[ויקרא כ'ו 32] ".... לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם
הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. בתוך האזהרות והאיומים על בני ישראל על העונשים הצפויים להם אם לא
ישמרו את דרך ה' מופיע הפסוק הנ"ל. העונש המתואר כאן הוא הגליית ישראל מארצם.
אבל חציו השני של הפסוק מתאר לכאורה את העונש לאויביהם הבאים לתפוס את מקומם, ומה
הוא שייך להתראות על ישראל? מפרש גדול פרשני המקרא רש"י : והשימותי אני את הארץ. זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת
רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה. הבטחה זו אכן קוימה, וכל ספרי המסעות ההסטוריים לא"י מתארים את
השיממון והעזובה. האבן עזרא מפרש פשט - "כשבאים לשבת בה".
וכך אכן הוכיחה ההסטוריה: הארץ נענית לבניה, כאשר המעבדים את אדמותיה
הם מבני ישראל -הארץ נענית ונותנת פירותיה בעתם.
והיות ונוכחתי כי סיפורים נקלטים ונזכרים, אוסיף סיפור קצר, איני ערב
כי אכן כך בדיוק היה אך רוח הדברים אמיתית.
פירוש רש"י נתקבל ונתקדש בכל תפוצות ישראל, אך הוא מתוך הערצה
לחז"ל הביא הרבה מדרשים, אם כי חוזר ואומר: "אין מקרא יוצא מידי
פשוטו". נכדו הרשב"ם חיבר פירוש שכולו פשט, ואף לא היסס להעיר שסבו
הגדול חרג. כאשר בא לבית המדרש ביקשו תלמידי רש"י להכותו על שזלזל בכבוד רבם,
התערב רש"י ואמר "הניחו לו, זקנתי ואין בכוחי לכתוב הכל מחדש, אך אם
הייתי כותב, הייתי כותב כמוהו". סיפור זה מבוסס על דברי רשב"ם בפירושו
לבראשית [ל'ז 2] "ואף אני, שמואל בן מאיר, נכדו זצ"ל, נתווכחתי עמו
והודה לי".
אך המדפיסים במהדורות הראשונות לא הדפיסו את פירושי הרשב"ם עד
פרשת "וישלח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה