע"י
עץ הדעת הוא כח, לא פחות מהסיף. והאדם שזה עתה צבר כח יתיצב בפני כח יותר חזק [החרב
המתהפכת].
המקור השני הוא היצירה. אם האדם יוצר משהו ויצירה כזו היא גם עיצוב
אדם אחר לפי דרך המוביל, כאשר מלמדים מישהו יוצרים אותו בדמות שאליה מכוונים. כאן
מקור הכח אינו פיזי אלא כח ההשפעה, שהוא כח רוחני.
כאן גולש הרי"ד לניתוח משני הנראה לי חשוב במיוחד, עד שאסור לי
להתעלם ממנו.
הוא מנתח מה ההבדל בין פחד ליראה. רגש הפחד הוא תופעה נברוטית
כאשר החשש משתק את כושרו וכוחו, לרוב הוא שונא את הגורם לו פחד, כי יוצר
אצלו הרגשה של אין אונים, ולעתים מפיח בו רגש אשמה. התורה מתארת תופעה זו בצורה
מלאה וברורה [דברים כ'ח 65] .." ה וּבַגּוֹיִם הָהֵם
לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ; וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז
וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. סו
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ
לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ...."
יראה היא רגש שונה לגמרי. "איש אמו ואבין תיראו". התורה
אינה אומרת לפחוד מההורים שלך, אלא במובן של 'יראת הכבוד', ומפרטת הגמרא [קידושין
דף ל 'ב עמוד ב'] "לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר דבריו, ולא
מכריע..." כל אלה מבטאים כבוד ולא פחד. נביא גם את ההלכה [הרמב"ם,
משנה תורה, הלכות יסודי התורה [פ' הלכה ה']: "מאחד אהבת ה' עם יראת
הרוממות של הקב"ה" התוכי אני אה שיש לי האפשרות לתת כבוד למי שאני
מכבד. בקצרה: סיף מושתת על הפחד והיראה על הרצון. התוצאה היא צייתנות מרצון ומאהבה
ליוצר.
ומוסיף הרי"ד: הפסוק הבסיסי בפרשת הבריאה הוא [בראשית ה' 1]: "א זֶה
סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱל-ֹהִים
אָדָם בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. ב
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם..."
אחד הקשיים הגדולים בפסוק זה הוא הניגודיות העצומה בין "זכר
ונקבה ברא אותם" לבין "בדמות א-לוהים ברא אותו". ברור
לנו כי בצלם א-לוהים אינו מדבר על פיזיולוגיה ואנטומיה אלא על איות רוחנית. ואומר
הרב שני כוחות נטע הקב"ה אדם - הכח היוצר והמשפיע, והכושר להיות תלמיד –
פעילות וסבילות.
ובאמירה ברא אותם נמסר, בכל אחד מצויים שני הכוחות. כל אחד יכול להיות
גם הרב וגם התלמיד.
יתר על כן, הוסיף הרב, בהיותם ב"צלם" התכונות הן בסיסיות,
ועד כמה שינסה האנוש להיות בלתי חדיר, הוא תמיד נתון להשפעה. כל יציר אנוש ניתן
להצלה ולהתרוממות. כל אדם מסוגל להיות יוצר עולמות.
ולנו יש מסר, חרף כל האכזבות והליקויים, בכל אדם נטוע החלק הטוב וכל
אחד ואחת יכולים להגיע לגבהים ולהוביל את השני אליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה