היחס אל הגר ואל הגיור מצד ההנהגה הדתית-חרדית
בישראל של היום נפלאת היא ממני.
התורה מצווה וחוזרת ומזהירה [עשרים
וארבע פעמים] להתייחס אל הגר.
אצלנו מקובל שיש "להדר במצוות",
שכאשר למשל נאמר לקחת בסוכות "פרי עץ הדר", מקפידים להדר בתלי תילים של
הידורים הכרוכים בהוצאות לא קטנות. ואילו מצוות עשה מפורשת זו כמעט מתעלמים ממנה.
הכתוב [שמות כ'ג 9] אומר: "וגר
לא תלחץ ואתם ידעתם נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". וכן [שמות כ'ב 20]
"כ וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:
כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
... כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ--כִּי
אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. כג וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם
בֶּחָרֶב.."
ופוסק הרמב"ם [הלכות דעות פרק ו'
הלכה ד'] : "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה: אחת -
מפני שהוא בכלל רעים, ואחת – מפני שהוא גר והתורה ציוותה 'ואהבת את הגר'. ציוה על
אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו. שנאמר: ואהבת את ה' א-לוהיך, הקב"ה עצמו
אוהב גרים שנאמר "ואוהב וגו'.. "
ובאיגרת הרמב"ם לעובדיה הגר הוא
אומר: "גדולה היא החובה שחייבתנו התורה על הגרים ממה שחייבתנו על האב
והאם, עליהם נצטווינו בכבוד ומורא, ואפשר שיכבד
אדם ויירא ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב."
ספר החינוך, מצוה תלא:
"שנזהר לא לצער אותם בשום דבר, אבל
נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת...
המצער את הגר עובר על ארבע מצוות
מהתורה: "לא תונו איש את עמיתו, וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצוות ואהבת לרעך,
ומצוות ואהבת את הגר.
ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם
על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו. ולא נעביר עליו הדרך
במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירנו לרחם על כל
מי שצריך עזר, ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך. וברכות שמים ינוחו
על ראשנו. והכתוב רמז מעט הציווי באמרו כי גרים הייתם בארץ נכריה, הזכיר לנו שכבר
נכוינו בצער בגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה.
ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו
רחמינו על כל אדם שהוא כן".
וכן חוזרת התורה [ויקרא כ'ה 23]: "... כי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים
וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי."
לפי תפיסתי – אין התורה מחייבת אדם לפסוק הלכות אלא רק ללמוד
תורה. ואף כאן לא באתי להורות אלא ללמוד, ואם אפשר לזכות גם אחרים בלימודי.
אחת הבעיות הבוערות שמדינת ישראל ניצבת בפניהן כיום היא היחס
לעליה שהביאה אלינו גלים של אנשים שאולי לפי ההלכה אינם מוגדרים
"יהודים", אך הם אזרחי ישראל המסורים לארץ ורואים אותה כארצם, מהם
הנלחמים ומוסרים נפשם עבורה.
מרבית העם בישראל רואה אותם כאחים ומוכנה להגדירם כבני עמנו.
הקשיים מתבטאים דוקא בשטחים בהם המדינה קיבלה עליה את ההלכה והנהיגה אותה כחוק. למשל:
דיני נישואין וגירושין והלכות קבורה. כאן אנו צועדים על פי תהום ועלולים ח"ו
ליצור שני עמים שאין ביניהם קשר [מצד שומרי ההלכה- כתריס בפני התבוללות, ומצד
מרבית העם – הרגשת ניכור וריחוק].
בין הפתרונות המוצעים יש אחד המנוסח בבהירות =מחקרו של ד"ר
אשר כהן [מרצה בכיר למדעי המדינה באוני' בר-אילן] אשר פורסם כספר בשם "יהודים
ולא יהודים: זהות יהודית וישראלית". בספר זה הוא מציג שתי גישות של אנשי
ההלכה בישראל.
כידוע, ההלכה מאפשרת גיור על בסיס שלושה יסודות – מילה לגברים,
טבילה במקווה, וקבלת מצוות.
ספר אחר הדן בצורה מקפת בנושא זה הוא "הגיור הלכה
למעשה – מאת פרופ' מנחם פינקלשטיין [אוני' בר-אילן 1994] לפיו "קבלת
המצוות" היא מעיקר הגיור ומהותו. עיקר
הדרישה מן הגר היא מפנה רוחני באישיותו הבא לידי ביטוי בקבלת המצוות.
לעומת זאת גישתם של צבי זוהר ו-אבי שגיא בספרם "גיור
וזהות יהודית" [מכון הרטמן ומוסד ביאליק 1995] הגיור הוא בעיקרו הצטרפות
לעם היהודי. לדעתם עיקרון קבלת המצוות התקבל רק בדורות האחרונים, כתוצאה ממצב
מסוים. קבלת עמדה זו תאפשר גיור המוני של יוצאי בית המועצות והסרת סכנה מעל דרכנו.
כאמור איני פוסק הלכה אך לדעתי כולנו נקראים ללמוד ולעיין
בסוגיה זו, כי בנפשנו היא.
שינוי מסוים במצב חל בימי "בין המצרים" תשס'ז, כאשר
בפגישה בין שר המשפטים פרופ' פרידמן ובין הרב הראשי הראשון-לציון הרב עאמר
שליט"א הוסכם על מתן אפשרות חוקית בישראל ל"נישואים-אזרחיים". לעומת
זאת נמסר נושא הגיור לבלעדיות של הרבנות הראשית [לפחות זה המידע שנמסר בעיתונות
ולא הוכחש]. הסכם זה מרבה מאד את החשש ליצירת שני עמים בישראל, עם ספרי ענק של
"פסולי חיתון" והגברת "שנאת חינם" וסלידה מן הגר.
משום מה, פרופ' פרידמן, בהיותו שר המשפטים, מסר את מינוי
הדיינים ברבנות הראשית לידי החרדים [שהם בעצם מתנגדים בכלל לקיומה ואינם סרים
למרותה], והתוצאה "חילול השם". כיום הובאה ההכרעה בנושא הגיור לידי
בג"צ, שיחסו לתורה וליהדות ידוע. דבר המראה שאת הנזק הגדול ביותר – מביאים
היהודים הדתיים על עצמם [שלא נחזור לימי חורבן הבית השני, אשר חרב מפני
ש"תלמידי החכמים לא נהגו כבוד זה בזה", כלומר כל אחד חשב שהאמת רק אצלו
וביזה את הרב החושב אחרת] וכדי ביזיון וקצף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה